טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

גמל טעון פשתן ועבר ברשות הרבים – גמל

"תא שמע: גמל טעון פשתן ועבר ברשות הרבים, נכנסה פשתנו לתוך החנות ודלקו בנרו של חנווני והדליק את הבירה בעל גמל חייב, הניח חנווני נרו מבחוץ חנווני חייב, רבי יהודה אומר: בנר חנוכה פטור; בשלמא למאן דאמר אשו משום חציו, חציו דגמל הוא, אלא למאן דאמר משום ממונו, האי אש לאו ממונא דבעל גמל הוא! אמר לך ריש לקיש: הכא במאי עסקינן במסכסכת כל הבירה כולה" (בבא קמא, כב ע"א).

פירוש: תָּא שְׁמַע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו ממה ששנינו במשנה: גָּמָל שהיה טָעוּן פִּשְׁתָּן וְעָבַר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, נִכְנְסָה פִּשְׁתָּנוֹ לְתוֹךְ הַחֲנוּת וְדָלְקוּ (נדלקה) בְּנֵרוֹ שֶׁל חֶנְוָונִי וְהִדְלִיק אֶת הַבִּירָה (הבית) על ידי הפשתן בַּעַל הגָּמָל חַיָּיב. ואולם אם הִנִּיחַ חֶנְוָונִי נֵרוֹ מִבַּחוּץ חֶנְוָונִי חַיָּיב. ר' יְהוּדָה אוֹמֵר: בְּנֵר חֲנוּכָּה שמצוה להניחו בחוץ פָּטוּר החנווני. ומעתה, בהלכה הראשונה, שחייב בעל הגמל בנזקי האש, יש לשאול: בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר [נניח לשיטת מי שאומר] אִשּׁוֹ מִשּׁוּם חִצָּיו יכול אתה לומר כי אש זו חִצָּיו של הגָמָל הוּא, ולכן חייב בעליו. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר [לשיטת מי שאומר] אשו מִשּׁוּם מָמוֹנוֹ הַאי [זו] האֵשׁ לָאו [לא] מָמוֹנָא [הממון] של בַּעַל הגָּמָל הוּא! ומשיבים: אָמַר [יכול היה לומר] לְךָ רֵישׁ לָקִישׁ: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן [כאן במה אנו עוסקים] בִּמְסַכְסֶכֶת כָּל הַבִּירָה כּוּלָּהּ, לא שנגעה האש במקום אחר ומשם התפשטה הלאה, אלא שהגמל העביר את הפשתן הבוער ממקום למקום והדליק, והרי זה כמו הכלב שהניח את הגחלת בכל מקום ומקום (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: גמל   שם באנגלית: Arabian camel Dromedary   שם מדעי: Camelus dromedarius

שם נרדף במקורות: בכרה, נאקה (נקבות)


נושא מרכזי: הלכות הקשורות לגודל הגמל.
 

המאמר עודכן ומופיע במסכת  בבא קמא (נב ע"א): "כסהו כסוי שיכול לעמוד לפני שוורים ואין יכול לעמוד בפני גמלים". לקריאה לחץ כאן.

לנושאים נוספים העוסקים בגמל - לחץ כאן.

תמונה 1.  גמל חד דבשתי		תמונה 2.  גמל דו דבשתי

הרחבה

מדוגמאות רבות בספרות חז"ל ניתן לראות שצמחים ובעלי חיים המוזכרים בהקשר להלכות שונות אינם נבחרים באקראי אלא זוכים לתפקיד קבוע ב"מחזה" שבו הם משתתפים (הקישוריות על גבי השמות להלן מובילות לטורים שנכתבו עליהם בהקשר זה). החרדל משמש במקומות רבים כדוגמה לפרי קטן במיוחד ואילו הרימון הוא הפרי הגדול ביותר. האגוז מייצג כושר ציפה מעולה במים. העז זכתה למוניטין של בעל חיים "שובב" שידו בכל ויד כל בו. העורב מוזכר בדרך כלל כבעל חיים החוטף בשר והעכבר כמזיק האוכל מ"כל הבא לפה" כולל פריטים שאינם מזון מקובל. ייתכן והשימוש הקבוע בצמחים ובבעלי חיים אלו איננו רק בגלל התכונות הקבועות בהם אלא גם משום שהם מהווים סמל לאותן תכונות. היתרון בשימוש בסמלים קבועים הוא בכך שהדובר המשתמש בדוגמאות אלו איננו זקוק להוספת הבהרות לכוונתו.

היבט נוסף המצדיק את איסוף ההתייחסויות השונות של חז"ל לצמחים ובעלי חיים הוא האפשרות לזהות את מינים אלו ולהתאימם לשמות בעברית המתחדשת. כדוברי עברית אין אנו מודעים תמיד לכך שהשמות שבהם אנו משתמשים היום אינם מייצגים בהכרח את השמות המופיעים בספרות חז"ל. הגלות הארוכה והניתוק מנוף הארץ גרמו בהכרח לאיבוד מסורות זיהוי רבות וחידושן דרש ועדיין דורש עמל מחקרי רב. לדוגמה, ייתכן ובעל החיים הנקרא בפינו חולדה כלל איננו ה"חולדה" המופיעה בספרות חז"ל משום שאין וודאות שבעל חיים זה היה קיים בארץ באותה תקופה. ראיה חותכת לבעייתיות הרבה בזיהוי היא המחלוקות הרבות הקיימות בין המפרשים והחוקרים בתחום זה. זיהוי הגמל המופיע במקרא ובספרות חז"ל נחשב כוודאי, לא רק בגלל מסורת זיהוי לשונית, אלא בעיקר בגלל התיאורים הרבים שלו במקורות שאינם מותרים ספק ביחס לזהותו. בניגוד לגמל הרי שקיימים צמחים ובעלי חיים רבים המוזכרים בשמם בלבד או מתוארים באופן חלקי ולכן אינם ניתנים לזיהוי או שזיהוים מסופק מאד. כזה הוא למשל התחש המקראי והעופות הטמאים שהתורה מנתה בפרשת שמיני.

כאמור, זכה הגמל לאיזכורים רבים הן במקרא והן בספרות חז"ל. מקורות רבים מצביעים על היותו בהמת המשא הגדולה והחזקה ביותר. בגמרא בפסחים (ג ע"א) אנו לומדים: "... ובאשה לא כתיב בה מרכב? והכתיב ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה על הגמלים? התם משום ביעתותא דגמלים אורחא היא" (1). הסוגייה מדגישה את גובהו הרב הגורם לכך שהרכיבה על גביו עלולה להפחיד. מפרש שם רש"י: "משום ביעתותא דגמלים - שהוא גבוה, ומתיירא שלא תפול, אורחה דאשה לרכוב, כדי שתהא מחזקת בו בידים ורגלים".

גמלים וקרונות מוזכרים בסוגייתנו כמעורבים ב"פקק תנועה" קדום המונע מאדם להגיע לירושלים ולהקריב את קרבן הפסח: "היה עומד לפנים מן המודיעים ואין יכול ליכנס מפני גמלים וקרונות המעכבות אותו, יכול לא יהא חייב? תלמוד לומר ובדרך לא היה והרי לא היה בדרך". מפרש רש"י: "מפני גמלים וקרונות - והוא היה מביא בניו ובני ביתו עליהן". מרש"י משתמע שמקור התקלה הוא בגדלם של הגמלים והקרונות שהרי אם היה עולה לירושלים רגלי או על גבי חמורים היה מצליח להכנס לעיר. "פקק תנועה" נוסף הקשור לגמלים מופיע בגמרא בסנהדרין (לב ע"ב): "כיצד? שתי ספינות עוברות בנהר ופגעו זה בזה, אם עוברות שתיהן - שתיהן טובעות, בזה אחר זה - שתיהן עוברות. וכן שני גמלים שהיו עולים במעלות בית חורון ופגעו זה בזה, אם עלו שניהן - שניהן נופלין, בזה אחר זה - שניהן עולין וכו'". מפרש רש"י: "מעלות בית חורון - מקום צר, ואין דרך לנטות ימין ושמאל וצריך האחד לנטות לאחוריו עד שמוצא מקום לנטות. אם עולות שתיהן - כגון זה עולה מצד זה וזה עולה מצד זה ופוגעות בראש חודו של הר, והבקעה עמוקה מימין ומשמאל".

צרוף דומה בין גמלים וקרונות מופיע גם במסכת עירובין (סז ע"א): "אמר רב יהודה אמר שמואל: נכרי שיש לו פתח ארבעה על ארבעה פתוח לבקעה, אפילו מכניס ומוציא גמלים וקרונות כל היום כולו דרך מבוי - אין אוסר על בני מבוי. מאי טעמא? בפיתחא דמיחד ליה, בההוא ניחא ליה" (2). רב יהודה בחר להדגים שימוש רב במבוי על ידי הוצאה והכנסה של גמלים וקרונות משום שבעזרתם ניתן להעביר חפצים רבים ביותר. הגמל הגדול והחזק איננו רק בעל חיים גדול כשלעצמו אלא גם מסוגל לשאת משקל רב. בניגוד לחמורים המסוגלים לשאת עד 100 ק"ג הרי שהגמל יכול לשאת עד 450 ק"ג.

במסכת שבת (יב ע"א) מצאנו: "לא יפלה את כליו כו'. איבעיא להו: לא יפלה את כליו ביום, שמא יהרוג, ורבי אליעזר היא. דתניא, אמר רבי אליעזר: ההורג כינה בשבת כאילו הורג גמל". רבי אליעזר משתמש בגמל כסמל לבעל חיים גדול על מנת להדגיש את חומרת איסור הריגת כינה בשבת. מאידך גיסא משמשת הכינה או ליתר דיוק ביצי הכינים כסמל לבעלי חיים קטנים כפי שמצאנו בביטוי "מקרני ראמים עד ביצי כנים". בסגנון דומה אנו מוצאים בגמרא בשבועות (כט ע"א): "נשבע על דבר שאי אפשר לו, אם לא ראיתי גמל פורח באויר". תעופה של גמל מסמלת את התופעה הדמיונית ביותר. בירושלמי (שבועות, פ"ג לד טור ד /ה"ח) אנו מוצאים התייחסות מפורשת לנקודה זו: "אמר רבי יודן אבוי דר' מתנייה כיני אלא דלית אורחא דתנייא מיתפוס אלא מילה רובא דתנינן גמל פורח באויר ניתני עכבר פורח באויר וכו'". הגמל גדול די הצורך על מנת שניתן יהיה לבנות עליו סוכה: "משנה. העושה סוכתו בראש העגלה או בראש הספינה כשרה, ועולין לה ביום טוב. בראש האילן או על גבי גמל כשרה, ואין עולין לה ביום טוב" (סוכה, כב ע"ב). על פי המשנה ברורה (תרכח, ס"ק טו) המדובר בגמל דו דבשתי (תמונה 2) והוא נבחר מסיבה טכנית: "בראש הגמל - היינו שעשה שם הדפנות בין חטוטרותיה וסיכך על גבן".

בגמרא בסנהדרין (סז ע"ב) אנו לומדים: "ויאמרו החרטמם אל פרעה אצבע אלהים היא. אמר רבי אליעזר: מיכן שאין השד יכול לבראות בריה פחות מכשעורה. רב פפא אמר: האלהים! אפילו כגמלא נמי לא מצי ברי, האי מיכניף ליה, והאי לא מיכניף ליה" (3). מפרש שם רש"י: "לא מצי ברי - אין יכול לברוא אפילו בריה גדולה, אלא כשהשד צריך לבריות גדולות הוא מאסף ומביא מן ההפקר". האי מיכניף ליה - בריות גדולות נוחים לקבצם ונאספים יחד, אליו, אבל בריה קטנה אינה נאספת שאין בה כח לבא ממקום רחוק". הגמל נבחר כאן כדי לסמל בעל חיים גדול ביותר שלדברי רב פפא אפילו אותו אין החרטומים יכולים לברוא (תודה לרב אבישי מגנצא על ההפניה למקור זה).

הגמל משמש כסמל לבעל חיים גדול (או אולי יקר) גם בביטוי המופיע בגמרא בשבועות (יא ע"ב): "אמר מר: מתה, תפדה. וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים? אמר רב משרשיא: משום עורה, וקיימי ב"ד ומתנו אדעתא דעורה. אמר רב כהנא: אמרי אינשי, מגמלא אונה" (4). משמעות הפתגם היא שעליך להציל מגמל אפילו את אוזנו. הכוונה היא לכך שאם ארע לך נזק ויש באפשרותך לצמצם אותו אפילו במעט עשה זאת. השאלה היא מדוע נלקח דווקא הגמל כמשל? מדוע לא ניתן היה לומר "משור אוזנו" או מכל בעל חיים אחר? 

בסוגיה בשבועות דנה הגמרא בתקנה שתיקנו בית דין והתנו שניתן יהיה לפדות את עור פרה אדומה שאירע בה פסול. הקושי העומד ברקע הדיון הוא מדוע נותנים בית דין את דעתם על העור ששוויו אפסי ביחס לדמיה היקרים של הפרה האדומה. על שוויה של הפרה האדומה נוכל לעמוד מהספור המפורסם על דמא בן נתינא שזכה לשכר בגלל מצוות כיבוד אב: "... מה פרע לו הקב"ה, אמר רבי יוסי בר אבין: אותו הלילה ילדה פרתו פרה אדומה, ושקלו לו ישראל משקלה זהב ונטלהו" (פסיקתא רבתי (5)). כתשובה לשאלה מצטט רב כהנא את הפתגם "מגמלא אונה" המדגיש את הפער הקיצוני ביותר הקיים בין הנזק שנגרם ממות בעל החיים ובין הריווח שניתן להפיק מהנבילה. הגמל הוא אולי הגדול והיקר מבין הבהמות המשרתות את האדם ומאידך גיסא אוזנו היא הקטנה ביותר. אמנם גם הפיל היה מוכר לחז"ל אלא שהוא היה נדיר ולכן נחשב למשונה כפי שניתן להסיק מכך שהרואה פיל צריך לברך. "ת"ר: הרואה פיל, קוף, וקפוף, אומר ברוך משנה את הבריות" (ברכות נח ע"ב) (6).
 
    

(1) פירוש: ושואלים: על דברי התנא מבית מדרשו של ר' ישמעאל וְכי בְּאִשָּׁה לֹא כְּתִיב [נאמר] בָּהּ במקרא לשון "מֶרְכָּב"?! וְהָכְתִיב [והרי נאמר] "וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים"! ומשיבים: הָתָם [שם], מִשּׁוּם בִּיעֲתוּתָא דִּגְמַלִּים, אוֹרְחָא [פחד הגמלים, דרך] הוּא. מפני שהגמלים גבוהים וגם אשה אינה יכולה לשבת עליהם (כשרגליה לצד אחד) אלא לרכב, ולכן אין גנאי בסיפור דבר זה.
(2) פירוש: אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: גּוֹי שדר בחצר הפתוחה למבוי שגרים בו ישראלים רבים, שֶׁיֵּשׁ לוֹ לגוי עוד פֶּתַח אפילו הוא אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה טפחים בלבד, פָּתוּחַ מן הצד האחר של החצר לְבִקְעָה (לשדה). אֲפִילּוּ מַכְנִיס וּמוֹצִיא גְּמַלִּים וּקְרוֹנוֹת כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ דֶּרֶךְ מָבוֹי, והכל רואים שעיקר שימושו במבוי זה, מכל מקום אֵין אוֹסֵר עַל בְּנֵי הַמָּבוֹי. שאינו נקרא כשותף להם במבוי זה, אלא שפתחו האמיתי לצד הבקעה הוא. מַאי טַעְמָא [מה טעם] אומרים אנו כך שפתחו הקטן לבקעה נחשב פתח עיקרי עבורו בְּפִיתְחָא דִּמְיַחֵד לֵיהּ, בְּהַהִיא נִיחָא לֵיהּ [בפתח המיוחד לו, בו נוח לו]. ואף שהפתח המיוחד קטן הוא, מכל מקום רואה בעל הבית פתח זה כפתחו העיקרי, ובמבוי משתמש רק לנוחיות בלבד.
(3) פירוש: על הנאמר "וַיּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּם אֶל פַּרְעה אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא", אָמַר ר' אֱלִיעֶזֶר: מִיכָּן ראיה שֶׁאֵין הַשֵּׁד יָכוֹל לִבְראוֹת בְּרִיָּה פָּחוֹת מִכַּשְּׂעוֹרָה, ולכן לא יכלו לעשות דבר הדומה למכת כינים, ואף הבינו שאין זה מעשה כשפים אלא מידי שמים. רַב פַּפָּא אָמַר בלשון שבועה: הָאֱלֹהִים! אֲפִילּוּ כְּגַמְלָא נַמִי לָא מָצֵי בָּרֵי [כגודל של גמל גם כן אינם יכולים לברוא] ואין הם בוראים מאומה, אלא הַאי [את אלה] בעלי חיים גדולים מִיכְנִיף לֵיהּ [יכולים הם לאסוף אותם ולהביא ממקום למקום], וְהַאי [ו את אלה] בעלי חיים קטנים לָא מִיכְנִיף לֵיהּ [אינם יכולים לאסוף].
(4) פירוש: אָמַר מָר [החכם]: אם מֵתָה תִּפָּדֶה. ושואלים על כך: וְכִי פּוֹדִין אֶת הַקֳּדָשִׁים על מנת לְהַאֲכִילָן לִכְלָבִים? שהרי אם פודים אותה אינה ראויה אלא למאכל כלבים! אָמַר רַב מְשָׁרְשִׁיָּא: אין פודים אותה לשם הבשר, אלא מִשּׁוּם עוֹרָהּ. ושואלים: וְקַיְימִי [וכי עומדים] בֵּית דִּין וּמַתְנוּ אַדַּעְתָּא [ומתנים רק על דעת] עוֹרָהּ של הפרה? אָמַר רַב כָּהֲנָא, אָמְרִי אֱינָשֵׁי [אומרים אנשים] בפתגם מקובל: מִגַּמְלָא אוּנָּהּ [מהגמל את אוזנו] כלומר, אם אתה יכול להציל משהו, הצל אפילו אוזן מגמל.
(5) (איש שלום) פיסקא כג - י' הדברות פ' תליתאה.
(6) מתוך מאמרו של הרב דוד כוכב "אמרי אינשי: מגמלא אונא".
 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.


 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.