אמרי אינשי: מגמלא אונה
שבועות יא ע"ב
"אמר רב משרשיא: משום עורה.
וקיימי ב"ד ומתנו אדעתא דעורה?
אמר רב כהנא, אמרי אינשי: מגמלא אונה".
כלומר, כדאי הוא להציל אפילו את אוזנו של גמל גדול.
משמעות הביטוי:
נקטו דוקא גמל, כי זו החיה הגדולה ביותר שהיתה מצויה ביניהם.
כמו שאמרו במסכת שבת דף יב ע"א ודף קז ע"ב:
"תניא, אמר רבי אליעזר: ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל".
אמנם היה קיים גם פיל, אלא שהיה נחשב למשונה ולא מצוי.
כמו שאמרו במסכת ברכות דף נח ע"ב:
"תנו רבנן: הרואה פיל קוף וקפוף אומר ברוך משנה את הבריות".
והאוזן היא קצה הגוף, המרוחק והמדולדל בקצהו, כמו שאמרו במסכת חולין דף צו ע"ב:
"אמר רב הונא: גדי שצלאו בְּחֶלְבּוֹ - אסור לאכול אפילו מראש אָזְנוֹ".
ואמנם קיים כלל נוסף במקדש: "אין עניות במקום עשירות", אך כלל זה אמור רק אם יש חיסרון בחיסכון. כגון פגם בֶּהדר, או שיש חשש שבמקום רווח יבוא הפסד (כתובות דף קו ע"ב), או כלשון רש"י (שבת קב ע"ב) "לא עשו דבר בצמצום, אלא הכל מתחלתן דיים והותר".
היסוד "מגמלא אונהּ" – שצריך להציל ככל שניתן, מומחש היטב במשל הבא:
שאלו את רבי ישראל מאיר הֶחפץ חיים, אדם שכבר הגיע כמעט לסוף תפילתו ונזכר ששכח להתפלל בכוונה, האם צריך להתאמץ ולכווין במילות התפילה שנותרו לו?
ענה החפץ החיים: מעשה בילדה שהיתה מוכרת תפוחים בשוק, לפתע עברה עגלה ונתקלה בְּארגז התפוחים, והם נפלו והתגלגלו לארץ, והיו העוברים והשבים חוטפים מהם. בכתה הילדה בכי מר. עבר חכם אחד ואמר לה, ילדה ילדה לא עת לבכות עכשיו, אנשים חוטפים? חטפי ככל שתוכלי גם את!
אם חטף היצר ככל שהצליח, וכי לא נחטוף גם אנו מצוה קלה ששכרה רב מכל חיי עולם הזה?!
"מגמלא אונהּ", הקב"ה גּוֹמֵל חסדים הוא, וְאָזְנוֹ כרויה לכל מילה של תפילה.
