הרב דוד כוכב
חידושים וביאורים

בעל השמועה

נדרים מ ע"ב - מא ע"א

 
"אמר רב אמי אמר רב, מאי דכתיב: ואתה בן אדם עשה לך כלי גולה? זו נר וקערה ושטיח.
בחוסר כל – אמר רב אמי אמר רב: בלא נר ובלא שלחן, רב חסדא אמר: בלא אשה, רב ששת אמר: בלא שמש, רב נחמן אמר: בלא דעה".

המפרש, תוספות, והר"ן פירשו: שטיח לאכול עליו, ראיה לדבריהם – יגיד עליו רעו, שקערה עשויה לאכילה, וכן נר נצרך לאכילה כמו שאמרו במסכתות ברכות דף ב ע"ב; ויומא דף ע"ד ע"ב ודף ע"ה ע"ב.
והרא"ש פירש שטיח לישן עליו, ויתרץ שאין כל כלי גולה צריכים להיות לאותו שימוש. וראיה לדבריו שדוקא דרשת "בחוסר כל" עוסקת בעניני אכילה שהרי הוזכר שולחן, ושם לא הזכיר רב שטיח. ואילו קערה לא הוזכרה שם כי אינה נצרכת לפת. והחולקים יתרצו שהגולה אינו לוקח עמו שולחן אלא מסתפק בשטיח.
עוד יש לפרש, שנוסף לאכילה ושינה משמש השטיח גם לישיבה בעלמא. ומשום כך הובאה מימרא זו לכאן, לא משום שגם זו מימרא דאגדתא בשם רב, אלא משום שאמרו לעיל בדף מ ע"א: "תניא נמי הכי: הנכנס לבקר את החולה, לא ישב לא על גבי מטה ולא על גבי ספסל ולא על גבי כסא, אלא מתעטף ויושב על גבי קרקע", ומבאר עתה שלא על קרקע ממש אלא על גבי שטיח.

רב חש דוקא בחומרת חסרון בשלחן האכילה שהרי אמרו במסכת מועד קטן דף יב ע"ב: "ורב מאי טעמא עביד הכי? - אין לו מה יאכל הוה".
"רב ששת אמר: בלא שַׁמָּשׁ". והשיב בזאת לדברי רב חסדא שאמר: "בלא אשה", שרב ששת לא היה נשוי (מסכת יבמות דף סב ע"ב), וענה כלפי רב חסדא: ולדידי לכל הפחות נצרך לי שַׁמָּשׁ לשמשני, במיוחד שהיה סגי נהור.
גם אפשר לקרא: "רב ששת אמר: בלא שֶׁמֶשׁ", למרות שבלשון חכמים מצוי לשון חַמָּה. והשיב בזה לדברי רב שאמר בלא נר, ואמר: אתם זקוקים לנר בלילה, ואני שסגי נהור הנני אפילו ביום אני חסר כל.
וגם רב נחמן שאמר בלא דעה, כנגד עצמו דיבר. שכן במסכת בבא קמא דף עב ע"א אמר על עצמו שלפני שאכל בשר שור טרם הגיע לדעה שלימה, ומשום כך גם פירש: (דברים כח, מח) בְּרָעָב וּבְצָמָא וּבְעֵירֹם וּבְחֹסֶר כֹּל, שכיון שהוא רעב גם בא לחוסר כל, היינו בלא דעה.


ומצינו שדרשו חכמים כנגד עצמם.
כמפורש להלן בדף מא ע"א:
"(תהלים מא, ד) כָּל מִשְׁכָּבוֹ הָפַכְתָּ בְחָלְיוֹ - אמר רב יוסף: לומר, דמשכח למודו.
רב יוסף חלש, איעקר ליה למודיה, אהדריה אביי קמיה. היינו דבכל דוכתא אמרינן אמר רב יוסף: לא שמיע לי הדא שמעתא, א"ל אביי: את אמריתה ניהלן, ומהא מתניתא אמריתה ניהלן".

אליהו הנביא
באליהו זוטא פרשה א:
"משום דבי אליהו הנביא אמרו, לעולם יהא אדם ערום ביראה, ומענה רך בפיו, ומשיב חמה, ומרבה שלום עם אביו ועם אמו ועם רבו ועם חבירו, בשוק אפילו עם גוי, כדי שיהא אהוב מלמעלה ואהוב מלמטה, כדי שיתקבל על הביריות וכדי שיתמלאו ימיו בטובה".
וכן במסכת ברכות דף כט ע"ב:
"אמר ליה אליהו לרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא: לא תרתח ולא תחטי".
ואילו במסכת סנהדרין דף קיג ע"א:
"דרש רבי יוסי בציפורי: אבא (אליהו) קפדן, הוה רגיל למיתי גביה, איכסיה מיניה תלתא יומי ולא אתא. כי אתא אמר ליה: אמאי לא אתא מר? - אמר ליה: קפדן קרית לי! - אמר ליה: הא דקמן, דקא קפיד מר".

יהושע בן פרחיה
במסכת אבות פרק א משנה ו:
יְהוֹשֻׁעַ בֶּן פְּרַחְיָה אוֹמֵר... וֶהֱוֵי דָן אֶת כָל הָאָדָם לְכַף זְכוּת.
ובמסכת סוטה דף מז ע"א:
"ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו בשתי ידיו. ...
יהושע בן פרחיה מאי היא כדהוה קא קטיל ינאי מלכא לרבנן שמעון בן שטח אטמינהו אחתיה רבי יהושע בן פרחיה אזל ערק לאלכסנדריא של מצרים. כי הוה שלמא שלח ליה שמעון בן שטח מני ירושלים עיר הקודש לך אלכסנדריא של מצרים אחותי בעלי שרוי בתוכך ואני יושבת שוממה אמר שמע מינה הוה ליה שלמא כי אתא אקלע לההוא אושפיזא קם קמייהו ביקרא שפיר עבדי ליה יקרא טובא יתיב וקא משתבח כמה נאה אכסניא זו אמר ליה אחד מתלמידיו רבי עיניה טרוטות אמר ליה רשע, בכך אתה עוסק?! אפיק ארבע מאה שפורי ושמתיה. כל יומא אתא לקמיה ולא קבליה. יומא חד הוה קרי קרית שמע אתא לקמיה הוה בדעתיה לקבוליה אחוי ליה בידיה סבר מדחא דחי ליה אזל זקף לבינתא פלחא. אמר ליה חזור בך אמר ליה כך מקובלני ממך כל החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה דאמר מר כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל".

הלל הזקן
במסכת אבות פרק א משנה יד:
הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם אֵין אֲנִי לִי, מִי לִי. וּכְשֶׁאֲנִי לְעַצְמִי, מָה אֲנִי. וְאִם לֹא עַכְשָׁיו, אֵימָתָי.
ובמסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק ל:
"וכל מעשיך יהיו לשם שמים כהלל. כשהיה הלל יוצא למקום היו אומרים לו להיכן אתה הולך. לעשות מצוה אני הולך. מה מצוה הלל. לבית הכסא אני הולך. וכי מצוה היא זו. אמר להן הן. בשביל שלא יתקלקל הגוף. איכן אתה הולך הלל. לעשות מצוה אני הולך מה מצוה הלל. לבית המרחץ אני הולך. וכי מצוה היא זו. אמר להן הן. בשביל לנקות את הגוף".
וכן בויקרא רבה פרשה לד, ג:
"גומל נפשו איש חסד ועוכר שארו אכזרי (משלי יא, יז). גומל נפשו איש חסד, זה הלל הזקן. הלל הזקן בשעה שהיה נפטר מתלמידיו היה מהלך והולך. אמר לו תלמידיו רבי להיכן אתה הולך, א' להן לעשות מצוה. אמרו לו וכי מה מצוה הלל עושה, אמ' להן לרחוץ במרחץ. אמר לו וזו היא מצוה, אמר להן אין".
שכך אמרו על תחילת דרכו במסכת יומא דף לה ע"ב:
"אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה עושה ומשתכר בטרפעיק, חציו היה נותן לשומר בית המדרש, וחציו לפרנסתו ולפרנסת אנשי ביתו. פעם אחת לא מצא להשתכר, ולא הניחו שומר בית המדרש להכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלהים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: אותו היום ערב שבת היה, ותקופת טבת היתה, וירד עליו שלג מן השמים. כשעלה עמוד השחר אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי! בכל יום הבית מאיר, והיום אפל, שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהן וראו דמות אדם בארובה, עלו ומצאו עליו רום שלש אמות שלג. פרקוהו, והרחיצוהו, וסיכוהו, והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת".
והסיק מאותו מעשה שהזנחת גופו תביא להזנחת התורה. ואם לא ידאג בעצמו לגופו יפשע ולא יוכל לסמוך על אחרים.

שמאי הזקן
ראה בקישור זה.

רבי אליעזר הגדול
מסכת אבות פרק ב משנה י:
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, יְהִי כְבוֹד חֲבֵרָךְ חָבִיב עָלֶיךָ כְּשֶׁלָּךְ, וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס. וְשׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ. וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל, וַעֲקִיצָתָן עֲקִיצַת עַקְרָב, וּלְחִישָׁתָן לְחִישַׁת שָׂרָף, וְכָל דִּבְרֵיהֶם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ.
אמר וְאַל תְּהִי נוֹחַ לִכְעוֹס כנגד מידתו שכעס והעניש את רבי עקיבא – פעם אחת על שלא הקפיד על וֶהֱוֵי מִתְחַמֵּם כְּנֶגֶד אוּרָן שֶׁל חֲכָמִים, ופעם אחת על שלא הקפיד על וֶהֱוֵי זָהִיר בְּגַחַלְתָּן שֶׁלֹּא תִכָּוֶה, שֶׁנְּשִׁיכָתָן נְשִׁיכַת שׁוּעָל וכו'. ואף שלכאורה אלו שני דברים הפוכים, בשניהם יש משום זלזול ברבו.
במסכת סנהדרין דף סח ע"א:
"תניא: כשחלה רבי אליעזר נכנסו רבי עקיבא וחביריו לבקרו... נכנסו וישבו לפניו מרחוק ארבע אמות. אמר להם: למה באתם? - אמרו לו: ללמוד תורה באנו. אמר להם: ועד עכשיו למה לא באתם? אמרו לו: לא היה לנו פנאי. אמר להן: תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן. אמר לו רבי עקיבא: שלי מהו? אמר לו: שלך קשה משלהן (מפני שלבך פתוח כאולם, ואילו שמשתני היית למד תורה הרבה. רש"י)".
ובמסכת פסחים דף סט ע"א:
"השיב רבי עקיבא ואמר הזאה תוכיח וכו'. תניא, אמר לו רבי אליעזר: עקיבא, בשחיטה השבתני - בשחיטה תהא מיתתו. (רש"י: בשחיטה השבתני - דבר שחוק וגיחוך שאמרת או חילוף, ומה אם הזאה שהיא שבות אינה דוחה - שחיטה לא כל שכן שלא תדחה, ובאת לעקור את מה שכתוב בו במועדו, ויודע היית שאין זה קל וחומר)".
וראה עוד בקישור זה, ובקישורים שם.

יהודה בן טבאי
מסכת אבות פרק א משנה ח:
יְהוּדָה בֶּן טַבַּאי אוֹמֵר, אַל תַּעַשׂ עַצְמְךָ כְּעוֹרְכֵי הַדַּיָּנִין. וּכְשֶׁיִּהְיוּ בַּעֲלֵי דִינִין עוֹמְדִים לְפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶיךָ כִּרְשָׁעִים. וּכְשֶׁנִּפְטָרִים מִלְּפָנֶיךָ, יִהְיוּ בְעֵינֶךָ כְּזַכָּאִין, כְּשֶׁקִּבְּלוּ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין.
ומבואר במסכת אבות דרבי נתן פרק י:
"אל תעש עצמך כעורכי הדיינין כיצד מלמד שאם באת לבית המדרש ושמעת דבר או הלכה אל תבהל ברוחך להשיב".
ומסופר בברייתא במסכתות חגיגה דף טז ע"ב; ומכות דף ה ע"ב:
"אמר רבי יהודה בן טבאי: אראה בנחמה אם לא הרגתי עד זומם, להוציא מלבן של צדוקין, שהיו אומרים אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון. אמר לו שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא שפכת דם נקי, שהרי אמרו חכמים: אין עדים זוממין נהרגין - עד שיזומו שניהם, ואין לוקין - עד שיזומו שניהם, ואין משלמין ממון - עד שיזומו שניהם. מיד קבל עליו יהודה בן טבאי שאינו מורה הלכה אלא בפני שמעון בן שטח. כל ימיו של יהודה בן טבאי היה משתטח על קברו של אותו הרוג".

בן עזאי
תוספתא מסכת ברכות פרק ג הלכה ד:
"בן עזיי אומר כל שנטרפה דעתו מפני חכמתו סימן יפה לו נטרפה חכמתו מפני דעתו סימן רע לו הוא היה או' כל שלקה בגופו מפני חכמתו סימן יפה לו חכמתו מפני גופו סימן רע לו".
מסכת אבות דרבי נתן פרק יא:
"אם נבלת בהתנשא אם זמות יד לפה (משלי ל, לב). [א"ל בן עזאי דרשהו מענינו] אם מנבל אדם עצמו על דברי תורה ואוכל תמרים חרובים ולובש בגדים צואים ויושב ומשמר על פתח של חכמים כל עובר ושב אומר שמא שוטה הוא זה לסוף אתה מוצא כל התורה כולה עמו".
תוספתא מסכת חגיגה פרק ב הלכה ג:
"ארבעה נכנסו לפרדס בן עזיי ובן זומא אחר ור' עקיבא אחד הציץ ומת אחד הציץ ונפגע אחד הציץ וקיצץ בנטיעות ואחד עלה בשלום וירד בשלום בן עזיי הציץ ומת עליו הכת' או' יקר בעיני ה' המותה לחסידיו בן זומא הציץ ונפגע עליו הכת' או' דבש מצאת אכול דייך וגו' אלישע הציץ וקיצץ בנטיעות עליו הכתו' אומ' אל תתן את פיך לחטיא את בשריך וגו' ".

ריש לקיש ורבא
מסכת תענית דף ז ע"ב - ח ע"א:
"ריש לקיש אמר: אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל - בשביל משנתו שאינה סדורה עליו, שנאמר: (קהלת י, י) [אִם קֵהָה הַבַּרְזֶל] וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל. מאי תקנתיה - ירבה בישיבה, שנאמר: (המשך הפסוק) וַחֲיָלִים יְגַבֵּר, וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה - כל שכן אם משנתו סדורה לו מעיקרא. כי הא דריש לקיש הוה מסדר מתניתיה ארבעין זמנין כנגד ארבעים יום שניתנה תורה, ועייל לקמיה דרבי יוחנן, רב אדא בר אהבה מסדר מתניתיה עשרין וארבע זמנין כנגד תורה נביאים וכתובים. ועייל לקמיה דרבא.
רבא אמר: אם ראית תלמיד שלמודו קשה עליו כברזל - בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים, שנאמר וְהוּא לֹא פָנִים קִלְקַל. מאי תקנתיה - ירבה עליו רעים, שנאמר וַחֲיָלִים יְגַבֵּר, וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה, כל שכן אם הוכשרו מעשיו בפני רבו מעיקרא".

גם "תקנתיה" דרבא היתה מעוגנת במעשיו כדלקמן במסכת נדרים דף נה ע"א.

דרשו ריש לקיש ורבא: "וְיִתְרוֹן הַכְשֵׁיר חָכְמָה – כל שכן אם... מעיקרא". פסוק זה איפוא הוא מקור דברי זקני הנגב במסכת תמיד דף לב ע"א: "איזהו חכם - הרואה את הנולד", יתרון החכמה הוא שההכשר ייעשה כבר מראש, בהקדמת תרופה למכה.
מקרא נוסף, בירושלמי מסכת סוטה פרק ח הלכה י: "אמר רבי מאיר כתיב (קהלת ב, יד) הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ [וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ]. הכסיל במה ברגליו?! אמר רבי אבא מרי החכם עד שהוא בראשו של דבר הוא יודע מה בסופו".


אמרו בירושלמי מסכת קידושין פרק א הלכה ז:
"גידול אמר: כל האומר שמועה משם אומרה יהא רואה בעצמו כאלו בעל השמועה עומד לפניו".
כיון שמכירין בעניינו של בעל השמועה מתבאר יותר עניין שמועתו.