קוֹנֶה m. (b. h.; קָנָה) 1) purchaser, v. קָנָה. —2) owner, master; the Lord. Num. R. s. 4 end כעבד לפני קוֹנוֹ like a slave before his master. Midr. Till. to Ps. XXII כבוד קוֹנִי my Master’s honor. Snh. 81ᵇ bot. לו ולקוֹנוֹ ולמקנו (a curse) on him (euphem. for thee), thy Owner, and him that gave thee possession, v. קַיְינָא; a. e.—[Esth. R. introd. מנין של ק׳, read: ד"א ואין קונה.]—[Tosef. B. Kam. VII, 6 דבר אחר … להשתעבד לקוניו וכ׳ ed. Zuck., read as in oth. ed. דאמרי אינשי לא רצה להשתעבד לבניו יבוא וישתעבד לבנותיו.]