סקר
מה הכי קשה ללמוד?
דף יומי
פרק משניות יומי
חת"ת יומי
שנים מקרא ואחד תרגום


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

רועה שאמרו, אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה - עז  

 

"תנא: עוד הוסיפו עליהן הרועים, הגבאין והמוכסין. רועים, מעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא כיון דחזו דקא מכווני ושדו לכתחילה גזרו בהו רבנן ... אמר רבא: רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה. ומי אמר רבא הכי? והאמר רבא: רועה בהמה דקה בארץ ישראל פסולין, בחוצה לארץ כשרין, רועה בהמה גסה אפילו בארץ ישראל כשרין? ההוא במגדלים" (סנהדרין כה ע"ב).

פירוש: תָּנָא [שנה החכם]: עוֹד הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן, על הפסולים לעדות אף את הָרוֹעִים, שרועים את בהמותיהם בשדות אחרים והם כגזלנים, וכן את הַגַּבָּאִין שגובים את מיסי המלכות ולוקחים יותר מן הקצוב לפי החוק, וְאת הַמּוֹכְסִין הנוטלים מכס מעוברי דרכים שלא כדין. ומסבירים: רוֹעִים, מֵעִיקָּרָא סָבוּר אַקְרַאי בְּעָלְמָא [מתחילה סברו שמקרה בלבד] הוּא שהבהמות רועות בשדות אחרים, כֵּיוָן דְּחָזוּ דְּקָא מְכַּוְּונִי וּשְׁדוּ [שראו שהם מתכוונים ומשלחים] בכוונה את הבהמות לְכַתְּחִילָּה לשדות זרים גָּזְרוּ בְּהוּ רַבָּנַן [בהם חכמים] לפוסלם (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ) באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
 

שם עברי: עז, תיש   שם באנגלית: Goat   שם מדעי: Capra aegagrus hircus

שם נרדף במקורות: שעיר, ברחא


נושא מרכזי לעיון: מדוע קיים איסור על גידול בהמה דקה בא"י?


סוגייתנו עוסקת בפסול בעלי עיסוקים שונים לעדות בגלל היותם גזלנים ואחד מהפסולים הם הרועים. הגזירה לפסול אותם מעדות הייתה משום שחכמים מצאו שהם משלחים באופן מכוון את בהמותיהם לשדות אחרים. בהמשך, הגמרא מוצאת סתירה בדברי רבא שפסק במקרה אחד שהרועים הפסולים הם גם רועי בהמה דקה וגם רועי בהמה גסה ובמימרא אחרת הכשיר לעדות רועי בהמה גסה. מתרצת הגמרא "במגדלים" כלומר האיסור לגדל בהמה גסה הוא רק בשדות אבל בבית מותר לגדל בהמה גסה. מפרש רש"י: "מגדלין איתמר - שמגדלין אותם בבתיהם, ואפילו הכי בארץ ישראל פסולין מגדלי בהמה דקה, דעבידא דמשמטא ורהטא לתוך השדות, אבל גסה לא משתמטא ואפשר לנוטרה, אבל רועה שמרען בחוץ באפר של ישוב אפילו בהמה גסה פסול, שנכנסת בשדה של אחרים".

ההלכות הנוגעות לאיסור גידול בהמה דקה בא"י חביבות מאד על האקולוגים החרדים לנופה של הארץ. הבהמה הדקה ובמיוחד העז מזיקה לעצים משום שהיא מכרסמת עלים וענפים צעירים ומונעת את התפתחותם (תמונה 1). לדעת חלק מהחוקרים יש לעיזים חלק משמעותי בהכחדת החורש בארץ ישראל. בניגוד לבקר הרועה ותולש עשב מפני הקרקע העז בעלת כושר טיפוס מעולה תכונה שירשה מאב המוצא שלה – עז הבר (Capra aegagrus) שיש הסוברים שהיא האקו שנמנה בתורה בין המינים הטהורים. כושר טיפוס זה קיים בכל המינים בסוג עז המותאמים לחיים בבתי גידול הרריים ומצוקיים. על כושר טיפוס זה נוכל ללמוד מהתנהגות היעל הנכללת אף היא בסוג עז (Capra) (תמונות 3-5). אמנם גם הכבשים נכללים בקבוצת הבהמות הדקות אך אין הם גורמים לנזק גדול משום שאינם רגילים לטפס על עצים או להזדקף על הרגליים האחוריות ולהגיע לענפים גבוהים כפי שנוהגות העזים והיעלים. המשנה התייחסה, אמנם, לבהמה דקה באופן כללי ולא רק לעז משום שבדרך כלל מגדלים עיזים וכבשים בעדרים משותפים (ראה דוגמה בתמונה 5). 
  

             
תמונה 1. עדר של עיזים וכבשים – תל סכה
 
  תמונה 2. עיזים ניזונות מעץ אלון שהתפתחותו דוכאה
צולם ליד אלון שבות

  

    
תמונה 3. צילמה: תהילה רענן   תמונה 4. צילמה: תהילה רענן




תמונה 5. צילמה: תהילה רענן

 
מעיון בסוגיה ניתן להבין שאין לה ולא כלום עם הלכות "שמירת הטבע" אלא רק הלכות גזל ומצוות ישוב א"י במובן הפוך מ"שמירת טבע". רש"י בבבא קמא (עט ע"ב) מחלק בין שני מרכיבי איסור: "... ובחוצה לארץ מותר לגדל דלא חיישינן לישוב, ואם יפסידו שדות אחרים, ישלמנה". לדעתו אם העזים רועות בסוריה אין בכך פגיעה בישוב א"י וגם אין גזל. מצוות ישוב א"י היא דווקא בבנייה ובעיבוד חקלאי ולא בהקצאת שטחים לשמורות טבע שהתערבות האדם בהן מצומצמת. על פי המשנה מותר לרעות במדבריות בא"י ועל פי הברייתא בחורשין משום שהם איזורים שאינם מעובדים ולכן אין בהם פגיעה בישוב א"י וגם אין בהם גזל.

מעניין לציין שדווקא במקומות שבהם קיים הנזק האקולוגי העיקרי על פי ההגדרות המקובלות היום, כלומר בשטחים הפתוחים שהם המדבריות והחורשים, שם הרעייה מותרת. ההלכה מתירה לרעות במדבריות, בחורשים וביערות, בלי הגבלה, ואוסרת רק בסמוך לשדות. רוב החוקרים סוברים שרעיית יתר של עזים היא גורם הנזק העיקרי לחורשים הים תיכוניים. בכך הם מסבירים את העלמות החורש משטחים רבים וסחיפת קרקע. על פי גישה זו ברור שההיתר לרעות בחורשים אינו מבטא "שמירת טבע". מאידך גיסא קיימת גישה מחקרית הטוענת שלא רק שאין נזק ברעייה בחורש אלא היא חיונית על מנת לשמור על יציבותו בהיבטים רבים (1). על פי גישה זו היתר הרעיה בחורשים איננו סותר, בהכרח, את תפיסת "שמירת הטבע" המודרנית.

התכונה המיוחדת של העז המשתמטת ובורחת עולה בקנה אחד עם התיאורים שלה כמזיקה "שובבה" המטפסת ומתגנבת לחצרות אחרים. "ההוא ברחא דחזא ליפתא אפומא דדנא, סריך סליק אכלה לליפתא, ותבריה לדנא. חייביה רבא אליפתא ואדנא נזק שלם. מאי טעמא? כיון דאורחיה למיכל ליפתא אורחיה נמי לסרוכי ולמסלק" (2). (בבא קמא, כ' ע"א). רבא חייב את בעלי העז לשלם נזק שלם גם על הלפת וגם על החבית משום שדרכה של העז לטפס ולאכול. דוגמה נוספת: "ההיא איתתא דעלתה למיפא בההוא ביתא, אתא ברחא דמרי דביתא, אכלה ללישא. חביל ומית, חייבה רבא לשלומי דמי ברחא"(3). (בבא קמא מ"ח ע"א). גם כאן העז היא המטפסת לגג ואוכלת את הבצק.  ועוד. בגמרא בחולין (נא ע"א): "אמר רב הונא: הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה אין חוששין משום ריסוקי אברים. ההוא גדיא דהוא ליה לרבינא דחזא חושלא באיפומא דגר, נפל מאיגרא לארעא". (4) מכאן אולי קבלה העז את המוניטין שלה המשתקף בדברי רבי שמעון בן לקיש: "היינו דאמר רבי שמעון בן לקיש ג' עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות, ויש אומרים אף עז בבהמה דקה, ויש אומרים אף צלף באילנות" (ביצה, כה ע"ב).פוטנציאל הנזק הקיים בעז משתקף גם מציורי קיר מהעת העתיקה המתארים עיזים המזיקות לגני ירק.
 

הרחבה

המקור העיקרי העוסק באיסור גידול בהמה דקה הוא המשנה והגמרא בבבא קמא (עט ע"ב): "מתניתין. אין מגדלין בהמה דקה בא"י, אבל מגדלין בסוריא ובמדברות של ארץ ישראל וכו'... גמ'. ת"ר: אין מגדלין בהמה דקה בא"י, אבל מגדלין בחורשין שבארץ ישראל, בסוריא אפילו בישוב, ואין צריך לומר בחוצה לארץ. תניא אידך: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, אבל מגדלין במדבר שביהודה ובמדבר שבספר עכו. ואף על פי שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, אבל מגדלין בהמה גסה, לפי שאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, בהמה דקה אפשר להביא מחוצה לארץ, בהמה גסה אי אפשר להביא מחוצה לארץ". מסכום דברי המשנה והברייתא בסוגייתנו נוכל ללמוד שאיסור גידול הבהמות תלוי בשלושה משתנים (Variables) שלכל אחד מהם יש שני ערכים (מצבים). 1. סוג הבהמה (דקה או גסה). 2. ארץ הגידול (א"י או חו"ל - כולל סוריה). 3. מקום הגידול (מקום יישוב או מקום הפקר כלומר חורשין (5) או מדבר). רק כאשר בכל שלושתם מתקיים הערך החמור (6) חל איסור הגידול, כלומר: אסור לגדל בשדות א"י בהמה דקה. 

מקור נוסף המובא בגמרא בסנהדרין (כה ע"ב) מסבך את התמונה: "אמר רבא: רועה שאמרו אחד רועה בהמה דקה ואחד רועה בהמה גסה. ומי אמר רבא הכי? והאמר רבא: רועה בהמה דקה בארץ ישראל פסולין, בחוצה לארץ כשרין, רועה בהמה גסה אפילו בארץ ישראל כשרין? ההוא במגדלים". מפרש שם רש"י: "מגדלין איתמר - שמגדלין אותם בבתיהם וכו'". ואפילו הכי בארץ ישראל פסולין מגדלי בהמה דקה, דעבידא דמשמטא ורהטא לתוך השדות, אבל גסה לא משתמטא ואפשר לנוטרה, אבל רועה שמרען בחוץ באפר של ישוב אפילו בהמה גסה פסול, שנכנסת בשדה של אחרים". נוכל להוסיף, אם כן, תנאי נוסף המבחין בין שתי צורות גידול במקומות יישוב בא"י: גידול בבית לעומת גידול בשדה . בגידול בבית מותר לגדל בהמה גסה אפילו בא"י ואילו בגידול בשדה אסורה גם בהמה גסה. 

אם נבחן את המקורות התנאיים נגלה שאין בהם התייחסות מפורשת לטעם האיסור ונוכל לעמוד עליו רק מפירוש הגמרא למשנה והברייתא (בסוגייתנו, כד ע"ב) המונות בני אדם הפסולים לדון: "ואלו הן הפסולין: המשחק בקוביא והמלווה בריבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית וכו'". אומרת הברייתא (שם, כה ע"ב): "תנא עוד הוסיפו עליהן הרועים הגבאין והמוכסין וכו'". מוסיפה הגמרא: "מעיקרא סבור אקראי בעלמא הוא, כיון דחזו דקא מכווני ושדו לכתחילה, גזרו בהו רבנן". מכאן משתמע שהאיסור לגדל בהמות הוא משום גזל בדומה לפסולי "חיבת הממון" האחרים המנויים המשנה ובברייתא.

רמז נוסף לכך שהאיסור קשור לגזל נוכל למצוא בסיפור המובא בסוגייה בבבא קמא (ובתמורה, ט ע"ב): "ת"ר: מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית; והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חביריו לבקרו, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם, ואמרו: לסטים מזויין בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו! ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז". כינוי העז בשם "לסטים מזויין" מלמד שהיא נתפסה כגורמת לגזל. מפרש כאן רש"י: "לסטים מזויין - רועה בשדות אחרים וגוזל את הרבים". על פי טעם זה ניתן להבין את ההבדלים בין בהמה דקה וגסה, בין מקומות יישוב ומקומות שאין בהם חשש גזל (חורשים ומדבריות) ובין גידול בבית ובשדה. סכום הדברים מובא ברש"י (סנהדרין, כה ע"א, ד"ה "מגדלין איתמר"): "שמגדלין אותם בבתיהם, ואפילו הכי בארץ ישראל פסולין מגדלי בהמה דקה, דעבידא דמשמטא ורהטא לתוך השדות, אבל גסה לא משתמטא ואפשר לנוטרה, אבל רועה שמרען בחוץ באפר של ישוב אפילו בהמה גסה פסול, שנכנסת בשדה של אחרים".

החשש לגזל לא מהווה נימוק מספיק למכלול כל ההלכות משום שאין בו הסבר להבדל בין א"י וחו"ל ולכן יש צורך למצוא טעם נוסף. טעם זה מובא ברש"י (בבא קמא, עט ע"ב): "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל - משום ישוב א"י שמבעיר את השדות וכל שדות א"י סתמן דישראל". אגב אורחא ניתן ללמוד מדבריו שמצוות יישוב א"י איננה מצווה הקשורה לארץ כשלעצמה אלא רק ליישוב על ידי עם ישראל. על הקשר למצוות יישוב א"י אנו לומדים גם בד"ה הבא: "אבל מגדלין בסוריא - ארם צובה דדוד כיבשה וקסבר דלא שמיה כיבוש והויא כחוצה לארץ, ובחוצה לארץ מותר לגדל, דלא חיישינן לישוב ואם יפסידו שדות אחרים ישלמנה".
 

להלכה

"בהמה שהיתה רועה ופרשה ונכנסה בשדות ובכרמים אע"פ שעדיין לא הזיקה מתרין בבעליה שלשה פעמים, אם לא שמר בהמתו ולא מנעה מלרעות יש רשות לבעל השדה לשחוט אותה שחיטה כשרה ואומר לבעליה בואו ומכרו בשר שלכם, מפני שאסור לאדם להזיק ולשלם מה שהזיק, אפילו לגרום הנזק אסור. לפיכך אסרו חכמים לגדל בהמה דקה וחיה דקה בארץ ישראל במקום השדות והכרמים אלא ביערים ובמדברות שבארץ ישראל, ומגדלין בסוריא בכל מקום" (רמב"ם, נזקי ממון פ"ה הלכה א-ב). כך גם בטור (חו"מ סי' ת"ט): "מפני שהבהמה דקה דרכה לרעות בשדות אחרים והיזקה מצוי, תקנו חכמים שלא יגדלנה במקום שדות וכרמים, אלא ביערים. ואפילו בבית אסור, ואפילו אינו שלו. והחמירו בה, כדי להרחיק מהיזק, שאסור לאדם שיזיק חבירו. ומיהו עיקר תקנה זו לא נתקנה אלא לארץ ישראל". הן הרמב"ם והן הטור לא ציינו את הקשר למצוות יישוב א"י והסתפקו בקביעה שהאיסור קשור לא"י. ייתכן ואכן הם מבססים גם את ההבדל בין א"י וחו"ל על הלכות גזל בלבד. בא"י רוב השדות הן של ישראל ולכן רק בה גזרו שלא לגרום לנזק גם אם בדעתו לשלם. בחו"ל הסיכוי לגרום נזקים לישראל קטן ולכן ניתן לסמוך על האפשרות לשלם לאחר מעשה וכדברי רש"י "ואם יפסידו שדות אחרים ישלמנה". בעניין זה ראה מאמרו של הרב ירון בן צבי כאן.  

  


(1) פרבולוצקי אבי ונועם זליגמן, "המיתוס של רעיית יתר בנופי החורש הים-תיכוני", אקולוגיה וסביבה 1 (1993). תודה לתלמידי דוד בראון על ההפניה למקור זה.
(2) פירוש: מסופר: הַהוּא בַּרְחָא דַּחֲזָא לִיפְתָּא אַפּוּמָא דְּדַנָּא [תיש אחד ראה לפת על פי חבית חרס], סָרֵיךְ סְלִיק, אֲכָלָהּ לְלִיפְתָּא וּתְבָרֵיהּ לְדַנָּא [טיפס ועלה, אכל את הלפת ושבר את החבית]. חַיְּיבֵיהּ [חייב אותו] רָבָא, את בעל התיש, אַלִּיפְתָּא וְאַדַּנָּא [על הלפת ועל הכלי] בתשלומי נֵזֶק שָׁלֵם. ומסבירים: מַאי טַעֲמָא [מה טעם] חייבו בתשלום נזק שלם גם על הכלי? והרי אין זה דרכו! כֵּיוָן דְּאוֹרְחֵיהּ לְמֵיכַל לִיפְתָּא, אוֹרְחֵיהּ נַמִי לְסָרוּכֵי וּלְמִסְלַק [שדרכו לאכול את הפת,דרכו גם כן לטפס ולעלות] על מנת לאוכלה, ולכן גם שבירת הכלי בכלל נזקי השן היא (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
(3) פירוש: מסופר: הַהִיא אִיתְּתָא דְּעָלְתָה לְמֵיפָא בְּהַהוּא בֵּיתָא [אשה אחת שנכנסה לאפות בבית אחד] ובידה עיסת בצק, אֲתָא בַּרְחָא דְּמָרֵי דְּבֵיתָא אֲכָלָהּ לְלִישָׁא חֲבֵיל וּמִית [בא התיש של בעל הבית אכל את העיסה של האשה וכתוצאה מכך התחמם ומת], חִיְּיבָהּ רָבָא את האשה לְשַׁלּוּמֵי [לשלם] את דְּמֵי בַּרְחָא [התיש].
(4) פירוש: אמר רב הונא: הניח בהמה למעלה על הגג, ובא ומצאה למטה, ולא ראה שנפלה — אין חוששין משום ריסוקי אברים, שנפלה ונחבטה, אלא יש להניח שירדה מעצמה בקפיצה וכדומה. מסופר, ההוא גדיא דהוה ליה [גדי אחד שהיה לו] לרבינא דחזא חושלא באיפומא [שראה שעורים קלופות מבעד לארובה שבין הגג לבית], דגר [קפץ] דרך הארובה, וכך נפל מאיגרא לארעא [מן הגג לארץ].
(5) רש"י: "ואע"פ שהיו חורשין סמוך לבתיהם - ולא היו רועין בשדות אחרים ומשום חורשין ליכא גזל דאמר לעיל אבל מגדלין בחורשין ולקמן (בבא קמא, פא) נמי בתקנת יהושע תיקן שלא יקפיד בעל היער על כך וכו'" (בבא קמא, פ ע"א). 
(6) בכל זוג ערכים הערך החמור (התנאי האוסר) נכתב ראשון. 
 

 

מקורות עיקריים:

Pidancier, N., Jordan, S., Luikart, G., and Taberlet, P., 'Evolutionary history of the genus Capra (Mammalia, Artiodactyla): Discordance between mitochondrial DNA and Y-chromosome phylogenies. Molecular Phylogenetics and Evolution 40 (2006) 739–749.


 

לעיון נוסף:

הרב ז.נ גולברג, גידול בהמה דקה בישוב מרוחק [בארץ ישראל], תחומין יז (תשנ"ז) 61-65.
הפנייה למאמרים תורניים נוספים מרוכזת ב"אוצר המשפט" המהדורה המקוונת
סכום צורני של הסוגיה בספר "צורתא דשמעתא" (ב"ק עט ע"ב). 
 

 

כתב: ד"ר משה רענן    © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה. 



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים  | רשימת תפוצה | הקדשה  | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר