טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
דיקלא דאכיל מיניה תמרי – תמר מצוי
"מאי סגולה? רב חסדא אמר: ספר תורה, רבה בר רב הונא אמר: דיקלא דאכיל מיניה תמרי" (בבא קמא, פז ע"ב).
פירוש: מַאי [מה] פירושה של סְגוּלָּה זו? רַב חִסְדָּא אָמַר: שיקנה להם בכסף זה סֵפֶר תּוֹרָה, רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אָמַר: שיקנה להם דִּיקְלָא דְּאָכֵיל מִינֵּיהּ תַּמְרֵי [דקל שיאכל הילד ממנו תמרים] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: תמר מצוי שם באנגלית: Date Palm שם מדעי: Phoenix dactylifera
נושא מרכזי: הרווחיות בענף הדקלאות
לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.
אדם החובל בקטן חייב לפצותו ועל מנת שהכסף יעמוד לרשותו כשיגדל יש להשקיע אותו בנכס שיניב רווחים בעתיד. נכס זה נקרא בלשון הגמרא "סגולה" ועל מהותו חולקים האמוראים בסוגייתנו. לרב חסדא ה"סגולה" היא ספר תורה והרווח הצפוי לקטן הוא לימוד תורה ואילו לרבה בר רב הונא הרווח חומרי כיבול תמרים. העובדה שרבה בר רב הונא ממליץ לקנות דקל מעוררת שתי שאלות: א. האם באמת יש לקנות דווקא דקל? ב. במקרה שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית עולה מאליה השאלה מדוע יש לקנות דקל? אם התשובה לשאלה א' שלילית וקניית דקל היא רק דוגמה להשקעה נשאל מדוע נבחר הדקל להדגים השקעה ראויה?
הרמב"ם (הלכות חובל ומזיק, פ"ד הלכה י"ט) לא הזכיר את קניית הדקל:
"החובל בבניו הגדולים אם אין סמוכין על שלחנו נותן להם מיד, והקטנים ילקח להן קרקע בנזקן והן אוכלין פירותיו, וכן הדין באחרים שחבלו בהן, ואם היו סמוכין על שלחנו וחבל בהן פטור בין שהיו גדולים בין שהיו קטנים, ואם חבלו בהן אחרים בגדולים יתן להם מיד ובקטנים ילקח בהן קרקע והן אוכלין פירותיה עד שיגדילו".
כן פסק גם השו"ע (חושן משפט, הלכות חובל בחבירו, סי' תכד ז'): "החובל בבניו הגדולים, אם אינם סמוכים על שלחנו, נותן להם מיד; והקטנים, ילקח קרקע בנזקן והם אוכלים פירותיו וכו'". לדעת הסמ"ע (סי' תכד י"ד) רבה בר רב הונא העדיף לציין קניית דקל למרות שקרקע עדיפה:
"והקטנים ילקח בהן קרקע כו'. בגמרא [ב"ק פ"ז ע"ב] פליגי שני מ"ד, חד אמר דיקלא וחד אמר ס"ת, והרמב"ם [המובא בציונים אות ט'] והמחבר כתבו קרקע במקום דיקלא, דס"ל דלא קאמר דיקלא אלא משום דדמים הללו השייכים לקטן בחבלתו אין בהן כדי לקנות בהן קרקע, והיכא דאפשר לקנות בהן קרקע, קרקע עדיפא שקרנו קיים יותר, וכן מצינו בגמרא בכמה מקומות שקונין קרקע והבעל אוכל פירותיו".
לאחר שמצאנו שלשיטת הרמב"ם והשו"ע עדיפה קניית קרקע מתעוררת השאלה מדוע רבה בר רב הונא פירש ש"סגולה" היא דקל ולא עץ פרי אחר או עץ פרי סתם. התשובה המיידית לשאלה זו היא שעץ הפרי הנפוץ בבבל היה דקל אך ייתכן שלאור דברי הסמ"ע ניתן להוסיף גם שיקול ענייני. ייחודו של הדקל היה בכך שעלות רכישתו יחסית לערך פירותיו היתה נמוכה ולכן ה"תשואה" להשקעה היתה גבוהה בהשוואה לעצי פרי אחרים. ערכם הגבוה של התמרים בהשוואה לפירות אחרים התבטא גם בהעדפת גידולם על פני פירות אחרים: "גמרא. פשיטא, ארעא ובתי ארעא, בתי ודיקלי בתי, דיקלי ואילני דיקלי, אילני וגופני אילני וכו'"(1) (כתובות, עט ע"א). הגמרא דנה במצבים בהם לא קיימת הסכמה בין בני זוג לגבי אופן השקעת כספים. בכל מקרה אפיק ההשקעה הנבחר הוא זה המניב רווחים גדולים יותר לאורך זמן ולכן הדין עם בן הזוג המעוניין לנטוע דקלים ולא עצי פרי אחרים.
מוצאים אנו בגמרא (עירובין, כט ע"ב) דיון לגבי הכמות המינימלית שניתן לערב בעזרתה: "תמרים בכמה? אמר רב יוסף: תמרים בקב. אמר רב יוסף: מנא אמינא לה? דתניא: אכל גרוגרות ושילם תמרים תבא עליו ברכה. היכי דמי? אילימא לפי דמים, דאכל מיניה בזוזא וקא משלם ליה בזוזא מאי תבא עליו ברכה? בזוזא אכל, בזוזא קא משלם! אלא לאו לפי מדה, דאכל מיניה גריוא דגרוגרות דשויא זוזא, וקא משלם ליה גריוא דתמרים דשוי ארבעה. וקתני: תבא עליו ברכה, אלמא: תמרים עדיפי. אמר ליה אביי: לעולם דאכל מיניה בזוזא, וקא משלם בזוזא. ומאי תבא עליו ברכה דאכל מיניה מידי דלא קפיץ עליה זבינא, וקא משלם ליה מידי דקפיץ עליה זבינא"(2). מפרש רש"י: "וקא משלם ליה - תמרים היקרים מגרוגרת, ולא שילם לו לפי מדה אלא לפי דמים ... אמר ליה אביי - מהא לא תשמע דתמרים עדיפי, לעולם גרוגרות עדיפי, ולפי דמים משלם, ומאי ברכה? דקפיץ עליה זבינא - לוקחים, ולענין עירוב בעינן טפי מקב". הריטב"א (עירובין) מוסיף נימוק לכך שהתמרים מבוקשים יותר: "דאכיל מיניה מידי דלא קפיץ עליה זבינא וכו' - פירוש דאע"ג דגרוגרות עדיפי טפי, טפי קפצי זביני לתמרים דלא שכיחי כולי האי".
בניגוד למקורות שהובאו עד עתה הרי שמקורות אחרים מצביעים על כך שהתמרים בבבל היו מוצר זול (ראו במאמר "חזי מלא צנא דתמרי בזוזא"). יתר על כן, שמואל ורב חסדא המליצו לעקור דקלים שצמחו בכרם משום ש"גפנים קונים דקלים ואילו דקלים לא קונים גפנים" (בבא קמא, צב ע"א) (ראו עוד במאמר "שמואל אייתי ליה אריסיה תמרי, אכיל, טעים בהו טעמא דחמרא").
לסכום: המקורות השונים מהם ניתן ללמוד על ערכו של התמר נראים לכאורה סותרים. בקבוצת מקורות אחת פרי התמר נחשב לפרי זול במיוחד ומאידך גיסא כמה מקורות מצביעים על הרווחיות הגבוהה של העץ. לקושי זה נדרש התוס' (בבא קמא, צב ע"א):
"למחר אייתי לי מקורייהו - משמע דגופני עדיפי מדיקלי. ותימה דבהאשה שנפלו לה נכסים (כתובות עט. ושם ד"ה אילני) אמר גבי נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע, דיקלי ואילני דקלי, אילני וגופני אילני, אלמא גופני גריעי אפילו מאילני דגריעי מדיקלי. ויש לומר דבגפנים כשאדם טורח לזמר ולתקן הכרם יש בהן ריוח גדול, אבל בנכסי אשתו אם היה קונה גפנים מתוך שצריכים הוצאה מרובה לא היה הבעל חושש להוציא על נכסיה והיו הולכין לאיבוד, לפיכך טוב לקנות דקלים שאין צריכין יציאה, וממילא אתי בהו שבחא, וטוב הוא לשניהם. ועוד מפרש ר"ת בהמוכר את הספינה (ב"ב פב. ושם ד"ה מתקיף) דפירי דדיקלא מתקיימין טפי מאילני וגופני ובנכסי מלוג של אשה בעינן דבר המתקיים יותר".
בתשובתו הראשונה מתייחס התוס' להשקעה המועטה יחסית הנדרשת בגידול תמרים בהשוואה לגפן. ניתן להוסיף שייתכן ולדקל יבול גדול המפצה על המחיר הנמוך של התמרים. את תשובתו של רבינו תם לא הצלחתי להבין משום שניתן לשמר את שני סוגי הפירות על ידי הכנת משקאות אלכוהוליים. אם כוונתו להשוואה הנוגעת לצריכה מיידית של הפירות הדבר אפשרי רק אם הוא מתייחס לזנים היבשים של התמר אלא שאז מתעוררת השאלה מדוע הדבר קשור לנכסי מילוג. גם הרשב"א התייחס לשאלה זו ומציע תשובה נוספת: "... ויש לומר דלענין נכסי מלוג של אשה בעינן שיקנה דבר המתקיים יותר ודקלים קיימין יותר מן הכל אבל לענין פירות הגפנים חשובין מן הכל וכו'". בהתייחס להצעה זו כתב ד"ר עקיבא לונדון:
תמר יכול להניב פרי עשרות רבות של שנים אך כמה מגבלות אינן מאפשרות לנסות זאת מבחינה מעשית.
א. גובה העץ – קצב הגידול של העץ הוא בין 60 ס"מ - 80 ס"מ לשנה דבר המקשה על הקטיף ומסכן את חיי הקוטף. בימינו אין כלי המסוגל להתרומם לגבהים שמעל 12 - 14 מטר.
ב. אחרי כמה עשרות שנים היבול פוחת בין היתר כתוצאה מאי יכולת העץ לספק את כל מקורות האנרגיה בגובה רב כפי שהיה כאשר הוא היה צעיר.
ג. אמנם בדרך כלל קיים יחס בין גובה העץ לבין עוביו ולכן היינו מצפים שככל שהדקל גבוה יותר גם קוטרו יגדל בהתאמה אך הדבר אינו כך. קוטר העץ אינו גודל בהתאמה ועל כן יציבותו פחותה, יבולו פוחת והוא לא יציב בחלקו העליון ולכן גם הטיפולים בו קשים ביותר.
לאור כל זאת בשלב מסויים מעדיף החקלאי לכרות את העץ להשתמש בגזע לבניה, בקור לאכילה וביתר חלקי העץ לבניה ולחפצי הבית (כיום חלק ממגדלי התמרים מוכרים עצים זקנים לגינון על מנת לקשט את רחובות העיר בעצים גבוהים הניטעים בעומק של כמה מטרים).
לענ"ד ניתן ליישב את הסתירה בין שתי קבוצות המקורות בכך שייתכן והן מייצגות תקופות שונות שבהם חלו שינויים משמעותיים בערכם של התמרים. הדבר קשור אולי להכנסת זני תמר יבשים בעלי "חיי מדף" ארוכים שפתחה אפשרויות שימור דבר שעשוי היה להעלות את מחירם (ראו במאמר "חזי מלא צנא דתמרי בזוזא"). גם בימינו אנו חווים תנודות קיצוניות במחירי ירקות ופירות הנגרמים ממחסור או שפע עונתי הנובעים משורה של גורמים ובעיקר גורמים אקלימיים (קרה, ברד, בצורת ועוד).
הדקל כסמל לתורה
"אמרו ליה לרבא: מאי טעמא לא אתית לבי אבידן? אמר להו: דיקלא פלניא איכא באורחא, וקשי לי. - ניעקריה! - דוכתיה קשי לי"(3) (שבת, קטז ע"א). מפרש רש"י: "דבי אבידן - ספרים שכתבו להם הגלחים להתווכח עם ישראל, ומקום שמתווכחים שם קרי ליה בי אבידן ... וקשה לי - ששורשן נעשו גבשושית, ולדחותם בקש בא. אמרי ליה ניעקריה קשה לי דוכתיה - שתהא שם גומא, אי נמי: נסיתיו, וקשה לי ריחו, וכל זה שהיו מתייראין רב ורבא מלכת לבי אבידן, שמא מתוך שיתווכחו יעמדו עליהם ויהרגום".
המהרש"א (חידושי אגדות, שם) מוכיח מסוגייתנו שדקל מסמל את התורה:
"דיקלא פלניא כו'. עיין פירש"י ויש ליישב דיקלא פלניא. רצה לומר התורה אית לי באורחא שקשה לי לעבור על דברי תורה ויש לה דמיון לדקל כדאמרינן במסכת בבא קמא מאי סגולה? מאן דאמר ספר תורה ומאן דאמר דקל. והשיב המין נעקריה, דהיינו בויכוח שלהם נעקריה לתורה, שהחליף אותה בדת אחרת כדלקמן אתבטלת אורייתא דמשה ואתייהב כו'. ואמר להו: דוכתיה קשי לי רצה לומר קשי לי לקבל שאתם אומרים שהיא בדוכתא ובמקום התורה חס וחלילה כי תורתנו הקדושה לא תקבל שינוי ותמורה ודו"ק".
 |
|
 |
|
תמונה 1. תמרים - זן לח (חיאני) |
|
תמונה 2. דבש תמרים |
 |
|
 |
|
תמונה 3. תמר - זן חלוואי צילמה: יעל י. |
|
תמונה 4. תמר - זן מג'הול צילמה: יעל י. |
(1) פירוש: גמרא שנינו במשנה שכאשר נפלו לאשה כספים, קונים בהם נכסים הנותנים פירות. ורוצים לברר מה עושים כאשר אין הבעל והאשה מסכימים אלו נכסים יקנו בהם. ועל כך אמרו: פְּשִׁיטָא [פשוט לנו] אם אחד מהם אומר לקנות אַרְעָא [קרקע] וְהשני אומר בָּתֵּי [בתים] קונים אַרְעָא [קרקע], שקיימת תמיד. בָּתֵּי וְדִיקְלֵי [בתים או דקלים] קונים בָּתֵּי [בתים]. דִּיקְלֵי וְאִילָנֵי [דקלים או שאר אילנות] קונים דִּיקְלֵי [דקלים]. אִילָנֵי וְגוּפְנֵי [אילנות או גפנים] קונים אִילָנֵי [אילנות]. וכללו של דבר: קונים דבר שהוא מתקיים יותר, ולא דבר שכָּלֶה עם הזמן.
(2) פירוש: שאלו: שיעור תְּמָרִים לענין עירוב בְּכַמָּה? אָמַר רַב יוֹסֵף: תְּמָרִים שיעורם בְּקַב, אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמִינָא לָהּ [מנין אומר אני אותה, את הלכתי זו]? דְּתַנְיָא [שהרי כך שנינו בברייתא]: אָכַל בשוגג גְּרוֹגָרוֹת של תרומה וְשִׁילֵּם תְּמָרִים בתמורתם תָּבא עָלָיו בְּרָכָה. ומעתה נברר: הֵיכִי דָּמֵי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אִילֵימָא [אם תאמר] ששילם לְפִי דָּמִים, לפי המחיר, וכגון שאָכַל מִינֵּיהּ בְּזוּזָא, וְקָא מְשַׁלֵּם לֵיהּ בְּזוּזָא [ממנו בשווי זוז, והוא משלם לו בשווי זוז] מַאי [מה פירוש] "תָּבא עָלָיו בְּרָכָה"? בְּזוּזָא [בזוז] אָכַל, בְּזוּזָא קָא מְשַׁלֵּם [בזוז הוא משלם], אֶלָּא לָאו [האם לא] מדובר כאן שמשלם לְפִי מִדָּה, וכגון שאָכַל מִינֵּיהּ גְּרִיוָא דִּגְרוֹגְרוֹת דְּשַׁוְיָא זוּזָא, וְקָא מְשַׁלֵּם לֵיהּ גְּרִיוָא דִּתְמָרִים דְּשָׁוֵי [שאכל ממנו סאה גרוגרות ששוה זוז אחד, והוא משלם לו סאה של תמרים ששוה] אַרְבָּעָה זוז. וְקָתָנֵי [ושנינו]: "תָּבא עָלָיו בְּרָכָה", אַלְמָא: [מכאן] שתְּמָרִים עֲדִיפִי [עדיפים], ואף לדין עירוב בתמרים יהא די בקב אחד. אֲמַר לֵיהּ [לו] אַבַּיֵי: אין להוכיח מכאן, לְעוֹלָם אפשר לפרש שאָכַל מִינֵּיהּ בְּזוּזָא, וְקָא מְשַׁלֵּם בְּזוּזָא [ממנו בדמי זוז, והוא משלם לו בדמי זוז] וּמַאי [ומהו הפירוש] "תָּבא עָלָיו בְּרָכָה" שכן אָכַל מִינֵּיהּ מִידֵי דְּלָא קָפֵיץ עֲלֵיהּ זְבִינָא, וְקָא מְשַׁלֵּם לֵיהּ מִידֵי דְּקָפֵיץ עֲלֵיהּ זְבִינָא [ממנו דבר שאין קופצים עליו הקונים, והוא משלם לו דבר שקופצים עליו קונים] והרויח המוכר בכך, שאף על פי שהשווי אחד הוא, קל יותר למכור את התמרים.
(3) אָמְרוּ לֵיהּ [לו] חכמי הגויים לְרָבָא: מַאי טַעְמָא לָא אָתֵית לְבֵי [מדוע אינך בא לבית] אַבִּידָן? השתמט מהם בתירוץ ואָמַר לְהוּ [להם]: דִּיקְלָא פְּלַנְיָא אִיכָּא בְּאוֹרְחָא, וּקְשִׁי לִי [דקל מסויים עומד בדרך, וקשה עלי הדרך בגללו]. אמרו לו: נִיעַקְרֵיהּ [נעקרנו]. אמר להם: אם כן, דּוּכְתֵּיהּ קְשִׁי לִי [מקומו, הגומה שתיווצר קשה עלי].
מקורות עיקריים:
ע. לונדון, 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת המשנה והתלמוד לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית. פרק התמר. תשס"ט, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן. לקריאה לחץ כאן.
ע. לונדון, 'מטעי התמר בתקופת בית שני המשנה והתלמוד', עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן. לקריאה לחץ כאן.
ע. לונדון, 'ענף התמרים בארץ ישראל בתקופה הרומית והביזנטית', עלון הנוטע שנה ס"ד, אפריל 2010, עמ' 37
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
