|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
האי שיער והאי צמר – צאן
"הכל יכולין להתערב כו'. מאי שנא חטאת ואשם? דהאי זכר והאי נקבה, חטאת ועולה נמי איכא שעיר נשיא! האי שיער והאי צמר. פסח ואשם נמי לא מיערב, האי בן שנה והאי בן שתי שנים! איכא אשם נזיר ואשם מצורע. ואיבעית אימא: איכא בן שנה דמיחזי כבן שתי שנים, ואיכא בן שתים דמיחזי כבן שנה" (זבחים, עה ע"ב).
פירוש: שנינו במשנה: הַכּל, כל מיני הקדשים, יְכוֹלִין לְהִתעָרֵב זה בזה, שיש בהם בהמות שוות במינן ובגודלן, חוץ מחטאת ואשם. ושואלים: מַאי שְׁנָא [במה שונים] חַטָּאת וְאָשָׁם? דְּהַאי [שזה, האשם] הוא תמיד זָכָר וְהַאי [וזו, החטאת] היא תמיד נְקֵבָה, אם כן חַטָּאת וְעוֹלָה נַמִי [גם כן] אינם מתערבים, שהרי העולה היא תמיד זכר, והחטאת היא תמיד נקבה! ומשיבים: אִיכָּא [יש] שְׂעִיר נָשִׂיא שהוא חטאת זכר, וכן מקריבים שעיר לעולה. ומוסיפים: ומכל מקום באשם אין שעיר הנשיא יכול להתערב, למרות ששניהם זכרים, שכן הַאי [זה השעיר] יש לו שֵׂיעָר ישר, וְאילו הַאי [זה האשם] אינו בא אלא מן הכבשים או האילים, שיש להם צֶמֶר, שהוא מקורזל. ושואלים על המשנה: והרי פֶּסַח וַאֲשַׁם נַמִי לָא מִיעֲרַב [גם כן אינם יכולים להתערב], שכן הַאי [זה הפסח] הוא בֶּן שָׁנָה, ואילו הַאי [וזה האשם] הוא בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים! ומשיבים: אִיכָּא [יש] אָשָׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצוֹרָע שהם בני שנה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא [ואם תרצה אמור]: ההבדל שבין בן שנה ובן שנתיים אינו כה ברור, שכן אִיכָּא [יש] בֶּן שָׁנָה דְּמֶיחֱזֵי [שנראה] כְּבֶן שְׁתֵּי שָׁנִים, וְאִיכָּא [ויש] בֶּן שְׁתַּים דְּמֶיחֱזֵי [שנראה] כְּבֶן שָׁנָה (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
לריכוז המאמרים שנכתבו על הצאן הקש/י כאן.לריכוז המאמרים שנכתבו על עז הבית הקש/י כאן.לריכוז המאמרים שנכתבו על הכבש הקש/י כאן.
בשולי הדיון לגבי ההבדלים בין "שיער" ו"צמר" יש לשאול מדוע לא התייחסה הגמרא להבדל נוסף בין כבשים ועיזים והוא האליה הנמצאת רק בכבשים (ראה במאמר "כבשה עדיפא שכן נתרבתה באליה")? הקושי בולט יותר בסוגיה במנחות (ג ע"א) העוסקת באפשרות זיהוי זוויג הבהמה ומחלקת בין כבשים בעלי האליה ושעירים החסרים אליה (ראה במאמר "מיכסיא באליה"). לאחר שדחתה הגמרא את האפשרות לזהות על פי "צמר" לעומת "שיער" בגלל קיומם של "דיכרא אוכמא" היה מקום לשאול מדוע כאשר אדם מקריב שעיר העדר אליה לא מהווה מעשיו מוכיחים עליו שהרי לכבשים יש אליה? עלינו להניח כפי שעולה מסוגיות נוספות שגם האליה איננה סימן מובהק להבדל בין עזים לכבשים. מצאנו שגם לחלק מהעיזים עשוייה להיות אליה, אם כי קטנה יותר (ראה במאמר "לימד על העז שאינה טעונה אליה"). הרחבהמרקם הצמר לעומת השיערשאלה שיש לתת עליה את הדעת מהם המאפיינים הגורמים למראה והתכונות השונים של השיער והצמר שהרי גם מקור הצמר הוא שיער בעל החיים? צמר הוא למעשה סיבים שמקורם שיער של בעלי חיים מבויתים ובעיקר כבשים. לרוב הסיבים של הכבשים המבויתות יש שני מאפיינים עיקריים המבדילים בינם ובין שיער או פרווה. א. הם מכוסים בקשקשים המסודרים בצורה המסייעת לבעל החיים לסלק מעליו זרעים ותרמילי צמחים הנאחזים בו בעת המעבר בין צמחים. ב. הסיבים מפותלים בצפיפות התלויה בזן הכבשה. בזן המרינו בעל הצמר העדין, למשל, יש עשרות פיתולים לכל ס"מ ואילו בצמר גס עשוי להיות פיתול אחד או שנים לכל ס"מ. לשני מאפיינים אלו יש השפעה רבה על אפשרויות הניצול של הצמר. הקשקשים והפיתולים מאפשרים לטוות את הסיבים לחוטים או להדקם בתעשיית הלבד מבלי שהם יחליקו וישתחררו זה מזה. בניגוד לצמר הרי שלשיער אין קשקשים או שהם מעטים והוא איננו מפותל ולכן כמעט ולא ניתן לטוויה. ליעילות הטוויה תורמת גם גמישות הצמר בהשוואה לשיער. ניתן להבחין בהבדל בין צמר הכבשים ושיער העיזים גם במבט שטחי בשדה. השערות בפרוות העיזים נראות חלקות ומופרדות זו מזו ואילו בכבשים ניתן לראות שיער מפותל האסוף במקבצים הנראים כגלים או תלתלים. הקשקשים והפיתולים מגדילים את נפח הצמר על ידי לכידת חללי אוויר גדולים ואוויר זה תורם ליכולת הבידוד הטובה של הצמר. בקרב הבדואים, למשל, משמש הצמר לא רק להגנה מפני קור אלא גם למנוע חדירת אנרגיית חום לגוף. איכות הצמר נקבעת על פי מספר הפיתולים של הסיב. תכונה נוספת המבדילה בין זני הכבשים היא היחס בין כמות הצמר הנמצא בכסות גופם לבין זיפי הצמר המהווים את השכבה העליונה של הפרווה. ככל שהיחס בין הצמר לזיפים גבוה יותר כך חומר הגלם מבוקש יותר עבור טוויה ותעשיית הלבד. צבע צמר הכבשים ושיער העיזיםהביות בצמחים ובעלי חיים התבצע בעזרת ברירה משני סוגים שהשלימו זה את זה: 1. ברירה מודעת על ידי המגדלים של תכונות רצויות. 2. ברירה לא מודעת שהתבצעה מעצם העובדה שהגידולים נותקו מסביבתם הטבעית והועברו לסביבה חדשה ושונה מעשי ידי אדם. הבדלים סביבתיים אלו גרמו באופן אוטומטי לשינויים חריפים בלחצי הברירה. במעבר זה לסביבת האדם התאמות חיוניות רבות לצורך השרדות בטבע איבדו את חשיבותן. תכונות חדשות שנבררו באופן אוטומטי הביאו להתפתחות מערך תכונות חדש המאפיין אורגניזם מבויית. מחקרים רבים בדקו את שרשרת השינויים שעבר הצאן (כבשים ועיזים) במהלך ביותו מאבות המוצא המשוערים שלו. המחקרים מצביעים על שינויי מבנה והתנהגות הדרגתיים שליוו את הביות. ניתן לעמוד על טיבם של השינויים בעיקר לפי שרידי עצמות צאן הנמצאים באתרים ארכיאולוגיים. המחקר של צבע השיער של הצאן בעייתי יותר משום שהחומר האורגני, כמו שיער וצמר, מתכלה לאחר מות בעל החיים. המחקר בתחום זה, ובמיוחד ביחס לראשיתו של הביות, חייב להתבסס על השוואות למינים ותופעות הקיימים בהווה. צמר כבשיםכפי שכבר ראינו, על פי המקורות השונים, צמר הכבשים הוא לבן ואילו שיער העיזים שחור. למעשה התמונה מורכבת יותר ודי אם נזכר במגוון הצבעים שמתארת התורה במהלך המאבק שניהל יעקב עם לבן על גובה משכורתו. הדעה המקובלת בין הביולוגים היא שבמהלך ביות הכבשים (ומקורות נוספים לסיבים) אחת מהתכונות החשובות שנבררה היא צבע צמר לבן משום שבעולם העתיק הוא היה הנוח ביותר לצביעה בצבעים בהירים. הצבע של השיער והצמר ביונקים ונוצות העופות נקבע בעיקר על ידי כמות ואיכות המלנינים (כמה טיפוסי פיגמנט) המיוצרים בתאים מיוחדים הנקראים מלנוציטים ומועברים לקרטינוציטים (התאים הבונים את פני שטח העור). קיימים שני סוגים עיקריים של מלנין השונים זה מזה מבחינה כימית: eumelanins האחראיים לצבע שחור עד חום ו – pheomelanins בצבע צהוב עד אדום. בכבשים הצבע הלבן איננו ביטוי ללבקנות (רמת ייצור פגומה של מלנין) אלא תוצאה של גן דומיננטי (שולט) הגורם באופן פעיל לדיכוי סינתיזה של מלנינים וכך מסתיר את כל הצבעים שהיו אמורים להתבטא. הצבע השחור ברוב הכבשים הוא תוצאה של גן רציסיבי (נשלט) ולכן בהכלאה בין איל ורחל ששניהם בעלי גנוטיפ (הרכב גנטי) הטרוזיגוטי (שניהם בעלי גן אחד לצבע שחור וגן אחד לצבע לבן) יתקבלו צאצאים שכרבע מהם שחורים. למעשה בגלל תהליכי ברירה שנמשכו אלפי שנים ברוב הגזעים הגנוטיפ ההטרוזיגוטי נדיר מאד ולכן הופעה של פרט שחור נדירה מאד (מכאן נובע הביטוי "כבשה שחורה" בהתייחס לבן משפחה חריג). יש להעיר שקיימות סיבות נוספות להופעת צבע שחור כמו שונות בבקרה גנטית הגורמת להופעת כתמים בגדלים ובמקומות שונים (ראה בתמונה) או קיומם של מעט גזעים בעלי צבע שחור באופן נורמלי. הנושא של הופעת סיבים שאינם לבנים מעסיק מאד את יצרני וצרכני הצמר הגולמי המחפשים דרכים למנוע את הופעתם בשיטות שונות. מאמץ מחקרי רציני מושקע באמצעים לזהות כבשים בעלי פוטנציאל גנטי לא מתאים על מנת לסלקם מתוך העדרים המיועדים לגידול צמר. צבע העזים
בניגוד לצבעו הלבן של צמר הכבשים, שנברר בתהליכי סלקציה ממושכים, על מנת להתאימו לשימוש בתעשיית הטקסטיל, הרי שצבעם של זני העזים המקומיות הוא שחור. בשיר השירים (ו ה-ו) אנו מוצאים את התאורים: "... שערך כעדר העזים שגלשו מן הגלעד. שניך כעדר הרחלים וכו'". במפורש נוכל למצוא ברש"י בשבת (עז ע"ב) ד"ה ברישא חשוכא: "סתם עזים שחורות, סתם רחלות לבנות".
|
