סקר
איך הלימוד שלך בעקבת הקורונה?






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

סיב, אחרים אומרים: כדי ליתן על פי משפך קטן – תמר מצוי

 

"הוצין כדי לעשות אוזן לסל כפיפה מצרית. סיב – אחרים אומרים: כדי ליתן על פי משפך קטן לסנן את היין" (שבת, עח ע"ב).

פירוש: תָּנוּ רַבָּנַן [שנו חכמים]: שיעור הוּצִין (העלים הקשים של התמר) כְּדֵי לַעֲשׂוֹת אוֹזֶן לְסַל של כְּפִיפָה מִצְרִית (סל העשוי מנצרי תמר קלועים). סִיב אֲחֵרִים אוֹמְרִים: ששיעורו כְּדֵי לִיתֵּן עַל פִּי מַשְׁפֵּךְ קָטָן לְסַנֵּן בו אֶת הַיַּיִן (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 


שם עברי: תמר מצוי  שם באנגלית: Date Palm   שם מדעי:  Phoenix dactylifera

שם נרדף לסיב במקורות:  נברא, חבלי דצורי, צבותא 
  

נושא מרכזי:  מהו הסיב?

 
כפות התמרים מכוסים בבסיסם ברשת של סיבים חזקים וכנראה הם הסיב שבו דנה התוספתא המובאת בסוגייתנו. מפרש רש"י: "סיב - ודילי"ת, שגדל סביב הדקל כעין מלבוש, ונכרך סביבותיו ועולה". סיבים אלו נקראו גם נברא: "... דקתא חיישינן, דקדקתא לא חיישינן, נברא חיישינן; תימחתא לא חיישינן וכו'" (1) (חולין, נא ע"ב). מפרש שם רש"י: "נברא - סיב הגדל סביב הדקלים ומייבשין אותו ונחלק לרצועות ומפשילין ממנו חבלים וכל זמן שלא נעשה רצועות הוא קשה". בחולין (ע ע"א) מפרש רש"י: "כרכו בסיב - שגדל ונכרך סביב הדקל כעין מרייל"א של גפנים". ד"ר משה קטן (2) גורס במקום שני הלעזים שבהם משתמש רש"י, וידיל"א (wedile) ומפרש "קנוקנת". כוונת רש"י לומר שהסיבים עוטפים ונכרכים סביב גזע הדקל בדומה לקנוקנות הגפן הנכרכים סביבה. סיבים אלו הולכים ומתקשים ככל שכפות התמרים (חרות) הולכים ומתבגרים. בתמונה 1 נראים הסיבים העוטפים את כפות התמרים הסמוכים ללב הדקל (קורא) כאשר הם עדיין צעירים יחסית. בשלב זה הם עדינים וצפופים ונראים כאריג. בתמונה 2 נראים הסיבים בשלב מאוחר יותר כאשר הם יוצרים כעין רשת. על הסיבים העדינים יותר אמר רבן גמליאל: "ותו יתיב רבן גמליאל וקא דריש: עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת, שנאמר יהי פסת בר בארץ. ליגלג עליו אותו תלמיד, ואמר: אין כל חדש תחת השמש! אמר ליה: בא ואראך דוגמתן בעולם הזה, נפק אחוי ליה כמיהין ופטריות, ואכלי. מילת - נברא בר קורא" (3) (שבת, ל ע"ב). מפרש שם רש"י: "נברא בר קורא - סיב כמין לבוש מצוייר גדל סביבות הקור של דקל כשהוא רך, קור - ענף האילן כשהוא רך יוצא בכל שנה, קודם שיתקשה קרוי קור". ייתכן מאד וכוונת רש"י במונח "לבוש מצוייר" הוא לעובדה שהסיבים הצעירים עדיין צבעוניים לעומת הסיבים המבוגרים שצבעם לבן או אפור. 
 

   
תמונה 1.   תמונה 2.

 
לסיבי הדקל היה שימוש רב בעולם העתיק והם בשימוש עד ימינו. ניתן היה להשתמש ברשת הסיבים לסינון כפי שאנו לומדים בסוגייתנו: "... סיב - אחרים אומרים: כדי ליתן על פי משפך קטן לסנן את היין". מהסיבים הכינו חבלים כמקובל עד ימינו: "סיככה בחבלים, אית תניי תני כשירה, ואית תניי תני פסולה. מאן דמר כשירה בחבלים של סיב, ומאן דמר פסולה בחבלים של פשתן" (ירושלמי, סוכה פרק א דף נב טור ב /ה"ה). על הכנת החבלים אנו לומדים גם מהמדרש המשווה בין ישראל לתמר: "מה תמרה זו אין בה פסולת, אלא תמריה לאכילה, ולולביה להלל, חריות לסכוך, סיבים לחבלים, סנסנים לכברה, שפעת קורות להקרות בהם את הבית כך הם ישראל אין בהם פסולת וכו'" (בראשית רבה (וילנא) פרשת לך לך פרשה מא).

מחבלי הסיב ניתן היה להכין סנדלים: "חלצה במנעל הנפרם שחופה את רוב הרגל, בסנדל הנפחת שמקבל את רוב הרגל, בסנדל של שעם ושל סיב ... חליצתה כשרה" (יבמות, קב ע"ב). בעבודה זרה (עה ע"א) הגמרא דנה באופן הכשר סלים ומסננות שהוכנו מסיבים שונים וביניהם סיב הדקל: "הני דקולי וחלאתא דארמאי דחיטי בחבלי דצורי, מדיחן, דצבתא לנגבן, דכיתנא מישנן, ואי אית בהו קיטרי שרי להו". רש"י: "בחבלי דצורי - חבלים של צורי דקל". "כף של נייר שהתקינה לחגור בה את מתניו טמאה, כף של סיב שהתקינה לחגור בה את מתניו טהורה וכו'" (תוספתא, כלים (בבא בתרא) (צוקרמאנדל) פרק ה)".  "מנחת בכורים" מפרש במקום ש"כף" היא רצועה. בעזרת הסיב ניתן לעטוף חפצים באופן שבו משתמשים בסיבי פשתן על מנת להגן על האתרוג.

בגמרא בחולין (ע ע"א) מתואר שימוש נוסף של הסיב והוא עטיפה בדומה לבגד. "בעי רבא: כרכו בסיב, מהו? בטליתו מהו?". הדבר מזכיר את האופן שבו משתמשים בסיבי פשתן על מנת להגן על האתרוג. הגמרא מסתפקת האם עובר שנולד כאשר הוא עטוף בסיב נחשב כפטר רחם. באופן דומה דנה הגמרא באדם שבלע מצה עטופה בסיב: "אמר רבא: בלע מצה - יצא, בלע מרור - לא יצא. בלע מצה ומרור - ידי מצה יצא, ידי מרור לא יצא. כרכן בסיב ובלען - אף ידי מצה נמי לא יצא" (פסחים, קטו ע"ב).

בגמרא בסוטה (יח ע"א) אנו פוגשים אולי לראשונה בהיסטוריה (?) את השימוש בקשית לשתיה: "בעי רבא: השקה בסיב, מהו? בשפופרת, מהו? דרך שתיה בכך, או אין דרך שתיה בכך?". בשפופרת השתמשו כעין "קשית" ואילו בסיב השתמשו על מנת לספוג את המים שאותם הסוטה מצצה. על יכולתו של הסיב לספוג נוזלים אנו לומדים ביומא (נח ע"א): "בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא: הניח סיב בתוך המזרק וקבל בו את הדם, מהו? מין בשאינו מינו חוצץ, או אינו חוצץ?". מפרש רש"י: "סיב - הגדל סביב הדקל, ונכרך עליו סביב כמין לולבין בגפנים, והוא רך וסופג את הדם, והדם יוצא מכל עבריו, ואינו חוצץ כל כך, מי הויא כי האי גוונא חציצה, או לא?". לדעת י. פליקס (4) ניצלו את תכונה זו של הסיב על מנת לספוג את שמן האפרסמון. באופן זה הוא מפרש את הכתובת שנמצאה בעין גדי ובה הוטלה קללה על "הי דגניב צבותיה דחבריה". לכאורה מה חשיבותה המיוחדת של "צבותא" (סיב) עד כדי כך שיש להטיל קללה על הגנב? הכוונה היא כנראה לאדם שגנב גוש סיבים ספוג בשמן אפרסמון שהיה יקר במיוחד. הסבר זה מתאים להקשר הרחב של הכתובת העוסקת, בין השאר, בייצור שמן האפרסמון שהיה הסוד המקצועי של עין גדי.  
 


(1) פירוש: אם נפל העוף על דקתא [נעורת הפשתן], שברי הגבעולים שהופרדו ממנו על ידי הסירוק — חיישינן [חוששים אנו]. אבל אם נפל על ערימת דקדקתא [נעורת דקה מאד] הנופלת מן הנעורת — לא חיישינן [אין אנו חוששים], מפני שהיא רכה. נפל העוף על נברא [הסיב הגדל סביב הדקל] — חיישינן [חוששים אנו], על תימחתא [קליפה דקל שנחתכה לרצועות] — לא חיישינן [אין אנו חוששים]. 
(2) ב"אוצר לעזי רש"י". לעז זה מופיע ברש"י גם בהקשר לגפנים: "לולבי גפנים - אותן פיצולין הגדלין בגפן, וקורין וודיל"ש" (שבת, פא ע"א)
(3) פירוש: וְתוּ [ועוד]: יָתֵיב [היה יושב] רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְקָא דָּרֵישׁ [והיה דורש]: עֲתִידָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לעתיד לבוא שֶׁתּוֹצִיא גְּלוּסְקָאוֹת (עוגות) וּכְלֵי מֵילָת (צמר מובחר) מוכנים. לִיגְלֵג עָלָיו אוֹתוֹ תַּלְמִיד וְאָמַר: והלא כבר נאמר "אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ". אָמַר לֵיהּ [לו] רבן גמליאל: בּא וְאַרְאֲךָ דּוּגְמָתָן בָּעוֹלָם הַזֶּה. נְפַק אַחֲוֵי לֵיהּ [יצא והראה לו] כְּמֵיהִין וּפִטְרִיּוֹת היוצאים גמורים מהאדמה במשך לילה אחד, ויש להם תבנית של ככרות לחם. וּלגבי כְּלֵי מֵילָת הראה לו נִבְרָא בַּר קוּרָא [לבוש ענף הדקל], שכשהוא צעיר יוצא הוא עטוף בכעין רשת דקה".
(4) תרביץ שנה מ', תשל"א, עמ' 256-257.

 


מקורות עיקריים:

יהודה פליקס, עצי פרי למיניהם, צמחי התנ"ך וחז"ל (עמ' 121).

לעיון נוסף:

באתר צמח השדה: תמר מצוי

בפורטל הדף היומי: "אין מודדין אלא בחבל של אפסקימא"
 

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.

 




כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר