קְלַק (apocop. of קלקל) to throw, cast. Targ. Y. II, Ex. XV, 25 (ed. Vien. טלק).—Y. Ter. VIII, 46ᵃ גוויה(ב) וק׳ גרמיה and it (the serpent) threw itself into it.
    Pa. - קַלֵּק same. Pesik. B’shall., p. 93ᵃ אנא מְקַלֵּק לך, v. קְלַל. Koh. R. to XI, 1 בכל יום … ומקלק לימא וכ׳ every day he took a loaf of bread and threw it into the great sea. Gen. R. s. 79 ומקלק בשוק and scattered them in the open place; Yalk. ib. 133 ומקללה (corr. acc.).—Part. pass. מְקַלַּק thrown away, decaying. Lev. R. s. 22 מית ומק׳ באורחא dead and decaying on the road; a. e.