פְּסִיגָא, (פָּסַג; v. פִּסְגָּה) branch, sprig. Ukts. I, 5 פ׳ של אשכול שריקנה (Talm. ed. פסיגא) a sprig of a vine when stripped of its grapes.—Pl. פְּסִיגִין. Tosef. Peah III, 11 (expl. כתף) פ׳ המחוברות וכ׳ (ed. Zuck. בסיגין, Var. סיגין) sprigs which are joined to the trunk one above the other; Y. ib. VII, 20ᵃ bot. פ׳ זו על גבי זו.