|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
|
 |
 |
|
| תמונה 1. תמרים - זן לח (חיאני) | תמונה 2. דבש תמרים |
הרחבה
תנודות בערכם הכלכלי של התמרים
א. התמרים בבבל כמוצר זול
בעת העתיקה היו בבל ומצרים מרכזי גידול תמרים ורק במאה ה – 4 לפנה"ס הפך גידול התמרים לענף חקלאי גם בארץ ישראל. התמרים תפסו מקום חשוב בבבל גם בתקופת האמוראים והם מוזכרים פעמים רבות בהקשרים הלכתיים וסמליים שונים. למשל, חתימתו של רבי חנינא בר חמא, שנולד בבבל ועלה לאחר מכן לארץ ישראל, הייתה בצורת עלה תמר (גיטין, לו ע"א). עד ימינו מהווה גידול תמרים ענף כלכלי חשוב בעירק (בבל) והיא תופסת את המקום החמישי בעולם עם יבול של כ - 650,000 טון. רוב התוצרת משמשת לתצרוכת פנימית. במקורותינו אנו מוצאים עדויות סותרות לגבי ערכם של התמרים וכנראה שהן מייצגות אזורים גיאוגרפיים שונים ו/או תקופות שונות.
מדברי עולא (תענית, ט ע"ב) "מלא צנא דדובשא בזוזא" אנו לומדים על היקף גידול התמרים בבבל ומחירם הזול. מפרש רש"י: "דתמרי - דבש עושין מהן. ובבלאי לא עסקי - כלומר, יכולין הן לעסוק תמיד, שיש להן מזונות בזול ובלא טורח. סיפור זה, עם מעט שינויים, מובא גם במסכת פסחים (פז ע"ב) בהמשך לנימוק שהעלה עולא לכך שהגלות בתקופת בית ראשון היתה לבבל: "תני רבי חייא: מאי דכתיב אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה? יודע הקדוש ברוך הוא את ישראל שאינן יכולין לקבל גזרות של רומיים, לפיכך הגלה אותם לבבל ... עולא אמר כדי שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה. עולא איקלע לפומבדיתא, קריבו ליה טירינא דתמרי. אמר להו: כמה כי הני בזוזא? אמרו ליה: תלת בזוזא. אמר: מלא צנא דדובשא בזוזא, ובבלאי לא עסקי באורייתא! בליליא צערוהו. אמר: מלא צנא סמא דמותא בזוזא בבבל, ובבלאי עסקי באורייתא!"(1). פירש כאן רש"י: "תמרים - יש בבבל הרבה". על פי הירושלמי (תענית, כה ע"א) מקור התמרים בבבל הוא בתכנון מוקדם: "... אמר רבי חנינא: קודם לארבעים שנה עד שלא גלו ישראל לבבל, נטעו תמרים בבבל, על ידי שיהו להוטים אחר מתיקה שהיא מרגלת הלשון לתורה" (ירושלמי תענית, כ"ה ע"א). מתוך הכתובים ומתוך המחקר עולה שגלות בבל התרחשה בכמה פעימות בין השנים 598-582 לפנה"ס.
רש"י ונכדו הרשב"ם פירשו את דברי רבי יוחנן: "... עד דאכלת כפנייתא בבבל, תרגימנא מסיפא וכו'"(2) (בכורות, יח ע"א, בבא בתרא, קז ע"ב) על בסיס ההנחה שבבל משופעת בתמרים. רש"י (בכורות) פירש: "אדאכלת כפניאתא בבבל - בעוד שהייתה אוכל תמרים בבבל ומעדן עצמך". הרשב"ם פירש: "אדאכלת כפנייתא - תמרים בבבל שהיית מעדן עצמך ולא היית עוסק בתורה ומקנתרו היה". מקור נוסף לערכם הנמוך של התמרים אנו מוצאים בגמרא בבבא קמא (צב ע"א): "רב חסדא חזא תאלי בי גופני, אמר ליה לאריסיה: עקרינהו, גופני קני דקלי, דקלי לא קני גופני". מפרש רש"י: "גופני קני דיקלי - מדמי היין יכולין אנו לקנות קרקעות ואילו דקלי לא קני גופני אין שבחן עולה אלא לדבר מועט". מעניין לציין שדברים אלו נאמרו על ידי רב חסדא שלפי אחד מ"האיכא דאמרי" (פסחים, קיג ע"א) הכריז על עצמו שהתעשר מייצור שיכר תמרים. נראה שגם שיכר התמרים היה מוצר זול לפחות בהשוואה ליין: "ואמר רב פפא: האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא עובר משום בל תשחית. ולאו מילתא היא, בל תשחית דגופא עדיף" (שבת, קמ ע"ב).
מחיר התמרים הזול בבבל איננו רק תוצאה של עצם שכיחותם אלא גם פועל יוצא של מאפייני זני התמרים שהיו קיימים בתקופה זו. רוב הזנים והמטעים של אותה עת הניבו תמרים לחים בלבד שאותם ניתן היה לשמר ימים ספורים בלבד או להכין מהם דבש(3). מגדלי התמרים הבבליים והמצריים הרחיבו את מטעיהם בכפוף לכמות היבול שניתן היה לצרוך ולמכור מייד לאחר הגדיד. התוצאה הייתה מחירים נמוכים מאד ומכאן קביעתו של עולא: "מלא צנא דדובשא בזוזא, ובבלאי לא עסקי באורייתא". התמרים שימשו בבבל ומצרים מזון בסיסי וזול בדומה לדגניים וקטניות בארץ ישראל. תאופרסטוס שהיה חוקר טבע יווני (287-327 לפנה"ס) כתב: "... ואילו התמרים הגדלים באזורים אחרים (שאינם גדלים בעמק הירדן) אינם נשמרים ונרקבים, למרות שהם מתוקים בהיותם בשלים, אלה הגדלים במצרים בקפריסין ובמקומות אחרים הם לשימוש טרי בלבד". פליניוס, חוקר טבע רומי שחי במאה ה – 1 לספירה הוסיף: "... והתמרים במצרים, קפריסין, סילוקיה ואשור (בבל) אינם נשמרים ומשמשים לפיטום חזירים ובעלי חיים אחרים". פתרון חלקי לעודפי התמרים הלחים היה הפיכתם למאכל בעל חיי מדף ארוכים בעזרת בישול, אפייה או סחיטה. מהתמרים הלחים הפיקו דבש, שיכר, ריבות ועוד כפי שניתן ללמוד מהמקורות ומממצאים ארכיאולוגיים.
ב. התמרים בארץ ישראל
מהמקורות התנאיים ניתן להסיק שבתקופת המשנה תמרי ארץ ישראל תפסו מעמד חשוב והיו סחורת ייצוא שכבשה את שווקי העולם. על פי המשנה יש לעשר דמאי בכל מקום את זני התמרים המשובחים משום שחזקתם יובאו מארץ ישראל. "ואלו דברים מתעשרין דמאי בכל מקום: הדבילה והתמרים והחרובים וכו'" (דמאי, פ"ב מ"א). מפרש הרמב"ם: "התמרים - כלומר מין ממיני התמרים בתכלית הגודל שלא ימצא כמותם אלא שם". על עדיפותם של תמרי א"י על פני תמרי מצרים אנו לומדים בירושלמי (דמאי, פ"ב כ"ב ע"ג): "והא תמרין באלכסנדריא. דקיקין אינון". על פי הירושלמי אמנם יש תמרים באלכסנדריה אך הם באיכות ירודה ולכן ברור שתמרים באיכות טובה גדלו בארץ ישראל.
בימי הבית השני, המשנה והתלמוד התרחשה בארץ ישראל מהפיכה וחקלאי הארץ פיתחו ענף תמרים שהגיע לפסגת הפיתוח החקלאי של אותה התקופה. מקורות וממצאים מצביעים על כך שבמהלך השנים בוררו בארץ ישראל זני איכות שהצטיינו בשלושה מאפיינים: 1. זנים יבשים הניתנים לייבוש ושימור. 2. פרי גדול. 3. טעם משובח. התמר התאים לגידול בתנאי האקלים, הקרקע והמים השוררים באזורי החקלאות השוליים של ארץ ישראל, בהם שורר אקלים חם ויבש במהלך מרבית חודשי השנה. הקרקעות ברוב אזורי הגידול מכילות שיעור גבוה מאוד של מלח והן אינן מתאימות לרוב גידולי החקלאות. מכאן, אולי, נובעת ההלכה: "ואלו מביאין וקורין מן העצרת ועד החג, משבעת המינים, מפירות שבהרים מתמרות שבעמקים ומזיתי שמן מעבר הירדן" (ביכורים, פ"א מ"י). העובדה שהזנים בא"י היו נוחים לשימור הפכה את השימוש בהם להפקת דבש למשני ולא מקובל ולכן אומרת המשנה (תרומות, פי"א מ"ג): "אין עושין תמרים דבש, ולא תפוחים יין, ולא סתוניות חומץ, ושאר כל הפירות אין משנין אותם מברייתן בתרומה ובמעשר שני, אלא זיתים וענבים בלבד".
לאחר החורבן שכלל לא רק את המקדש אלא גם את ארץ ישראל כולה חלה נסיגה ברמת החקלאות ששיאה היה עם כיבוש הארץ בידי הממלוכים, במאה הארבע-עשרה, אז הושמדו רוב עצי התמר. באופן אירוני היה צורך להבריח ארצה, בעת החדשה, זנים שונים של תמרים מארצות הגידול החשובות. בשנת 1933 הבריח בן ציון ישראלי מקבוצת כנרת חוטרים מעירק. מוצא הזן המסחרי החשוב בתקופתנו, המג'הול, הוא במרוקו.
ג. התמרים בבבל כמוצר יקר
ייתכן ובתקופת התלמוד הגיעו גם לבבל זנים משובחים הראויים לשימור וערכם של התמרים עלה או לפחות היו מבוקשים יותר מהתאנים. מוצאים אנו בגמרא (עירובין, כט ע"ב) דיון לגבי הכמות המינימלית שניתן לערב בעזרתה: "תמרים בכמה? אמר רב יוסף: תמרים בקב. אמר רב יוסף: מנא אמינא לה? דתניא: אכל גרוגרות ושילם תמרים תבא עליו ברכה. היכי דמי? אילימא לפי דמים, דאכל מיניה בזוזא וקא משלם ליה בזוזא מאי תבא עליו ברכה? בזוזא אכל, בזוזא קא משלם! אלא לאו לפי מדה, דאכל מיניה גריוא דגרוגרות דשויא זוזא, וקא משלם ליה גריוא דתמרים דשוי ארבעה. וקתני: תבא עליו ברכה, אלמא: תמרים עדיפי. אמר ליה אביי: לעולם דאכל מיניה בזוזא, וקא משלם בזוזא. ומאי תבא עליו ברכה דאכל מיניה מידי דלא קפיץ עליה זבינא, וקא משלם ליה מידי דקפיץ עליה זבינא"(4). מפרש רש"י: "וקא משלם ליה - תמרים היקרים מגרוגרת, ולא שילם לו לפי מדה אלא לפי דמים ... אמר ליה אביי - מהא לא תשמע דתמרים עדיפי, לעולם גרוגרות עדיפי, ולפי דמים משלם, ומאי ברכה? דקפיץ עליה זבינא - לוקחים, ולענין עירוב בעינן טפי מקב". הריטב"א (עירובין) מוסיף נימוק לכך שהתמרים מבוקשים יותר: "דאכיל מיניה מידי דלא קפיץ עליה זבינא וכו' - פירוש דאע"ג דגרוגרות עדיפי טפי, טפי קפצי זביני לתמרים דלא שכיחי כולי האי". ערכם הגבוה של התמרים בהשוואה לפירות אחרים התבטא גם בהעדפת גידולם על פני פירות אחרים: "גמרא. פשיטא, ארעא ובתי ארעא, בתי ודיקלי בתי, דיקלי ואילני דיקלי, אילני וגופני אילני וכו'"(5) (כתובות, עט ע"א). הגמרא דנה במצבים בהם לא קיימת הסכמה בין בני זוג לגבי אופן השקעת כספים. בכל מקרה אפיק ההשקעה הנבחר הוא זה המניב רווחים גדולים יותר לאורך זמן ולכן הדין עם בן הזוג המעוניין לנטוע דקלים ולא עצי פרי אחרים.
מעמד התמרים כמזון
יחסו של עולא לתמרי בבל היה מורכב. מחד גיסא הוא ראה בהם מזון ממריץ ללימוד תורה ומאידך גיסא גילה את הסכנה באכילה מרובה של תמרים: "בליליא צערוהו. אמר: מלא צנא דסכינא בזוזא ובבלאי עסקי באורייתא!". מפרש רש"י: מצערים - בשלשול, דאמרו תמרי משחנן ומשלשלן. מלא צנא דסכיני בזוזא - שמתוך שלוקחין אותו בזול אוכלין מהן הרבה, ומצערים אותן". את יחס מורכב זה מצאנו גם בגמרא בכתובות (י ע"ב): "ואמר רב חנא בגדתאה: תמרי משחנן, משבען, משלשלן, מאשרן, ולא מפנקן. אמר רב: אכל תמרים אל יורה. מיתיבי: תמרים, שחרית וערבית יפות, במנחה רעות, בצהרים אין כמותן; ומבטלות שלשה דברים: מחשבה רעה, וחולי מעים, ותחתוניות! מי אמרינן דלא מעלו? עלויי מעלו, ולפי שעתא טרדא, מידי דהוה אחמרא, דאמר מר: השותה רביעית יין אל יורה. ואיבעית אימא, לא קשיא: הא מקמי נהמא, הא לבתר נהמא, דאמר אביי, אמרה לי אם: תמרי מקמי נהמא כי נרגא לדיקולא, בתר נהמא כי עברא לדשא"(6) מפרש רש"י: "בצהרים - לאחר הסעודה שאכל ושבע. אין כמותם - וטובות יותר מערבית לפי שאינו מעוכב ביום מלילך לשדות לבית הכסא בכל עת שירצה אבל בלילה טורח הוא לו. מבטלות מחשבה רעה - דאגה לפי שמשמחות את הלב וצהרים שעת אורה וצהלה היא". בגמרא בשבת (קמ ע"ב) הורה רב חסדא לבנותיו: "... לא תיכלון תמרי בליליא, ולא תשתון שיכרא בליליא וכו'". מפרש רש"י: "שיכרא ותמרי - משלשלין ומביאין לידי הפחה". גם שיכר תמרים נחשב למזיק: "ואמר רב פפא: האי מאן דאפשר למישתי שיכרא ושתי חמרא - עובר משום בל תשחית. ולאו מילתא היא, בל תשחית דגופא עדיף" (שבת, קמ ע"ב).
פרי התמר בעל הרכב תזונתי מגוון, הכולל ריכוז גבוה של סוכרים, מלחים, ויטמינים וסיבים תזונתיים, ולכן הוא מתאים לשמירה על אנרגיית הגוף במצבי חסר מתמשכים. אכילתו של התמר, על פי הרפואה העממית, מומלצת ביותר לסובלים מאנמיה ולחולי לב. על פי הרפואה הסינית התמר מתאים לטיפול במצבי עייפות, תשישות וירידה בתאבון. מחקר שערכו חוקרי הטכניון והמרכז הרפואי רמב"ם בראשות פרופסור מיכאל אבירם מצא שלמרות תכולת הסוכרים הגבוהה של התמר אין הוא גורם לעלייה ברמות הסוכר בדם. במחקר שנערך על נבדקים בריאים, נמצא כי אכילת מאה גרם תמרים ליום במשך כחודש, לא גרמה לעלייה ברמות הסוכר בדם. לא זו בלבד, אלא שרמות השומנים (טריגליצרידים) בדם ירדו באופן משמעותי, כמו גם מידת החמצון של השומנים בדם". בכך מצטרף התמר לרשימת הפירות המגנים מפני טרשת העורקים. במחקר זה נחקרו זני החאלאווי והמג'הול ונמצא כי זן החאלאווי הוא בעל תכונות בריאותיות עדיפות במעט על אלו של המג'הול.
סכום
סקירה של המקורות מצביעה על חוסר אחידות במעמדם הכלכלי. במקורות התנאיים הארצישראליים מעמדם קבוע והם נחשבים למוצר בעל ערך כלכלי גבוה. לעומת זאת המקורות מתקופת התלמוד בבבל מתחלקים לקבוצה הרואה בהם מוצר זול וקבוצה המעידה על ערך כלכלי גבוה. ייתכן והקבוצה הראשונה מייצגת שלב מוקדם שבו גידלו בבבל זנים לחים שלא ניתנו לשימור ולכן היו בעלי ערך כלכלי נמוך ואילו הקבוצה השניה מייצגת שלב מאוחר יותר שבו זנים משובחים שפותחו בארץ ישראל הגיעו גם לבבל. חובה עלי להעיר שהצעתי ספקולטיבית במידה רבה משום שלא בדקתי האם אכן האמוראים בעלי שמועה כזו או אחרת פעלו בתקופות המתאימות. בנוסף לכך לא בדקתי את ההסטוריה המדוייקת של התפתחות זני התמרים בבבל. חשוב לזכור שגם אם לא נמצא התאמה כרונולוגית עדיין ניתן להסביר שלעיתים האמוראים הציגו שמועות קדומות שלא שיקפו בהכרח את המצב שהיה קיים בבבל בתקופתם.
 |
 |
|
| תמונה 3. תמר - זן חלוואי צילמה: יעל י. | תמונה 4. תמר - זן מג'הול צילמה: יעל י. |
(1) פירוש: תָּנֵי [שנה] ר' חִיָּיא: מַאי דִּכְתִיב [שנאמר]: "אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ" יוֹדֵע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינָן יְכוֹלִין לְקַבֵּל גְּזֵירוֹת אכזריות אדום לְפִיכָךְ הֶגְלָה אוֹתָם לְבָבֶל שאנשיה פחות אכזריים ... עוּלָּא אָמַר: שגלו ישראל לבבל כְּדֵי שֶׁיּאכְלוּ תְּמָרִים הגדלים הרבה בבבל וניתן להשיגם בקלות ובזול וְיַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה. אגב כך מסופר: עוּלָּא אִיקְלַע לְפוּמְבַּדִיתָּא קְרִיבוּ לֵיהּ טִירִינָא דְּתַמְרֵי [עולא הזדמן לפומבדיתא הביאו לו סל תמרים] אָמַר לְהוּ [להם] למארחיו: כַּמָּה כִּי הָנֵי בְּזוּזָא [כמה כאלה בדינר]? אֲמַרוּ לֵיהּ [לו]: תְּלָת בְּזוּזָא [שלושה כאלה בדינר] אָמַר: מְלֹא צַנָּא דְּדוּבְשָׁא בְּזוּזָא, וּבַבְלָאֵי לֹא עָסְקֵי בְּאוֹרַיְיתָא [מלוא הכד דבש בזוז אחד והבבלים אינם עוסקים בתורה] כראוי להם, והרי אין להם צורך לטרוח הרבה במזונותיהם, והיה עליהם לעסוק יותר בתורה. בְּלֵילְיָא צִעֲרוּהוּ [בלילה ציערו אותו התמרים] שאכילת תמרים הרבה גורמת לבעיות עיכול והצטער בשלהם כל הלילה. אָמַר על כך: מְלֹא צַנָּא סַמָא דְּמוֹתָא בְּזוּזָא בְּבָבֶל [מלא הכד סם המות עולה רק זוז בבבל] ולמרות שניזונים מסם מוות זה, בכל זאת בַבְלָאֵי עָסְקֵי בְּאוֹרַיְיתָא [הבבלים עוסקים בתורה].
(2) פירוש: אָמַר לֵיהּ [לו] בלשון קינתור: אַדְּאָכְלַתְּ כַּפְנִיָּיתָא [עד שאתה אכלת תמרים] בְּבָבֶל כאשר היית שם ולא עיינת כראוי תַּרְגֵּימְנָא מִסֵּיפָא [הסברנו את הדבר מן הסוף של המשנה], שמשם מוכח כדברי וכו'.
(3) ה"דבש" שנמנה בין שבעת המינים שהשתבחה בהם א"י הוא דבש תמרים. רש"י (בכורות) פירש: "דתמרי - דבש עושין מהן". "דבש" זה הוא כנראה הסילאן המופק ממיצוי פרי התמר. הוא אינו ריבה כמו שנוטים לחשוב וגם אינו דבש. אלא סירופ תמרים מרוכז, שמופק על ידי בישול התמרים וסחיטתם. מרקמו נוזלי, דומה לזה של דבש.
(4) פירוש: שאלו: שיעור תְּמָרִים לענין עירוב בְּכַמָּה? אָמַר רַב יוֹסֵף: תְּמָרִים שיעורם בְּקַב, אָמַר רַב יוֹסֵף: מְנָא אָמִינָא לָהּ [מנין אומר אני אותה, את הלכתי זו]? דְּתַנְיָא [שהרי כך שנינו בברייתא]: אָכַל בשוגג גְּרוֹגָרוֹת של תרומה וְשִׁילֵּם תְּמָרִים בתמורתם תָּבא עָלָיו בְּרָכָה. ומעתה נברר: הֵיכִי דָּמֵי [כיצד בדיוק היה הדבר]? אִילֵימָא [אם תאמר] ששילם לְפִי דָּמִים, לפי המחיר, וכגון שאָכַל מִינֵּיהּ בְּזוּזָא, וְקָא מְשַׁלֵּם לֵיהּ בְּזוּזָא [ממנו בשווי זוז, והוא משלם לו בשווי זוז] מַאי [מה פירוש] "תָּבא עָלָיו בְּרָכָה"? בְּזוּזָא [בזוז] אָכַל, בְּזוּזָא קָא מְשַׁלֵּם [בזוז הוא משלם], אֶלָּא לָאו [האם לא] מדובר כאן שמשלם לְפִי מִדָּה, וכגון שאָכַל מִינֵּיהּ גְּרִיוָא דִּגְרוֹגְרוֹת דְּשַׁוְיָא זוּזָא, וְקָא מְשַׁלֵּם לֵיהּ גְּרִיוָא דִּתְמָרִים דְּשָׁוֵי [שאכל ממנו סאה גרוגרות ששוה זוז אחד, והוא משלם לו סאה של תמרים ששוה] אַרְבָּעָה זוז. וְקָתָנֵי [ושנינו]: "תָּבא עָלָיו בְּרָכָה", אַלְמָא: [מכאן] שתְּמָרִים עֲדִיפִי [עדיפים], ואף לדין עירוב בתמרים יהא די בקב אחד. אֲמַר לֵיהּ [לו] אַבַּיֵי: אין להוכיח מכאן, לְעוֹלָם אפשר לפרש שאָכַל מִינֵּיהּ בְּזוּזָא, וְקָא מְשַׁלֵּם בְּזוּזָא [ממנו בדמי זוז, והוא משלם לו בדמי זוז] וּמַאי [ומהו הפירוש] "תָּבא עָלָיו בְּרָכָה" שכן אָכַל מִינֵּיהּ מִידֵי דְּלָא קָפֵיץ עֲלֵיהּ זְבִינָא, וְקָא מְשַׁלֵּם לֵיהּ מִידֵי דְּקָפֵיץ עֲלֵיהּ זְבִינָא [ממנו דבר שאין קופצים עליו הקונים, והוא משלם לו דבר שקופצים עליו קונים] והרויח המוכר בכך, שאף על פי שהשווי אחד הוא, קל יותר למכור את התמרים.
(5) פירוש: גמרא שנינו במשנה שכאשר נפלו לאשה כספים, קונים בהם נכסים הנותנים פירות. ורוצים לברר מה עושים כאשר אין הבעל והאשה מסכימים אלו נכסים יקנו בהם. ועל כך אמרו: פְּשִׁיטָא [פשוט לנו] אם אחד מהם אומר לקנות אַרְעָא [קרקע] וְהשני אומר בָּתֵּי [בתים] קונים אַרְעָא [קרקע], שקיימת תמיד. בָּתֵּי וְדִיקְלֵי [בתים או דקלים] קונים בָּתֵּי [בתים]. דִּיקְלֵי וְאִילָנֵי [דקלים או שאר אילנות] קונים דִּיקְלֵי [דקלים]. אִילָנֵי וְגוּפְנֵי [אילנות או גפנים] קונים אִילָנֵי [אילנות]. וכללו של דבר: קונים דבר שהוא מתקיים יותר, ולא דבר שכָּלֶה עם הזמן.
(6) פירוש: וְעוד מביאים מה שאָמַר רַב חָנָא בַּגְדָּתָאָה [מבגדד]: תַּמְרֵי [תמרים] יש בהן כמה מעלות, שהן: מְשַׁחֲנָן [מחממות], מַשְׂבְּעָן [משביעות], מְשַׁלְשְׁלָן [משלשלות], מְאַשְׁרָן וְלָא מְפַנְקָן [מחזקות ואינן מפנקות]. אָמַר רַב: אָכַל תְּמָרִים אַל יוֹרֶה הלכה, משום שהתמרים יש בהן כדי לשכר. מֵיתִיבֵי [מקשים] על כך: תְּמָרִים, שַׁחֲרִית וְעַרְבִית יָפוֹת לאוכל אותן, בְּמִנְחָה רָעוֹת לאוכל אותן, בַּצָהֳרַיִם אֵין כְּמוֹתָן לטוב, וּמְבַטְּלוֹת שְׁלֹשָׁה דְּבָרִים: מַחֲשָׁבָה רָעָה (דאגה), וְחוֹלִי מֵעַיִם, ומחלת התַּחְתּוֹנִיּוֹת (טחורים). הרי שתמרים בדרך כלל טובים הם! ומשיבים: זו איננה סתירה, מִי אָמְרִינַן דְּלָא מַעֲלוּ [האם אמרנו שאינן מעולות]? עַלּוּיֵי מַעֲלוּ, וּלְפִי שַׁעְתָּא טָרְדָּא [מעולות הן, ולפי שעה גורמות הן טירדה ושכרות]. מִידֵי דַּהֲוָה אַחַמְרָא [כשם שהוא הדבר לגבי יין]. שאָמַר מָר [החכם]: הַשּׁוֹתֶה רְבִיעִית יַיִן אַל יוֹרֶה, למרות שהוא משקה טוב. וְאִיבָּעֵית אֵימָא [ואם תרצה אמור] תירוץ אחר: לָא קַשְׁיָא [אין זה קשה], הָא [זה] כשאוכל אותן מִקַּמֵּי נַהֲמָא [לפני הלחם], יכולות הן להזיק והן משכרות. הָא [זה] כשאוכל אותן לְבָתַר נַהֲמָא [אחרי הלחם], ואז מעולות הן. שאָמַר אַבַּיֵי, אָמְרָה לִי אֵם (אומנתי): תַּמְרֵי מִקַּמֵּי נַהֲמָא [התמרים שאוכלים לפני הלחם] הן כִּי נַרְגָּא לְדִיקּוּלָא [כמו גרזן לדקל], כלומר, מזיקות ביותר. אבל האוכלם בָּתַר נַהֲמָא [אחרי הלחם] הרי הן כִּי עַבְרָא לְדַשָּׁא [כמו בריח לדלת] שמחזקות ומועילות.
מקורות עיקריים:
ע. לונדון, 'סוגיות חקלאיות במטע בתקופת המשנה והתלמוד לאור מקורות חז"ל והספרות הקלאסית. פרק התמר. תשס"ט, חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן. לקריאה לחץ כאן.
ע. לונדון, 'מטעי התמר בתקופת בית שני המשנה והתלמוד', עבודה לשם קבלת תואר מוסמך, אוניברסיטת בר-אילן. לקריאה לחץ כאן.
ע. לונדון, 'ענף התמרים בארץ ישראל בתקופה הרומית והביזנטית', עלון הנוטע שנה ס"ד, אפריל 2010, עמ' 37
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.