מִיפְּקָא, מִפְקָא m. (נְפַק) 1) exit, end. Targ. Ex. XXXIV, 22 (ed. Berl. מִיפְּקַהּ; cod. 7 מַפְּקָהּ; oth. מִפְקָא, מִפְקַת; v. Berl. Targ. O. II, p. 31); ib. XXIII, 16.—Pl. מִיפְּקֵי, מִפְקֵי. Y. Ter. VIII, 46ᵇ bot., sq. במ׳ שובתא = h. מוצאי שבת, v. מוֹצָא III. —2) going out, v. מֵעֲלָא.