ממדבר מתנה
נדרים נה ע"א
"שלחה רבא לקמיה דרב יוסף: עללתא היכי מיקריא?
אמר רב יוסף, מתניתין היא: ושוין, בנודר מן התבואה, שאין אסור אלא מחמשת המינין.
א"ל אביי: מי דמי? תבואה לא משמע אלא מחמשת המינין, עללתא כל מילי משמע.
אהדרוהו לקמיה דרבא, אמר: הא לא קא מיבעיא לי דעללתא כל מילי משמע...
אמרוה רבנן קמיה דרב יוסף, אמר: וכי מאחר דלא צריך לן, אמאי שלח לן? איקפד רב יוסף.
שמע רבא ואתא לקמיה במעלי יומא דכפורי. אשכחיה לשמעיה דהוה קא מזיג קמיה כסא דחמרא, אמר ליה: הב לי דאמזיג ליה אנא, יהב ליה וקא מזיג איהו כסא דחמרא. כי קא שתי, אמר: הדין מיזגא דמי למיזגא דרבא בריה דרב יוסף בר חמא, אמר ליה: הוא ניהו. אמר ליה: לא תיתיב אכרעך עד דאמרת לי פירושא דהדין מילתא; מאי דכתיב: וממדבר מתנה וממתנה נחליאל ומנחליאל במות? א"ל: כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר שהוא מופקר לכל - תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר: וממדבר מתנה, וכיון שניתנה לו במתנה נחלו אל, שנאמר: וממתנה נחליאל, וכיון שנחלו אל עולה לגדולה, שנאמר: ומנחליאל במות, ואם הגביה עצמו - הקדוש ברוך הוא משפילו, שנאמר: ומבמות הגיא, ולא עוד, אלא ששוקעין אותו בקרקע, שנאמר: ונשקפה על פני הישימון, ואם חוזר בו - הקדוש ברוך הוא מגביהו, שנאמר: כל גיא ינשא".
רב יוסף העיד על עצמו במסכת פסחים דף קיג ע"ב שחייו אינם חיים משום שבין השאר הוא מהרתחנין. הוא נפגע מכך שתלמידיו – הגדיים שהניח, נעשו תישים בעלי קרנים (מסכת ברכות דף סג ע"א), ודחו את דבריו כדבר המובן מאליו. שמע רבא ובא לרצותו ביום הריצוי, הוא ערב יום הכפורים. הוא בא בחשאי בטרם ידחהו רב יוסף, ושימשו, להראותו – תלמידך אנכי.
רב יוסף, כפירוש המפרשים, רצה לרמז לרבא מעניין אותו מעשה. הוא דרש ממנו שיפרש בפניו את שירת הבאר, הוא ידע את פירושה, נראה שהוא עצמו שביאר אותה כך לרבא. אך הוא רצה "להרים לו להנחתה" – שרבא עצמו יפרסם את החשיבות שבצניעות ובענוה, שבכך לא יגיע לכלל שיפלות, ואם נכשל ונפל, יאחז בה ויעלה שוב מעלה מלעלה.
בדברים: "ממדבר מתנה... שאם הגביה עצמו - הקדוש ברוך הוא משפילו... ולא עוד, אלא ששוקעין אותו בקרקע", מרומזים הנשיאים ראשי בני ישראל במדבר שהקריבו בחנוכת המשכן, ולבסוף בלעה אותה האדמה. כדברי רבי שמעון בר אבא בשם רבי יוחנן בבמדבר רבה פרשת נשא פרשה יג, ה: "ויהי המקריב... אינה שמחה מפני שהיה צפוי לפני הקדוש ברוך הוא שהם הולכים עם קרח במחלקתו".
בנו של שמואל מר, ציווה בצוואתו שיתנו מממונו לרבא. אין מדובר פה בחברו של רב – האמורא הקדמון שמואל שנקרא גם מר שמואל, שהרי במסכת שבת דף קח (ע"א) אמרו שלא היו לשמואל בנים. הנוסח המקורי בסוגייתנו הוא שמואל מר, זהו אמורא אחר שהיה בימי רבא.
ומה הוא ציוה עבור רבא? שיעניקו לו שלש עשרה אלף זוזים מהיבול של נכסיו שבנהר פניא.
לרבא לא היה ברור מה כולל הביטוי יבול, והוא שלח את השאלה לרבו רב יוסף.
אמר רב יוסף, אפשר ללמוד את הדין ממשנתינו: וְשָׁוִין בנודר מן התבואה, שאין אסור אלא מחמשת המינין. אמר לו אביי תלמידו: וכי זה דומה? במילה תבואה לא משמע אלא מחמשת המינין. אבל יבול משמעוֹ כל דבר!
את התשובות שלחו אל רבא. אמר רבא: גם לי היה ברור שיבול משמעוֹ כל דבר שצומח. התלבטתי בשאלה אחרת, האם המילה יבול כוללת גם את דמי השכירות של בתים וספינות. מצד אחד אסיף יבול הקרקע אינו גורם שיהיה פְּחָת בקרקע, ואילו בבתים ובספינות יש פְּחָת בשימוש. מצד שני זהו פְּחָת שאינו ניכר כל כך, בדומה לקרקע.
כשסיפרו לרב יוסף את דברי רבא, הוא נפגע מאוד. הוא אמר: היות שהדברים פשוטים לו כל כך ואינו נצרך לדברי תורתי, למה בכלל הוא שלח לשאול אותי?
רב יוסף היה רגיש מאוד. במסכת פסחים (קיג ע"ב) אמרו: "תנו רבנן: שלשה חייהן אינם חיים: הרחמנין, והרתחנין, ואניני הדעת". המרחמים יותר מדי, הכועסים יותר מדי, והנגעלים מכל דבר. ואמר שם רב יוסף, שהיה עיוור ומוגבל: כל שלשת הצרות האלה קיימות בי.
וגם בסוגייתנו, קשה לו היה להווכח שתלמידיו – הגדיים שהניח, כבר נעשו תישים בעלי קרנים, כלשון הגמרא (ברכות דף סג ע"א).
תלמידיו היו ערים לכך, והם נזהרו מאוד לכבדו.
במסכת קידושין (לג ע"א) מסופר שאביי היה נעמד בפני רב יוסף לא רק כשראהו אלא כבר כשהיה רואה את האוזן של חמורו מגיע.
במסכת יומא (נג ע"א - ע"ב) מסופר שכאשר רבא היה נפרד מלפני רב יוסף, הוא היה צועד אחורנית עד שרגליו היו נתקלות באבן שבריצפת פתח הבית, משום כך אותה איסקופא היתה מלאה מדמו של רבא. סיפרו לרב יוסף העיור שכך עושה רבא, והוא בירך אותו ואמר לו יהי רצון שראשך יעלה מעל כל הכרך!
ברב יוסף נהגו ביראת כבוד יתירה, סיפר אביי במסכת פסחים: (קח ע"א) כאשר היינו תלמידים אצל רבה היינו מסבים בליל הסדר אחד על ברכיו של השני. לאחר פטירת רבה, כאשר באנו ללמוד אצל רב יוסף, אמר לנו: אין אתם צריכים להסב לפני, שכן "מורא רבך כמורא שמים".
גם בסוגייתנו, רבא הבין שדבריו נוסחו בזחיחות הדעת ובהתנשאות, ושעליו לפייס את רב יוסף. ובערב יום הכפורים הוא בא לפני רב יוסף לבקש את סליחתו. הוא הגיע בדיוק ברגע שעוזרו בא למזוג לו כוס של יין במים. אמר לו, תן לי, אמזוג לו אני. השמש נתן לו ורבא מזג לרב יוסף את כוס היין, כי מצוה לשרת את הרב, שהרי אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי (מסכת ברכות דף ז ע"ב) "גדולה שמושה של תורה יותר מלמודה, שנאמר: (מלכים ב ג, יא) פֹּה אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט אֲשֶׁר יָצַק מַיִם עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ. "למד" לא נאמר, אלא "יצק" - מלמד שגדולה שמושה יותר מלמודה".
כאשר שתה רב יוסף, אמר, מזיגה זו דומה למזיגה של רבא בריה דרב יוסף בר חמא. שהרי רבא סבר שיין הוא טוב רק כאשר מוסיפים עליו שלושה חלקים של מים. ענה השמש לרב יוסף, אכן זה רבא שמזג.
רב יוסף הבין שרבא בא לשרת אותו ולפייס אותו, על אף שהוא כבר גדול בתורה. והוא רצה שרבא עצמו יְלַמֵּד ויסביר לדורות את אשר עשה. לכן הורה לו, אל תשב עד שתסביר לנו את הפירוש לפסוק: (במדבר כא, יח-יט) וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה. וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת.
רבא הבין את הרמז, והוא פירש:
"כיון שעושה אדם את עצמו כמדבר - שהוא מופקר לכל - תורה ניתנה לו במתנה, שנאמר: וּמִמִּדְבָּר מַתָּנָה".
וכיון שניתנה לו במתנה – נחלו אל, שנאמר: וּמִמַּתָּנָה נַחֲלִיאֵל. כלומר התורה נעשית נחלתו הפרטית. כך פירש רבא עצמו במסכת קידושין (לב ע"ב) גם את הפסוק בתחילת תהלים (א, ב) כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה – מי שיגע בתורה, תורת ה' נעשית תורה שלו.
וכיון שנחלו אל, עולה לגדולה, שנאמר: וּמִנַּחֲלִיאֵל בָּמוֹת.
אבל, המשיך רבא, "אם הגביה עצמו - הקדוש ברוך הוא משפילו", שנאמר בהמשך: וּמִבָּמוֹת הַגַּיְא. הבמות למעלה, והגיא בעמק. ולא עוד, אלא ששוקעין אותו בקרקע כמו את אבן האיסקופא, שנאמר בהמשך: וְנִשְׁקָפָה עַל פְּנֵי הַיְשִׁימֹן.
"ואם חוזר בו" – ורוחו שבה ונעשית שפלה, "הקדוש ברוך הוא מגביהו", שנאמר בישעיהו: (מ, ד) כָּל גֶּיא יִנָּשֵׂא – כל גַּיְא נמוך בין ההרים הרמים – יִנָּשֵׂא מעלה מעלה.
