כיצד מרקדין
כתובות טז ע"ב - יז ע"א
"תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרין לה, כלה נאה וחסודה?! והתורה אמרה: (שמות כג, ז) מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק! אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו! מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות".
כתב תוספות: "ובית שמאי סברי אף על גב דישבחנו בעיניו, אין להם לחכמים לתקן להזקיק לומר שקר דהתורה אמרה מדבר שקר תרחק".
פירוש, שממצוות מדבר שקר תרחק – להשתמט ככל הניתן מכל שקר. וישבחנו בעיניו רק בדברי אמת.
לדברי תוספות בית שמאי אינם חולקים על כך שההנהגה הרצויה היא: "ישבחנו בעיניו" – "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות".
יתר על כן, מלשון תוספות מדוקדק שבית שמאי יצאו תגר רק על עצם התקנה הגורפת לומר שקר. אבל מודים הם שקיים היתר לְשֶׁקֶר כלשהו לצורכי שלום. ראייה לכך, שמאי עצמו הוא האומר במסכת אבות פרק א משנה טו: וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּסֵבֶר פָּנִים יָפוֹת. ושמאי לא השתמש בלשונו של רבי ישמעאל במסכת אבות פרק ג משנה יב: וֶהֱוֵי מְקַבֵּל אֶת כָּל הָאָדָם בְּשִׂמְחָה. הסיבה היא ששמאי קפדן היה (מסכת שבת דף ל ע"ב), וקשה היה לו לבוא לידי שמחה בקבלת כל אדם, עד שדחה את אותם הגרים באמת הבנין שבידו (מסכת שבת דף לא ע"א). ואף על פי כן ציוה שלפחות כלפי חוץ יקבל כל אדם בסבר פנים יפות, שלא יהא ברו כתוכו לגריעותא. מכאן שמודה שמאי שיש מקום לשקר כלשהו מפני דרכי שלום. ומכאן ששמאי הקפיד רק על "מדבר שקר תרחק" – רק על דיבור של שקר.
וקשה, הרי הביאו ראיה לדברי בית הלל ממקראות שלמים, במסכת יבמות דף סה ע"ב:
"ואמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: (בראשית נ') אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא וגו'. רבי נתן אומר: מצוה, שנאמר: (שמואל א טז, ב) וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי וגו' [ס וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי]. דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב: (בראשית י"ח) ואדוני זקן, ולבסוף כתיב: ואני זקנתי".
אלא שיכולים בית שמאי לחלוק ולומר שאכן יעקב ציוה לפני מותו, כפי שאמנם איתא בספר "מלחמות בני יעקב" הוא ספר הישר המוזכר ברמב"ן (בראשית לד, יג). ושלא נצטוה שמואל אלא משום הסכנה. ושהרי גם על עצמה אמרה שרה (בראשית יח, יב) אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, ואין לתלות בדקדוק ההבדל בין לשון זיקנה שאמרה שרה על אברהם לבין לשון בלייה שאמרה על עצמה. משום כך גם לבית הלל צריך לפרש שהשינוי אינו בכך ששרה דיברה על אברהם ולא על עצמה. אלא שלשון "ואדוני זקן" המכובד הזכירה שרה על אברהם, ואילו על על עצמה אמרה: "אחרי בלותי" בלשון בלאי וכיעור. ואילו ה' אמר לאברהם כאילו על עצמה אמרה שרה "זקנתי" בדרך כבוד, ולא הזכיר חלילה על אשתו שום לשון בלאי וכיעור, וממש כשיטתם: כיצד מרקדין – כלה נאה וחסודה!
התוספות רק תירצו מה יאמרו בית שמאי לטענת בית הלל. אך מה יאמרו בית הלל לטענת בית שמאי: "והתורה אמרה מדבר שקר תרחק!".
אלא שלדברי בית הלל – "שפיל לסיפיה דקרא", צריך לדרוש את הפסוק במלואו עד לסופו.
וכשם שדרשו בספרא קדושים: (פרשה ב פרק ד אות ח) "הוכיח תוכיח יכול אפילו אַתְּ מוכיחוֹ ופניו משתנות? תלמוד לומר: ולא תשא עליו חטא".
כך בדיוק: מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק – בתנאי שיתקיים: נָקִי וְצַדִּיק אַל תַּהֲרֹג. וכאמרם במסכת בבא מציעא דף נח ע"ב: "תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק: כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים". וכלה זו לכשתשמע שאינם משבחים אותה ביופיה כשם שאת חברותיה שיבחו תבין שנחשבת בעיניהם לכעורה, ויולבנו פניה. אי נמי כדברי התוספות, שכשמזכירין רק את המעלות שיש בה לשבח, משתמע ששאר התכונות הטובות שלא הוזכרו חסירות בה". משום כך, שיטת בית הלל שיותר צריך שיהא רודף אחר השלום – בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תהלים לד, טו) משיהא מרחיק מהשקר – מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה (מסכת אבות פרק א משנה יב).
ועדיין יש להקשות: מה תועלת יש באותם המרקדין, וכי אין כלה מכירה את עצמה להבין ששקר דוברים בפניה רק לקיים את דברי בית הלל?! ואדרבה, רק תעלב היא בהזכירם יופי ונוי החסרים לה, כלועג לרש!
אלא שעל כך ממשיך הפסוק הבא: (ח) וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים.
מאותן כלות צריך ללמוד מוסר השכל עד כמה חמור השוחד, אפילו בדיבור הקל. שאין חשש שמא לא תאמין, שכיון שערֵבים הדברים לאזניה מאמינה היא ומקבלת את כל השבחים!
וכן אמרו במסכת עירובין דף ק ע"ב: "דרך ארץ מתרנגול - שמפייס ואחר כך בועל. ומאי מפייס לה? אמר רב יהודה אמר רב, הכי קאמר לה: זביננא ליך זיגא דמטו ליך עד כרעיך. לבתר הכי אמר לה: לישמטתיה לכרבלתיה דההוא תרנגולא, אי אית ליה ולא זביננא ליך".
וקשה, הניחא כשהבטיח לה בפעם הראשונה, אך מה תועלת יש באותה הבטחה נכזבה שבכל יום ויום?! אלא שדברי כיבושין נאים הם לשומעם ונוחים להאמינם.
ומשום כך לשון הכתוב: כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים – פיקחות עינים שייכת בכלה כבכל אדם. מה שאין כן לשון הכתוב בפרשת השופטים: (טז, יט) כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים. וחכם הוא בתורה דוקא, וכך אמרו במסכת קידושין דף מט ע"ב: "על מנת שאני חכם - אין אומרים כחכמי יבנה, כרבי עקיבא וחביריו, אלא כל ששואלים אותו דבר חכמה בכל מקום ואומרה".
דבר אחר,
מדוע לא הסבירה הברייתא מהי תשובת בית הלל לטענת בית שמאי: "והתורה אמרה: (שמות כג, ז) מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק"?
אלא שענו וענו! ודבריהם: "הוי אומר: ישבחנו בעיניו" – זוהי תשובתם. שאין הפירוש ישבחנו בעיניו של הקונה, אלא של המשבח! וכמו שאמרו בהמשך: "לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות" – פירוש, דעת המשבח צריכה להיות מעורבת עם דעת הקונה ולראות את שבח המקח כפי ראות הקונה – שיפה המקח בעיניו, שאילולא כן לא היה קוניהו.
שכן, רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמַּאי (מסכת אבות פרק ב משנה ח), והוא שאמר: רוֹאֶה אֲנִי אֶת דִּבְרֵי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ מִדִּבְרֵיכֶם, שֶׁבִּכְלַל דְּבָרָיו דִּבְרֵיכֶם (שם משנה ט), כלומר שעין טובה בכלל לב טוב היא, ומי שלבו טוב יראה הכל בעין טובה! וכשמשבח הוא את הכלה, לא שקר בפיו אלא אמת לאמיתה. וכדברי רבי ישמעאל על אותה כלה שחשבוה לכעורה לפני שייפוה, במסכת נדרים דף סו ע"א: "בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן".
