|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
קוצץ אדם דקל במועד – תמר מצוי
"אמר רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד, אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו. לייט עלה אביי. רב אשי הוה ליה אבא בשלנייא, אזל למיקצייה בחולא דמועדא. אמר ליה רב שילא משלנייא לרב אשי: מאי דעתיך - דקאמר רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו, הא לייט עלה אביי! אמר ליה: לא שמיע לי, כלומר: לא סבירא לי" (מועד קטן, יב ע"ב).פירוש: אמר רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד, אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו היוצאת עם ניסור העץ, ולא יותר. ומעירים: לייט עלה [קילל על כך] אביי מי שעושה מלאכה רבה כזאת רק לצורך זה. מסופר: רב אשי הוה ליה אבא [היה לו יער] במקום שלנייא, אזל למיקצייה בחולא דמועדא [הלך לקצוץ אותו בחול המועד לצורך מסויים], אמר ליה [לו] רב שילא משלנייא לרב אשי: מאי דעתיך [מה דעתך] במה שאתה עושה, האם סומך אתה על מה דקאמר [שאמר] רב חננאל אמר רב: קוצץ אדם דקל במועד אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו הא לייט עלה [הרי קילל על כך] אביי ומדוע אתה עושה זאת? אמר ליה [לו]: לא שמיע [נשמע] לי, לא שמעתי זאת, כלומר, רצה לומר בלשון עדינה לא סבירא לי [אינני סבור כן] (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: תמר מצוי שם באנגלית: Date Palm שם מדעי: Phoenix dactylifera
לריכוז המאמרים שנכתבו על התמר המצוי הקש/י כאן.
מהלשון "קוצץ אדם דקל במועד" משתמע שמדובר בכריתת העץ כולו ודבר זה הותר, למרות הטירחה הרבה, משום שבעל הדקל זקוק לכמות גדולה של נסורת: "מי שצריך לדבר מועט ואי אפשר לו אלא על ידי מלאכה מרובה כגון לנסורת של עץ ואי אפשר לו בכדי צרכו אא"כ קוצץ דקל ומנסרו מותר אלא שהדבר מכוער וראוי להמנע ממנו אא"כ הוא צורך גדול" (המאירי, מועד קטן, יב ע"ב). גם הריטב"א (שם) פסק כך: "קוצץ אדם דקל במועד אף על פי שאינו צריך אלא לנסורת שלו. פירוש ובדלא סגיא ליה ליטול הנסורת אלא בקציצת כולו". לדעת תוס' הרא"ש חידושו של רב שהקציצה מותרת אף על פי שניתן להשתמש בעצי הדקל לאחר המועד: "קוצץ אדם דקל בחולו של מועד אעפ"י שאינו צריך אלא לנסורת - ואין זה נקרא מערים דהא לנסורת של דקל מיהא צריך ואי איפשר ליהנות מן הנסורת אלא א"כ יקצוץ הדקל, דדמי לשוחט את הבהמה ואינו צריך אלא לאכול כזית ממנה דמותר".
עצת הדקל כחומר גלם
בגלל איכותה הירודה של עצת הדקל היה השימוש בה לבנייה וריהוט מצומצם מאד. עדות לאיכותה הירודה של עצת הדקל נמצאת כבר במדרש בראשית רבה (תיאודור-אלבק, לך לך פרשה מ'): "... או מה התמרה הזו אין עושין ממנה כלים כך הצדיקים אתמהא, תלמוד לומר כארז וכו'". הרד"ק (תהילים, שם) מצטט מדרש מפורט יותר: "צדיק כתמר - המשׁילוֹ לתמר ולארז, לפי שהם גבוהים מכל האילנות. ובדרש (שוחר טוב): ... מה התמרה הזאת אין עושין מהם כלים שולחנות ומנורות, יכול אף ישראל כן וכו'"(3). בספרות חז"ל מוזכרים עצים ממינים רבים בהקשרים שונים המעידים על מגוון שימושים בעצה (למשל כקורות) אך הדקל כמעט לא נמנה איתם. הדקלים ניטעו בעיקר עבור הפרי שנוצל בדרכים שונות כפי שמעידים אזכורים רבים בספרות חז"ל. גם בימינו כמעט ואין משתמשים בדקלים כמקור לקורות או לוחות והם משמשים בעיקר לייצור עץ לבוד או סיבית.
לא מפתיע למצוא בולי עצי דקל על תקן עמודים או ספסלים: "אמר רבה אמר רבי חייא: דקלים שבבבל אינן צריכין קבע. מאי טעמא כבידן קובעתן. ורב יוסף אמר רבי אושעיא: סולמות שבבבל אינן צריכין קבע, מאי טעמא כבידן קובעתן" (עירובין, עח ע"א). מפרש רש"י: "דקלים שבבבל - פיסקי דקלים של בבל שהניחן סמוך לכותל למעטו - אין צריך לקובען בקרקע, ואף על גב דדבר הניטל הוא, דתורת כלי עליהן דראויין למושב - אפילו הכי כבידן קובען, שאין בא אדם ונוטלן, וכן סולמות". הדקל הוזכר רק פעם אחת כחלופה אפשרית עבור עצי המזבח: "כל העצים כשרים לגבי מזבח חוץ משל זית ושל גפן רבי אלעזר מוסיף חמשה עצים פסולין אף של שקמה ושל חרוב ושל דקל ושל מייש ושל אלן ושל סתירה מכל מקום הרי אלו פסולין אבל באלו רגילין במדבריות של תאנה ושל עץ שמן ושל אגוז" (תוספתא, מנחות, פ"ט הל' י"ד). בגמרא בבבא קמא (קיג ע"ב) מסופר על שימוש בגזרי עץ דקל (בלשון רש"י "פסקים") להסקה: "רבינא זבן דיקלא הוא וכותי לצלחא, אמר ליה לשמעיה: קדם ואייתי מעיקרו, דכותי מניינא ידע וכו'". מפרש רש"י: "לצלחא – לבקע. מעיקרו - פסקית של צד העיקר קח לצרכי שהן עבים. דכותי מניינא ידע - מנין הפסקים מנה אבל לא נתן עיניו כמה דקים יש וכמה גסים יש". אגב אורחא אנחנו לומדים פרט הנוגע למבנה גזע הדקל והוא שצדו הבסיסי עבה יותר.
ראו כאן מצגת מרהיבה המדגימה את ההבדלים בין מבנה ועמידות גזע הדקל וגזעי עצים אחרים - הכין: חנוך פלסר משדה אליהו
|
 |
 |
|
|
תמונה 5. חתך רוחב בגבעול צמח חד-פסיגי צילם: חגי רענן |
תמונה 6. חתך רוחב בגבעול צמח דו-פסיגי צילם: חגי רענן |
 |
 |
|
| תמונה 7. חתך רוחב בגזע תמר צילם: Tangopaso | תמונה 8. חתך רוחב בגזע אורן (מערכת האצטרובלניים מחשופי הזרע) |
תמונה 9. טבעות הגידול בעץ דו-פסיגי
תוך כדי התפתחות הגבעול והתפתחות הצרורות הם מתקרבים זה לזה עד כדי יצירת טבעת קמביום בהיקף הגבעול. טבעת קמביום זו היא האחראית, כאמור, להתעבות הגזע. בחד פסיגיים הצרורות מפוזרים בכל שטח החתך ולכן לא נוצרת טבעת קמביום. בגלל העדר הקמביום אין לדקל טבעות צמיחה ולא ניתן לקבוע את גילו על פי חתך הגזע. מסיבה זו כמעט אין בחד פסיגיים עצים אלא רק צמחים עשבוניים (דגניים, שושניים, אירוסיים וכו'). הדקליים הם אחת מהדוגמאות הבודדות לעצים חד-פסיגיים. הם משלימים את שלב התעבות הגזע לפני שהם מתארכים ומנקודה זו קוטרם לא גדל יותר והם נשארים בעלי גזע דק יחסית. מהרגע שהגזע הגיע לרוחבו המקסימלי לא נוצרים יותר צרורות צינורות ועליהן לשרוד עד סוף חייו של הדקל.
בניגוד לרוב החד-פסיגיים גם היקף גזע הדקל עשוי לגדול בעזרת תוספת של תאי פרנכימה (תאי ליבת הגבעול) ותוספת של צרורות צינורות. גידול ראשוני זה מתאפשר הודות לאיזור של תאי נבט מתחלקים הנקרא "ניצן ההתעבות הראשוני" והוא מקיף את הניצן הקודקודי בקצה הגבעול. בחד-פסיגיים עציים איזור זה מתפשט מטה להיקף הגבעול ושם הוא נקרא "ניצן ההתעבות השניוני". ניצנים אלו אחראים להוספת צרורות הצינורות החדשים תוך כדי הגידול בקוטר הגבעול. צרורות הצינורות המפוזרים בחתך הרוחב בגזע הדקל מעניקים לו מראה נקבובי מאד הניכר אפילו בעצים מאובנים.
ההבדל בין עצים דו-פסיגיים ודקלים בולט מאד בחתך רוחב בגזע. כאמור, לדקל אין קמביום ולכן לא ניתן להבחין בחתך הרוחב בטבעות גידול אלא במראה נקבובי אחיד בכל שטחו (תמונה 5). בניגוד לכך לעצים דו-פסיגיים יש טבעות גידול וקליפה בולטת בהיקף (תמונות 8-9). הריטב"א (סוכה, מה ע"ב) עמד על הבדל זה ופירש: "רבי לוי אמר כתמר מה תמר אין לו אלא לב אחד. שאין לו קליפה אלא תוכו כברו אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים ומשום הכי אפקיה רחמנא בלשון כפות תמרים ולא בלשון לולב וסימנא בעלמא הוא".
(1) ואכן בשורות בגמרא בהן פתחנו מסופר על כריתת יער מבלי לציין את מין העצים.
(2) פירוש: ושואלים: מדוע מביאים שפוד של רימון דוקא? וניתי [ונביא] שפוד של דקל? ומשיבים: איידי דאית ליה שיבי, מפיק מיא [מתוך שיש לו סדקים בתוך הענף בין העלים] מוציא מעט מים מתוכו אגב הצליה, ובשר הפסח הנוגע בשפוד הוי [הריהו] כמבושל.
(3) הגרסה המובאת ב"פרויקט השו"ת" היא: "אי מה תמרה הזו אינן עושין ממנה כלים, אף ישראל כך, תלמוד לומר כארז בלבנון ישגה. אמר ר' תנחומא שאלתי אותה לרב הונא ואמר לי ראינוה בבבל, והיו עושין ממנה כלים ושלחנות ומנורות".
(4) פירוש: תדע שכן הוא, דקטלי דיקלי וגשרי גישרי ועברינן עלייהו [שהם, אנשי העיר, קוצצים דקלים וגושרים מעציהם גשרים ואנו עוברים עליהם] ואין אנו אומרים שגזלו את העצים מבעליהם ואסור להשתמש בהם.
(5) פירוש: ואמר רבא: האי מאן דפשח דיקלא [מי שמחתך את ענפי הדקל] אם עושה כן אדעתא דחיותא [על דעת להאכיל את הבהמות] שרי [מותר], אולם אם עושה כן אדעתא דדיקלא [על דעת לתקן את הדקל] אסיר [אסור]. היכי דמי [כיצד זה בדיוק] מבחינים בהבדל? אם שקיל כוליה מחד גיסא [לוקח, קוצץ, הכל מצד אחד] ודאי אדעתא דחיותא [על דעת האכלת הבהמות] הוא עושה כן, שהרי רואים שאינו מקפיד אם יפסיד את הדקל, אולם אם הוא קוצץ מהאי גיסא ומהאי גיסא [מצד זה ומצד זה] ודאי אדעתא דדיקלא [על דעת הדקל] הוא עושה כן ואסיר [ואסור].
לעיון נוסף:
באתר צמח השדה: תמר מצוי
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.