|
כבוד רבו מורא רבו הגדרה [1] - חיובו של התלמיד לכבד את רבו שלימדו תורה, וליראה אותו החיובחייב אדם בכבוד רבו וביראתו (רמב"ם תלמוד תורה ה א, ובספר המצות עשה רט; טוש"ע יו"ד רמב א). הכבוד שהתלמיד חייב לכבד את רבו, יש בו תוספת גדולה על הכבוד שהוא חייב לכבד כל חכם (ראה ערך כבוד חכמים. ספר המצות לרמב"ם שם; החינוך מצוה רנז[2]), וכן חייב הוא בכבוד רבו יותר מאשר בכבוד אביו (רמב"ם תלמוד תורה שם; ארחות חיים (ר"א מלוניל) הלכות תלמוד תורה כ; מאירי קידושין לב ב; טוש"ע שם), ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב, ולא מורא יותר ממוראו (רמב"ם תלמוד תורה שם; ארחות חיים שם; טור שם), עד שאמרו: מורא רבך כמורא שמים (רבי אליעזר בן שמוע באבות ד יב. רמב"ם תלמוד תורה שם, ובספר המצות שם; טור שם). מקורוכבוד רבו, יש מן הראשונים שכתבו שלמדים אותו מן המצוות לכבד את החכמים (ראה ערך כבוד חכמים) ואת ההורים (ראה ערך כבוד אב ואם) - ולכן אין בו מצות עשה בפני עצמה, אלא הוא בכלל המצוה של כבוד-חכמים (ראה ערכו. ספר המצות דלהלן[3]) - וכן חייב התלמיד במורא רבו, מפני שחובתו לרבו - שמביאו לעולם הבא - גדולה יותר מחובתו לאביו שחייבו הכתוב לכבדו ולירא ממנו (ראה ערך הנ"ל וערך מורא אב ואם. ספר המצות לרמב"ם עשה רט. וראה רמב"ם תלמוד תורה ה א: כשם שאדם וכו', וראה טור יו"ד רמב, ופרישה שם אות א), ויש מוסיפים שאף הרב קרוי אב, והוא נכלל בציווי כבוד האב ומוראו, ודין תורה הוא (קרית ספר על הרמב"ם תלמוד תורה שם). ויש מן הראשונים שכתבו שאת החיוב במורא מרבו למדים מן הכתוב: וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן וְיָרֵאתָ (ויקרא יט לב. ראה רשב"א ורשב"ץ ברכות יג ב); ויש מן הראשונים שכתבו שמורא מרבו הוא שדרש רבי עקיבא מהכתוב: אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ תִּירָא (דברים ו יג; שם י כ), "את", לרבות תלמידי חכמים (ברייתא בגמרא פסחים כב ב, ושם נתבאר, וראה תנחומא בהעלותך כ, ובמדבר רבה טו יז: לרבות בעלי תורה), שמכאן שחייב האדם לירא מחכמי התורה ולומדיה שלמד מהם תורה (יראים השלם רלא, וראה שם שכתב כן אף לענין רבו שאינו מובהק; שו"ת רדב"ז ח (מכתב יד) קסה, (וראה שם ה אלף תיא)). וכן כבוד הרב, יש מן הראשונים שסוברים שהחיוב בו נלמד מן הכתוב, שנאמר: וְהָדַרְתָּ פְּנֵי זָקֵן (ויקרא יט לב), מכאן שחייב לכבד כל חכם שלמד ממנו (יראים השלם מצוה רלא,רלג); ויש סוברים שכבוד הרב בכלל המורא הוא (ראה רבנו יונה אבות ד יב בביאור משנה שם, וראה תנחומא בהעלותך כ, ובמדבר רבה טו אות יז: ולנהוג בו מורא וכבוד שנאמר את ה' אלהיך תירא). למד ממנו דבר אחד בלבדאפילו מי שלא למד הימנו אלא דבר אחד בלבד, הרי זה חייב לכבדו - ואפילו אם הוא יותר גדול מזה שלימדו (תורת הבית לרמב"ן שער הסוף ענין הקריעה (מהדורת מוסד הרב קוק עמ' נג); ריטב"א קידושין לב ב ד"ה רבי יוסי הגלילי) - וכן שנינו: הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת, ואפילו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד, שכן מצאנו בדוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד[4], וקראו רבו אלופו ומיודעו, שנאמר: וְאַתָּה אֱנוֹשׁ כְּעֶרְכִּי אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי (תהלים נה יד), והלא דברים קל-וחומר (ראה ערכו), ומה דוד מלך ישראל, שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד, קראו רבו אלופו ומיודעו, הלומד מחברו פרק אחד או הלכה אחת, ואפילו אות אחת, על אחת כמה וכמה שצריך לנהוג בו כבוד (אבות ו ג; כלה רבתי ח, וראה שם במהות הלימוד של אות אחת). אף לסוברים שמן התורה אין חיוב בכבוד חכם שלא למד הימנו (ראה ערך כבוד חכמים, ושם שלדעת הרבה ראשונים חייבים מהתורה לכבד כל חכם), אם למד ממנו, ואפילו מעט, חייב הוא בכבודו מן התורה (ראה יראים השלם רלג). האם חייב במורא ברב שאינו מובהקרב שאינו מובהק, אם חייב התלמיד במוראו, נחלקו ראשונים ואחרונים:
על הפסקה בקריאת שמע וברכותיה לשאול בשלום רבו ולהחזיר לו שלום, בין ברבו המובהק ובין ברבו שאינו מובהק, ראה ערך קריאת שמע. אופנים שכבוד רבו קודם לכבוד אביוחייב אדם בכבוד רבו וביראתו יותר ממה שהוא חייב בשל אביו (רמב"ם תלמוד תורה ה א, וספר המצות עשה רט; ארחות חיים הלכות תלמוד תורה כ; מאירי קידושין לב ב; טוש"ע יו"ד רמב א), שאביו הביאו לעולם הזה, ורבו שלימדו חכמה מביאו לחיי העולם הבא (משנה בבא מציעא לג א, בטעם שאבדת רבו קודמת לאבדת אביו; רמב"ם שם; טור שם). ומצאנו אופנים שונים בהם מחוייב בכבוד רבו יותר מאשר אביו וכדלהלן:
באופנים הנ"ל, כשאביו חכםהיה אביו חכם, אבדתו של אביו קודמת לאבדת רבו (משנה בבא מציעא לג א לגירסא שלפנינו, וכן הוא בכמה ראשונים[7]; רמב"ם תלמוד תורה ה א, וגזלה ואבידה יב ב, באביו שקול כנגד רבו, וראה להלן; טוש"ע חו"מ רסד ב, ושו"ע יו"ד רמב לד, בשקול כנגד רבו, וראה טור יו"ד שם), וכן אביו ורבו שהיו שבויים, אם אביו חכם פודה את אביו תחילה (משנה שם; רמב"ם תלמוד תורה שם; טוש"ע יו"ד שם. וראה פדיון שבוים), וכן היו אביו ורבו נושאים משא, אם אביו חכם, הוא קודם (ר"י מלוניל ומאירי למשנה שם, בשקול לרבו; שו"ת רדב"ז ב תשנה; רמ"א בשו"ע שם לד; לבוש שם; לחם משנה תלמוד תורה שם). בטעם שמקדים את אביו כשהוא חכם, יש מן הראשונים שכתבו שאב חכם אי אפשר שלא לימד את בנו - שהרי הוא חייב ללמדו תורה (ראה ערך תלמוד תורה. מבי"ט דלהלן) - ונמצא שהוא אביו ורבו (ר"י מלוניל ומאירי למשנה שם; שו"ת מבי"ט א סג), ומן האחרונים יש שכתבו טעם אחר, שכשאביו חכם הוא חייב בכבודו הן משום כבוד אב, והן משום כבוד התורה (ראה ערך כבוד חכמים וערך כבוד אב ואם. לבוש יו"ד רמב לד; קרית ספר על הרמב"ם גזלה ואבדה שם), וכן יש סוברים שאביו שהוא חכם ושקול לרבו, קודם לו אפילו אם הבן לא למד ממנו כלל (שו"ת תשב"ץ ג רעה, ושו"ת רדב"ז ה קכ). על חכמת האב שמכוחה הוא קודם לרבו, אם כל אב תלמיד חכם קודם לרב, או רק כשהוא שקול לרב, או דוקא כשהוא חכם יותר מן הרב, ואם יש חילוק בזה בין הדינים השונים, ראה ערך כבוד אב ואם. עונשו של המבזה את רבותיוהמבזה את רבותיו, אין לו חלק לעולם הבא (רמב"ם תשובה ג יד), ויש סוברים שהוא בכלל אפיקורוס (ראה ערכו. ראה בדברי רב נחמן בסנהדרין ק א, בקורא לרבו בשמו, וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות שם צ א, בכל מבזה רבו[8]), והוא אחד מן החטאים שמעכבים את התשובה (רי"ף יומא ח (ו א), ורמב"ם תשובה ד ב, ושערי תשובה א נב), ושנועלים את דרכי התשובה (ראה ערכו) בפני עושיהם (רמב"ם שם), שדבר זה גורם להם לרבותיו לדחפו ולטרדו, ובזמן שנטרד, לא ימצא מלמד ומורה לו את דרך האמת (רמב"ם שם). במדרש אמרו שמי שאינו נוהג ברבו כל המידות האלו - שיש לנהוג בו משום כבודו - נקרא רשע לפני המקום, ותלמודו משתכח, ושנותיו מתקצרות, ולסוף הוא בא לידי עניות, שנאמר: וְטוֹב לֹא יִהְיֶה לָרָשָׁע וְלֹא יַאֲרִיךְ יָמִים כַּצֵּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ יָרֵא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים (קהלת ח יג. במדבר רבה טו יז). על עונשו של מבזה תלמידי חכמים, ראה ערך כבוד חכמים. כשיש חלול השם אין חולקים כבוד לרבכל מקום שיש בו חלול-השם (ראה ערכו) אין חולקים כבוד לרב, שאין חכמה ואין תבונה ואין עצה - חשובים (ראה רש"י ברכות יט ב ד"ה אין, ולמשלי כא ל) - לנגד ה' (משלי כא ל. ברכות יט ב ושם נתבאר, וראה ערך חלול השם), ולכן הרואה אדם שעושה דבר האסור - ובכלל זה איסור מדרבנן (ראה עירובין סג א, ורש"י ד"ה בצינתא), אם מפני שלא ידע שדבר זה אסור הוא, או מפני רשעו (רמב"ם דלהלן) - מותר לו להפרישו, ולומר לו דבר זה אסור, אפילו בפני רבו (רבא בעירובין שם, וראה רש"י שם; רמב"ם תלמוד תורה ה ג; טוש"ע יו"ד רמב יא. וראה ערך הוראה וערך חלול השם), אם רבו שם ושותק (רש"י עירובין שם), ואף שלא נתן לו רבו רשות (רמב"ם שם). הרואה כלאים (ראה ערכו) של תורה על רבו המהלך בשוק, קופץ וקורע מעליו את בגדו מיד (רמב"ם כלאים י כט, וראה רדב"ז וכסף משנה שם; טוש"ע יו"ד שג א), שבמקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב (גמרא שם לפירוש אחרונים הנ"ל בדעת הרמב"ם; ש"ך שם סק"א). כשגורם לביטול תורהאין חולקים כבוד לרב אם הדבר גורם לביטול תורה, והוא בכלל אותה שאמרו שכל מקום שיש חילול השם אין חולקים כבוד לרב, כגון שגזר הרב שלא ללמד תורה בפרהסיא, ויש לחוש שאם יקפידו ללמד את התלמידים בצינעא יביא הדבר לביטולם (שו"ת מהרי"ק החדשים יב, על פי מועד קטן טז ב), וכן מותר לתלמיד לדרוש ברבים, אף שרבו מקפיד שלא ידרוש, אם יש לחוש שרבים אינם רוצים לקבל אלא ממנו, ואם לא ידרוש יתבטלו מלימודם (יד אליהו [רוגולר] פסקים מא ד"ה ומה שיש לי). במקום רבו של הרבבמקום רבו של הרב, אין חולקים לו כבוד - אלא אם כן אף רבו חולק לו כבוד (שבלי הלקט ורמ"א דלהלן) - שאין חולקים כבוד לתלמיד במקום רבו (ראה ערך כבוד חכמים, על פי בבא בתרא קיט ב. שבלי הלקט מג על פי גמרא שם; רמ"א יו"ד רמב כא), ודווקא אם רבו של הרב הוא אף רבו של התלמיד (רמ"א שם. וראה שבלי הלקט שם שנסתפק). בציבור - כגון בבית-הכנסת (ראה ערכו), שצריך שתהא אימת ציבור עליו, וכל שכן במקום גדולים וזקנים (ראה שבלי הלקט שם) - יש מן הגאונים שכתבו שאין לתלמיד לחלוק כבוד לרבו (רב האי גאון, הובא בשבלי הלקט שם, ובשמו בבית יוסף יו"ד רמב). כשרואה שרבו טועה בדיןתלמיד היושב לפני רבו, ובא דין לפני הרב - והתלמיד רואה שהרב טועה בדין (רש"י סנהדרין ו ב ד"ה שיושב, ושבועות לא א ד"ה ורואה) ורוצה לחייב את העני (טוש"ע חו"מ ט ז) - והוא, התלמיד, רואה זכות לעני וחובה לעשיר - לא ישתוק (סנהדרין ושבועות שם; רמב"ם סנהדרין כב ב. וראה להלן מטוש"ע), ולא יחלוק כבוד לרבו (רש"י ומאירי סנהדרין שם), אלא ילמד זכות על העני (טוש"ע שם), שנאמר: לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ (דברים א יז. סנהדרין שם; רמב"ם שם[9]), כלומר, לא תכניס דבריך מפני איש (סנהדרין שם), כדי לחלוק לו כבוד (ראה תוספות סנהדרין שם ד"ה לא תכניס, לגירסת הגהות הב"ח שם, ופרישה חו"מ שם אות יב), או מפני מוראו (רדב"ז סנהדרין שם; מהרש"ל בביאורו לטור שם, הובא בפרישה שם אות יב, וב"ח שם). במצות הסבה בליל הסדרמצות הסבה (ראה ערכו) בליל הפסח, מצות כבוד רבו עדיפה ממנה (שערי שמחה (רי"ץ גיאת) הלכות פסחים, על פי גמרא דלהלן, וכעין זה בשאילתות עז), ותלמיד אינו צריך - ואף אינו רשאי (מהרש"ל בביאורו לטור או"ח תעב, הובא בדרישה שם אות ו; דרכי משה או"ח שם אות ג; משנה ברורה שם ס"ק טו) - להסב אצל רבו (רב יוסף בפסחים קח א; רמב"ם חמץ ומצה ז ח; טוש"ע או"ח שם ה. וראה ערך הסבה), שמורא הרב כמורא שמים (פסחים שם). ויש מן הראשונים שסוברים שדוקא רב יוסף אמר שתלמיד אינו מיסב אצל רבו, אבל רבה חולק וסובר שמיסב, וכן הלכה לדעתם (הגהות מיימוניות חמץ ומצה שם אות ד, בשם רבינו שמחה. וראה ראש יוסף [אישקאפא] או"ח שם אות ח). הרב שמחל על כבודוהרב שמחל על כבודו, רב חסדא אמר שאין כבודו מחול (קידושין לב א), שאין התורה שלו למחול עליה (פירוש ר"י אלמנדרי קידושין שם, על פי דברי רבא בגמרא שם), ורב יוסף אמר שכבודו מחול, שאף הקדוש ברוך הוא מחל על כבודו, שנאמר: וַה' הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם (שמות יג כא. קידושין שם), ואף שהכבוד הניתן לרב תלוי בכבוד התורה, הרב יכול למחול על כבודה, שהתורה שלו היא, שנאמר: כִּי אִם בְּתוֹרַת ה' חֶפְצוֹ וּבְתוֹרָתוֹ יֶהְגֶּה יוֹמָם וָלָיְלָה (תהלים א ב. רבא קידושין שם ב ורש"י), בתחילה היא נקראת "תורת ה'", ומשלמדה וגרסה, הרי היא "תורתו" (רש"י שם ד"ה ובתורתו). הלכה שהרב שמחל על כבודו, כבודו מחול (רי"ף שם: וסוגיין כרב יוסף; רמב"ם תלמוד תורה ה יא; רא"ש ופסקי ריא"ז ומאירי וריטב"א קידושין שם; טוש"ע יו"ד רמב לב), וכן אם מחל הרב על מוראו, מוראו מחול (משכנות יעקב פ' קרח, וצפיחת בדבש סוף סי' נה, על פי רמב"ם וטוש"ע שם). לפיכך אף שאין התלמיד רשאי להסב בפני רבו (ראה לעיל: במצות הסבה בליל פסח), אם נתן לו הרב רשות - מותר (ראה ערך הסבה, בהסבה בליל הפסח, ושם שכיון שאז היא מצוה, חייב להסב. שו"ע או"ח תעב ה, וראה שער הציון שם כ, שמדייק כן מלשון שערי שמחה (רי"ץ גיאת) הלכות פסחים). על בזיון, שאין הרב יכול למחול עליו, ראה ערך כבוד חכמים. אף כשמחל הרב על כבודו, חייב התלמיד להדרו (ראה קידושין לב ב; רמב"ם תלמוד תורה ה יא; טוש"ע יו"ד רמב לב), ואפילו בשעה שמחל (רמב"ם שם), ואינו יכול למחול על הידור זה (ראה ר"ן ונמוקי יוסף קידושין שם, וראה הגר"א יו"ד שם ס"ק עט), ולכן אף שכשמחל הרב על כבודו התלמיד אינו צריך לקום מפניו (ראה קדושין שם ורש"י, וראה ערך קימה והידור), צריך הוא לנוע מעט כאילו רוצה לעמוד מפניו (רש"י שם ד"ה הידור, וראה חידושי מרן רי"ז הלוי תלמוד תורה ה יא, בדעת השאילתות ושו"ע), ומראה בעצמו שמצטער ממחילת הרב על כבודו (פירוש ר"י אלמנדרי קידושין שם), ואמרו ברבא וברב פפא שאף בשעה שמחלו על כבודם, הקפידו על חכמים אחרים שלא עשו להם הידור (קידושין שם, לפירוש מהרש"ל ומהרש"א שם, וראה פני יהושע שם). על חיוב התלמיד באבלות ובאנינות על רבו, ראה ערך אבלות וערך אנינות. על טומאת תלמיד כהן לרבו, ראה ערך טמאת כהנים; טמאת קרובים. הרב והתלמידגדר של הרבהרב שחייבים לכבדו בכל הכיבודים שיש לתלמיד לנהוג ברבו (ראה בפרקים הבאים), ושיש לתלמיד להשיב את אבדתו קודם להשבת אבדת אביו - ולהקדימו בדינים נוספים (ראה לעיל: החיובים מקורם וגדרם; אופנים שכבוד רבו קודם לכבוד אביו) - מפני שהרב הוא שמביאו לחיי העולם הבא (ראה לעיל שם), נחלקו בו תנאים, וראשונים בדעתם, וכן שנינו בברייתא: רבו שאמרו, רבו שלימדו חכמה, ולא רבו שלימדו מקרא ומשנה, דברי רבי מאיר (ברייתא בבא מציעא לג א); רבי יהודה אומר כל שרוב חכמתו - של תורה (רמב"ם גזלה ואבדה יב ב; טוש"ע חו"מ רסד ב) - הימנו (ברייתא שם); ורבי יוסי אומר שאפילו לא האיר את עיניו אלא במשנה אחת, זה הוא רבו (ברייתא שם). באלו מדיני הרב נשנתה מחלוקת זו, נחלקו ראשונים:
גדרה של "חכמה" בדעת רבי מאירבגדרה של ה"חכמה" שאמר רבי מאיר, כתבו ראשונים שחכמה היא התלמוד (רש"י בבא מציעא לג א ד"ה שלמדו חכמה; פסקי הרי"ד שם; נמוקי יוסף שם), שבו סברת טעמי המשנה, ולהבין שלא יהיו המשניות סותרות זו לזו, וטעמי איסור והיתר והחיוב והפטור (רש"י שם; נמוקי יוסף שם), וקביעת ההלכה (פסקי הרי"ד שם), ומי שמעמידו על פשט ההלכה, בדרך האמת והיושר, אפילו לא לימדו דרך הפלפול, נחשב רבו שלימדו חכמה (מהרי"ק קסט, הובא בבית יוסף יו"ד רמב). בשיעור החכמה שילמד הרב את תלמידו לדעת רבי מאיר נחלקו גאונים וראשונים:
גדרה של "רוב חכמתו" בדעת רבי יהודהבגדרה של ה"חכמה" שהזכיר רבי יהודה, שרבו המובהק הוא זה שרוב חכמתו הימנו (ראה לעיל), נחלקו ראשונים:
הדעות להלכהלהלכה נחלקו אמוראים:
ואף ראשונים נחלקו:
הרב שלימד בשכרהרב שלימד בשכר, יש מן הראשונים שסוברים שהשבת אבדתו אינה קודמת להשבת אבדת האב (ר"י מלוניל ומאירי למשנה בבא מציעא לג א) - שלא כמו רב שלימד בחינם, שהשבת אבדתו קודמת (ראה לעיל: החיובים, מקורם וגדרם; אופנים שכבוד רבו קודם לכבוד אביו) - ומן האחרונים יש שכתבו יותר מזה, שהמלמד בשכר אינו חשוב רב מובהק, ואפילו אם נוטל שכרו בהיתר, שאין רב מובהק אלא כשלימד כמצות התורה, שהוא מלמד בחינם לגמרי (יד אליהו [רוגולר] פסקים מא ד"ה ועוד (הב') ואילך, ועי"ש ששכר בטלה אינו חשוב שכר לענין זה). ויש סוברים שהתלמיד חייב בכבודו של זה שלימדו בשכר ככל דין תלמיד ברב (דברי מלכיאל ד פ, וערוך השלחן יו"ד רמב ה). ויש מצדדים לומר שדוקא רב הנוטל שכרו בהיתר מצוה לכבדו, אבל הנוטל שכרו באיסור, אין לו לגבי התלמיד את המעלה של מביאו לחיי העולם הבא, לפי שעשה זאת באיסור, ואין לו שום מעלה ממעלות הרב על תלמידו, ואינו חייב בכבודו של רב זה אלא כשאר חכם (ראה ערך כבוד חכמים. אגרות משה יו"ד ג סט). הרב שצריך לתלמידוהרב שהיה צריך לתלמידו - כלומר, ששמע הרב מתלמידו זה שמועות שהיו בידו מפי אחרים (רש"י בבא מציעא לג א ד"ה וצריך, וראה מאירי שם), או תלמיד חריף שרבו נהנה ממנו, ומשאלותיו של התלמיד ומחקריו מוסיף הרב חכמה (רבינו חננאל שם) - נסתפקו בתלמוד אם התלמיד צריך להקדים את רבו זה לאביו (בעיית רב חסדא בבבא מציעא שם, ולא נפשט בגמרא שם, והפוסקים השמיטו[12]). ויש מן הראשונים שכתבו שלא נפקע ממנו דין תלמיד משום כך, והשבת אבדתו של רבו קודמת להשבת אבדה של אביו (מאירי שם. ולא ביאר טעם הכרעתו כך). תלמיד שהחכים ונשתווה לרבותלמיד שהחכים ונשתוה לרבו בחכמתו, או שנעשה גדול הימנו, יש סוברים שעדיין חייב הוא לכבד את רבו בכל דבר כרב מובהק (ריטב"א (החדש) בבא מציעא לג א, ור"ן קדושין לג א (יד א); יד מלאכי תרסד, בדעת רש"י עירובין סג א ד"ה תלמיד חבר, וריב"ש רעא; בית יוסף יו"ד רמב, ויד מלאכי שם, בדעת הרמב"ם תלמוד תורה ה ט), אלא שאם נעשה התלמיד מופלג על רבו עד שאין זה לכבוד תורתו לכבד את רבו בכיבודים שונים, כגון לקרוע עליו, אינו קורע עליו, שכבוד תורתו עדיף (ריטב"א (החדש) שם). ויש סוברים שאם החכים התלמיד ונתקרב בחכמתו לרבו, נעשה "תלמיד חבר" לרבו (ראה שו"ת מהרי"ק קסט, לענין הוראה בפניו ולחלוק עליו; יד מלאכי תרסד, בדעת רשב"ם בבא בתרא קנח ב ד"ה תלמיד חבר[13]), ומהם שמצדדים לומר שאם החכים להיות כרבו, שוב אינו בגדר תלמיד כלל, אלא חשוב הוא כחברו של רבו (שו"ת מהרי"ק שם, והוכיח כן מכמה ראשונים). גדול הדורגדול הדור - שמופלג בחכמה יותר משאר חכמי דורו (ש"ך יו"ד רמד סק"ב), ומפורסם בדורו בכך (ראה רמ"א בשו"ע שם י, לענין קימה מפניו) - הכל חייבים בכבודו כרבם, אפילו מי שלא למד ממנו דבר (תרומת הדשן קלח, על פי תוספות ברכות לא ב ד"ה מורה; מהרי"ל הלכות שמחות אות ה; שו"ע יו"ד שם י: מופלג בחכמה דינו כרבו מובהק, וראה רמ"א שם שהכונה לגדול הדור), וכן חכם מופלג, כתבו ראשונים שיש לכבדו כמו רב מובהק (ראה הגהות ר"פ על הסמ"ק נב ג, לענין קימה מלפניו כמלא עיניו, הובא בטור יו"ד רמד, ועי' ש"ך יו"ד שם סק"ב), ונוהג בו אותה שאמרו ברב מובהק "מורא רבך כמורא שמים" (תוספות בבא קמא מא ב ד"ה לרבות, ורשב"א שם, ותוספות הרא"ש קידושין נז א[14]). ויש חולקים וסוברים שדוקא כשבא ללמוד לפני גדול הדור הרי הוא חשוב כרבו (שו"ת מהרי"ק קסט, ושו"ת בנימין זאב רמח). רב העיררב העיר - שעל פיו העיר נוהגת (גבורות ה' למהר"ל מח סוף ד"ה אשה. וראה דברי מלכיאל ב עד אות י: תלמיד חכם הממונה על הציבור לדון ולהורות לדרוש) - יש מן האחרונים שכתבו שהוא חשוב רבם של כל בני העיר, וחייבים לכבדו כרבם (גבורות ה' שם; דברי מלכיאל שם, שלכן חייבים לומר לו שלום עליך רבי, ולא שלום סתם; ערוך השלחן יו"ד רמב כט, שאסור לאחר להורות ולדון שם, וראה שם רמד טו שמסופק[15]), ואפילו מי שלא למד ממנו דבר (גבורות ה' שם. וראה דברי מלכיאל שם: אי אפשר שלא ילמדו ממנו בני עירו שום דבר בהוראה או בחידושי תורה). רבו של רבורבו של רבו, כתבו אחרונים שהתלמיד חייב בכבודו (אחרונים דלהלן), מהם סוברים שמכל מקום חייב הוא בכבוד רבו יותר מבכבוד רבו של הרב (שו"ת רד"ך יח יג), ומהם שכתבו שהתלמיד חייב בכבוד רבו של רבו יותר מבכבוד רבו (שו"ת שארית יוסף (למהר"י כ"ץ) יט, הובא בש"ך יו"ד רמב סק"מ), ואפילו אם לא למד ממנו דבר, שכיון שחייב קצת בכבוד רבו של רבו מפני תורתו, שוב יש להקדימו לרבו לפי שהוא ורבו חייבים בכבוד רבו של רבו (שארית יוסף שם). ויש חולקים על כל זה וסוברים שהתלמיד אינו חייב כלל בכבודו, ורשאי הוא לקבוע ישיבה במקום רבו של רבו (השואל [ר"א אשכנזי] בשו"ת שארית יוסף שם). בנו שהוא רבובנו שהוא רבו, נסתפקו בו בתלמוד אם חייב אביו לעמוד מפניו (קידושין לג ב) - כשאר תלמיד שחייב לעמוד מפני רבו (ראה ערך קימה והידור) - ונחלקו ראשונים להלכה:
יש שכתבו בדעת ראשונים שאם הבן תלמיד חכם, חייב האב לעמוד מפניו, מפני כבוד התורה, ולא אמרו שאינו חייב, לסוברים כן - ולפי מה שנסתפקו בדבר תחילה - אלא בבן שאינו תלמיד חכם, אלא שהוא רבו של אביו (רדב"ז ממרים שם בדעת הרמב"ם שם), וכן יש שכתבו שאם האב והבן שניהם תלמידי חכמים, אף שהבן חכם יותר, והוא רבו של הרב, האב אינו חייב לקום מפניו, ודוקא כשהבן לבדו תלמיד חכם אביו חייב בכבודו, וכל שכן אם הוא רבו של אביו (רמ"ע מפאנו שם (מהדורה תשכג) בהגהה). בזמן הזהבזמן הזה, לאחר שגלו אבותינו מארצנו ונשתבשו הארצות ונתמעטו התורות והלבבות, והתלמוד ושאר כל החבורים הם המורים לאנשים, והכל הוא לפי פקחות הלבבות, יש מן הראשונים שכתבו שאין לנו עוד לומר "מורא רבך כמורא שמים", ונתבטלו כל הדינים שראוי שיעשה התלמיד לרב (ארחות חיים הלכות תלמוד תורה אות כא, בשם ר' שמואל מאיורא [רבו של רבינו יונה] ובשם אחיו, שלכן יכול התלמיד לקבוע מדרש, ואינו חייב מיתה על הוראתו בפני רבו, ויכול לסתור בפלפולו את דברי הרב), וכן כתבו אחרונים שבזמן הזה אין "רב מובהק" (ראה שו"ת מהרשד"ם חו"מ א, לענין הוראה וקביעת מדרש במקומו; חכמת אדם קד א, ובחיי אדם סוף כלל סט; שו"ת בנין ציון פג; יד אליהו [רוגולר] פסקים מא ד"ה ועוד), שבזמן הזה רחוק מאוד שיהיה התלמיד רוב חכמתו מהרב, שהרב רק פותח לתלמיד דרך, והוא ביגיעתו ושקידתו בספרים מוצא הכל (יד אליהו שם, וראה בנין ציון שם), ואף שאנו רואים מחלוקות בהבנת הפוסקים, מכל מקום רוב הדינים פשוטים הם (שו"ת מהרשד"ם שם). ויש שכתבו בדעת ראשונים שדיני תלמיד ורב נוהגים אף בזמן הזה (מהרי"ק קסט, בדעת הרמב"ם והטור ושאר פוסקים, שהביאו הלכות כבוד רבו בסתם, ולא חילקו בין זמן הזה לזמן התלמוד). הנהגת התלמיד עם רבועמידה מפני רבוחייב אדם לעמוד מפני רבו משיראנו מרחוק מלא עיניו (אביי בקידושין לג א; רמב"ם תלמוד תורה ה ז; טוש"ע יו"ד רמב טז, ושם רמד ט), עד שיתכסה ממנו שלא יראה את קומתו - או עד שישב הרב במקומו (טוש"ע שם) - ואחר כך ישב (רמב"ם שם; טוש"ע שם ושם. וראה יומא נג א). על שאר דיני הקימה בפני רבו, ראה ערך קימה והידור. שאילת שלוםהתלמיד לא יתן שלום לרבו, ולא יחזיר לו שלום (ראה ברייתות דלהלן; רמב"ם תלמוד תורה ה ה; טוש"ע יו"ד רמב טז), ואמרו שהנותן שלום לרבו והמחזיר לו שלום, גורם לשכינה שתסתלק מישראל (רבי אליעזר בברייתא ברכות כז ב), ועוד שנינו בו במסכת כלה שהוא חייב מיתה (בן עזאי בסוף מסכת כלה). ונחלקו ראשונים:
ובטעם האיסור ביארו ראשונים שיש לתלמיד לנהוג ברבו כמי שיש לו מורא ממנו, שאינו יכול להקדים לו שום דיבור משום כך (תלמידי רבינו יונה שם[17]), אלא יעמוד לפניו באימה עד שיתן לו הרב שלום, והוא ישיבנו בלשון כבוד (מאירי שם), שיאמר לו "שלום עליך רבי" (תוספות שם לפירוש המהרש"א שם). לא ישב ולא יעמוד לפניו על שיאמר לולא ישב התלמיד לפני רבו עד שיאמר לו "שב" (רמב"ם תלמוד תורה ה ו; טוש"ע יו"ד רמב טז. וראה כסף משנה שם מקורו), ולא יעמוד מלפניו עד שיאמר לו "עמוד", או עד שיטול ממנו רשות לעמוד (רמב"ם וטוש"ע שם. וראה אור שמח וצפנת פענח תלמוד תורה שם על המקור לכך). הנפטר מרבואין התלמיד רשאי להפטר מרבו עד שיטול ממנו רשות (ראה מועד קטן ט א). נפטר מרבו ונטל ממנו רשות, ואחר כך לן באותה העיר, צריך לחזור וליטול ממנו רשות (שם; רמ"א יו"ד רמב טז). יש מן הראשונים שכתבו שאם בשעה שנטל רשות ממנו אמר לו לרבו שדעתו ללון בעיר, אינו צריך לחזור וליטול רשות ממנו (נמוקי יוסף מועד קטן שם, על פי גירסתו בגמרא שם; רמ"א שם בשם הר"ן (נ"י)), ואחרונים מצדדים לומר שאין חילוק בדבר (ש"ך יו"ד שם ס"ק לג, והגר"א שם סק"נ). תלמיד הנפטר מרבו, לא יחזיר פניו וילך, אלא נרתע לאחוריו - שהולך לאחוריו ברתת וזיע (פרישה יו"ד רמב יט) - ופניו כנגד פני רבו (יומא נג א: מצדד פניו והולך, וראה בבא בתרא צט א: מצודדים פניהם כתלמיד הנפטר מרבו; רמב"ם תלמוד תורה ה ו; טוש"ע יו"ד רמב טז), כמו שנהג רבי אלעזר כשנפרד מרבי יוחנן רבו, שהיה הולך לאחוריו עד שהיה מגיע למקום שרבי יוחנן לא היה רואהו (יומא שם. וראה מאירי שם), ורבא כשהיה נפטר מרב יוסף רבו, היה הולך לאחוריו עד שיצא מן הבית, והיו רגליו נפצעות ואסקופת בית רבו היתה מתלכלכת מדמו (שם), וכתבו אחרונים שמנהגו של רבא מדת חסידות הוא, שמן הדין יכול התלמיד להטות פניו מעט כדי שלא תיגוף באבן רגלו (שיח יצחק שם). היה הרב הולך מעם התלמיד, אם אינו חפץ בתלמיד שילווהו, צריך התלמיד לעמוד ולשהות במקומו בכניעת פנים לרבו, עד שיעלם רבו מעיניו (מאירי יומא שם, על פי גמרא שם). הרב ותלמידו שהיו מהלכים בדרךהרב ותלמידו שהיו מהלכים בדרך, לא ילך התלמיד לימין רבו אלא לשמאלו (מסכת דרך ארץ פרקי בן עזאי ב ב: נותנו (את הרב) לימינו[18]. וראה ערך ימין), ואמר רב יהודה: המהלך לימין רבו, הרי זה בור (יומא לז א; חולין צא א: דאמר מר), שאפילו בדרך ארץ אינו בקי (רש"י יומא שם ד"ה הרי), וביארו גאונים הטעם כדי שיוכל הרב להישען על התלמיד ביד השמאלית (פירוש ר"ש בן חפני לבראשית מח יד), וכעין זה יש מן הראשונים שכתבו שיש לתלמיד ללכת לשמאל הרב כדי שתהיה ימינו של התלמיד מזומנת לשרת את רבו, ואם ילך לימין רבו, הרי עשה עצמו כמי שאינו מזמין עצמו לשימושו (מאירי יומא שם). אפילו אינו הולך ממש לצד רבו, אלא מקצתו מאחוריו, שאינו מכסה אלא מקצת צדו של רבו, אין לו לתלמיד לילך כך לימין רבו (עץ החיים (ר"ח אבולעפיא) פרשת יתרו עמ' עו, הובא בברכי יוסף יו"ד רמב כג, וברכי יוסף שם בשם ספר אש דת); ויש מתירים (ברכי יוסף שם בדעת טור יו"ד שם). ואף לשמאלו של הרב אין לתלמיד ללכת לצדו ממש (שו"ת ראב"י אב"ד ט; מאירי יומא שם; ברכי יוסף שם, בשם ר"ח אבולעפיא וספר אש דת), אלא שיש מן האחרונים שמצדדים לומר שאינו חשוב בור משום כך (ברכי יוסף שם, וראה שם שמסיק, שבכל ענין חשוב בור). היו שלשה מהלכים בדרך והרב ביניהם, הרב באמצע, הגדול שבהתלמידים בימינו, והקטן שבהם בשמאלו (מסכת דרך ארץ שם; יומא לז א; רמב"ם תלמוד תורה ו ה; טוש"ע יו"ד רמב יז). יש מן הראשונים שביארו בטעם הדבר, שיש לתלמידים ללכת משני צדי הרב כדי שיתכסה ביניהם, כאילו הם באים להגן עליו, והגדול לימינו, כדי שיהיה הקטן מזומן לתשמישו של הרב (מאירי יומא שם). ולא ילך התלמיד ממש לצד רבו אלא כדי שיתכסה בו רבו (רב שמואל בר פפא ביומא שם, לפירוש רש"י שם), כלומר שילך מאחוריו (רש"י ורבי אברהם מן ההר שם, ופירוש רבינו דוד ערמאה על הרמב"ם שם ו ה), ולא ילך ממש מאחורי רבו, שהרי שנינו: המהלך אחורי רבו הרי זה מגסי הרוח (ברייתא ביומא שם), אלא יהא "מצדד אצדודי" (יומא שם; טוש"ע שם טז[19]), כלומר שיהא מקצתו מצד רבו ומקצתו מאחוריו (רבינו חננאל יומא שם), שזו היא דרך כבוד (מאירי שם). יש סוברים ששני התלמידים שמשני צדי הרב צריכים לצדד, בין זה ההולך לימין רבו, ובין זה ההולך לשמאלו (מאירי שם, וכן משמע ברש"י שם ד"ה כדי); ויש סוברים שדוקא ההולך לימין הרב צריך לצדד (ברכי יוסף יו"ד רמב סוף אות כג); ויש סוברים שלהלכה אין התלמיד צריך לצדד, אלא הוא רשאי לילך לצד רבו ממש (ראה פרי חדש על הרמב"ם תלמוד תורה ו ה [הובא בספר הליקוטים שברמב"ם מהדורת פרנקל] בלשון שני; מגלת ספר עשין יג בדעת הרמב"ם). היה התלמיד רחוק ארבע אמות מרבו, כל זה מותר (טוש"ע יו"ד רמב טז. וראה בית יוסף שם, שמקורו מדין העובר לפני המתפללים, שמותר חוץ לארבע אמות, ראה ערך תפלה), שהוא נחשב כמי שנמצא ברשות אחרת (בית יוסף שם, והגר"א שם ס"ק מה, על פי תלמידי רבינו יונה ברכות כז ב (יח ב) לענין מתפלל סמוך לרבו). כשמזכיר שמועה בפני רבוכשמזכיר התלמיד שמועה בפני רבו - ואפילו שמועה שלא למד מרבו (הגר"א יו"ד רמב ס"ק נט, על פי מועד קטן ז ב, וחגיגה יד ב, וסנהדרין קא א), או שמזכיר פסוק (שו"ת תורה לשמה רמט, על פי סנהדרין שם) - אומר לו: כך למדתנו רבינו (רמב"ם תלמוד תורה ה ט; שו"ע יו"ד רמב כג), משום כבוד רבו (כך משמע ברמב"ם שם, שדן בהלכות כבוד הרב. וראה מהרש"א חגיגה שם: מדרך ענוה). אופן התפילה לפני רבואל יתפלל תלמיד לא לצד רבו (רב יהודה אמר רב בברכות כז א–ב: כנגד רבו (וברש"י שם: אצל רבו); רמב"ם תלמוד תורה ה ו; טוש"ע או"ח צ כד, ושם יו"ד רמב טז), לפי שמראה עצמו כשווה לו (ראשונים ברכות שם), ולא לפני רבו (רי"ף שם, ונראה שגרס כן בגמרא שם; רמב"ם שם; תלמידי רבינו יונה שם; טוש"ע שם ושם) ואחוריו לרבו (תלמידי רבינו יונה שם; טור או"ח שם), וכל שכן הוא (תלמידי רבינו יונה שם; טור שם), שהרי הוא ביזוי גדול יותר (תלמידי רבינו יונה שם; בית יוסף או"ח שם), ולא יתפלל אחורי רבו (ברכות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ושם), אלא יתרחק לאחר רבו, שלא יהיה מכוון כנגד אחוריו (רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד שם), ויצדד עצמו לצד אחר (טוש"ע שם). בטעם האיסור להתפלל אחורי רבו, יש מן הראשונים שכתבו שהוא שמא רבו יסיים להתפלל לפניו, ולא יוכל לפסוע שלוש פסיעות לאחוריו (ראה ערך תפילה, על החיוב לפסוע לאחוריו בסוף תפילתו. תלמיד רבינו יונה ברכות שם (יח ב); רא"ה שם) – שאסור לעבור כנגד המתפלל (ראה ערך הנ"ל) – ונמצא שמטריחו לעמוד (מאירי ברכות שם), ויש שכתבו טעם אחר, שלא יראה כמדקדק בתפילת רבו (שם). המתפלל אחורי רבו – או לצד רבו (ברכות שם לגירסת הרי"ף שם (יח ב), והרא"ש שם ה) – אמרו חכמים שהוא גורם לשכינה שתסתלק מישראל (רבי אליעזר בברייתא שם). על המרחק שיש לתלמיד להתרחק מרבו כשהוא מתפלל עמו, ועל הסוברים שבתפילה בציבור רשאי להתפלל סמוך לרבו, ראה ערך תפילה. ההנהגה בסעודההרב והתלמידים שהיו יושבים בסעודה, יתן המאכל לפני רבו תחילה, ויתן לו את המובחר (ספר חסידים תקעט, על פי ביצה כ ב). על הנהגת דרך-ארץ (ראה ערכו) בבגדים שהתלמיד מוזג בהם כוס לרבו, ראה ערך דרך ארץ. המזמן בברכת-המזון (ראה ערכו), שמדרך המוסר יש לו ליטול רשות מן הגדולים המסובים שם (ראה ערך זמון), אם היה רבו יושב בסעודה עם אחרים, נוטל רשות מרבו קודם שיטול רשות מאחרים (רמ"א יו"ד רמב טז, על פי הרוקח שלה). הרואה את רבו עובר על דברי תורהראה התלמיד את רבו עובר על דברי תורה, שחייב להוכיחו (ראה ערך תוכחה, ושם אם חיובו מהתורה), ואפילו אינו עובר אלא על איסור דרבנן (תרומת הדשן מג; רמ"א יו"ד רמב כב; פרישה שם כו[20]), אומר לו – דרך כבוד (ש"ך יו"ד רמב ס"ק מא) – למדתנו רבנו כך וכך (רמב"ם תלמוד תורה ה ט; טוש"ע יו"ד רמב כב). ומן האחרונים יש שכתבו שאם הרב עובר עבירה במזיד, יש להוכיחו כדרך שמוכיחים שאר אדם (שרשי הים א שורש תוכחה (עמ' טו)), ולא אמרו שישאלנו דרך כבוד אלא כשהתלמיד מסופק ברבו, שמא שכח או שיש לו איזה טעם בדבר (שרשי הים שם בדעת הרמב"ם שם. על שאר פרטי הדינים בהוכחת רבו, ראה ערך תוכחה). לשמש רבו בכל מיני תשמישמלבד החיוב לנהוג בכל מיני כבוד ברבו, חייב התלמיד אף לשמש את רבו בכל מיני תשמיש (מאירי כתובות צו א על פי גמרא דלהלן), וכל המלאכות שעבד עושה לרבו (ראה ערך עבד כנעני), תלמיד עושה לרבו (רבי יהושע בן לוי בכתובות צו א; רמב"ם תלמוד תורה ה ח; טוש"ע יו"ד רמב יט), חוץ מהתרת מנעל (רבי יהושע בן לוי שם; רמב"ם וטוש"ע שם), או נעילתו (גירסת הרי"ף קידושין לג א (יד א) בגמרא כתובות שם; רמב"ם וטוש"ע שם) – או רחיצת רגליו (פסיקתא זוטא שמות כא ב), או הולכת כליו אחריו למרחץ (מגן אברהם או"ח לח ס"ק יד[21]) – במקום שאין מכירים אותו (רבא כתובות שם; רמב"ם וטוש"ע שם), והוא חושש שיאמרו עליו שהוא עבד כנעני (רמב"ם שם; טוש"ע שם, וכעין זה ברש"י ופסקי הרי"ד ומאירי כתובות שם), ודוקא כשאינו מניח תפילין, אבל אם הוא מניח תפילין, אין חשש בדבר (רב אשי בגמרא שם, (וראה דקדוקי סופרים השלם שם); רמב"ם וטוש"ע שם), שאין דרכם של העבדים להניח תפילין (ראה ערך הנחת תפילין, וראה ערך עבד כנעני. רש"י שם ד"ה מנח), ואפילו אינו מניח תפילין, אלא שאף רבו אינו מניח, כתבו אחרונים שעושה מלאכות אלו לרבו, שאין לחוש שיאמרו עליו שהוא עבד, שהרי אף רבו אינו מניח תפילין (מגן אברהם או"ח לח ס"ק יד, וראה יד אפרים שם. וראה ברכי יוסף שם אות ח). על חיוב החכם שלא למנוע מתלמידיו לשמשו, ראה ערך תלמיד חכם. הנחת תפיליןתלמיד המניח תפילין בפני רבו, כתבו גאונים שנהגו לכסות את התפילין במצנפת או בסודר (ארחות חיים הלכות תפילין כו, בשם רב הילאי גאון, (הובא בבית יוסף או"ח כז ולב, ושם: רב האי גאון), וראה תשובות הגאונים [מוסאפיה] ג), שאין זו דרך-ארץ לגלות תפילין שהוא מעוטר בהן בפני רבו (ראה ערכו. ארחות חיים שם; שו"ע או"ח כז יא. וראה ערך הנחת תפילין), שהוא נראה כמשווה את עצמו לרבו, וכעז פנים (ארחות חיים שם, וראה תשובות הגאונים שם), מפני שהתפילין דרך כבוד הם, שנאמר: וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ (דברים כח י), ושנינו: רבי אליעזר הגדול אומר, אלו תפילין שבראש (ברכות ו א, ושם נתבאר, וראה ערך תפילין. ארחות חיים שם). כתבו אחרונים שבזמן הזה, שאין מניחים תפילין אלא בזמן קריאת שמע ותפילה (ראה ערך הנחת תפילין: זמנה), רשאי התלמיד לגלותם, וכן המנהג שלא להיזהר בכך (רמ"א שם. וראה דרכי משה שם ט, שתמה על הבית יוסף שלא חילק בכך). חליצת תפיליןלא יחלוץ התלמיד תפילין בפני רבו (שמושא רבא, (ברא"ש הלכות תפילין לב): אמר רבא כו', לפירוש כמה אחרונים דלהלן; רמב"ם תלמוד תורה ה ו; טוש"ע או"ח לח יא, שם ויו"ד רמב טז), אלא יפנה לצד אחר ויחלצם שלא בפני הרב (שו"ע או"ח שם), ובטעם הדבר יש סוברים שחוצפה היא כשמגלה את ראשו בפני רבו (ראה ערך גלוי ראש. מהר"י אבוהב, הובא בבית יוסף או"ח שם; שו"ע שם: מפני אימתו, ומשנה ברורה שם ס"ק לו בביאורו); ויש שכתבו שכשחולץ תפילין בפני רבו, הרי הוא משווה את עצמו לרבו (ב"ח שם). לטעמים אלו, אסור לחלוץ תפילין בפני רבו אפילו אם הרב חלץ את תפיליו תחילה (ראה ראשון לציון יו"ד שם, וברכי יוסף או"ח שם, וראה מגן אברהם שם ס"ק יד, שכן משמע להלכה מסתימת שו"ע שם), ואם הרב מחזיר את פניו לצד אחר, מותר לו לתלמיד לחלוץ את תפיליו (ראשון לציון יו"ד שם), וכן אפשר שמותר לו לחלוץ תפילין של יד בפני רבו (פרי מגדים או"ח שם משבצות זהב סק"ד). מן האחרונים יש שכתבו טעמים אחרים באיסור:
להסב בפני רבוהתלמיד אינו רשאי להסב בפני רבו (רמב"ם תלמוד תורה ה ו; טוש"ע יו"ד רמב טז), כשאוכל עמו על שולחן אחד (ראה דרכי משה או"ח תעב ג בשם מהרי"ב, ורמ"א בשו"ע שם ה, בהסבה בליל הסדר, וראה לעיל: החיובים, מקורם וגדרם; במצות הסבה בליל הסדר) - ויש סוברים כל שרבו רואהו (פרי חדש שם, ומשנה ברורה שם ס"ק יח) - אלא צריך לעמוד בפניו באימה (פסקי ריא"ז פסחים י ב אות ד), ואם יושב לפניו, ישב כיושב לפני המלך (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואינו נוהג שררה בפניו, שמורא הרב כמורא שמים, ולפיכך אפילו הסבה דרך כבוד - שמותרת, לדעתם, לבן אצל אביו (גבורות ה' דלהלן) - אסורה בפני הרב (גבורות ה' למהר"ל מח), ולא יראה קלות ראש לפניו (לבוש או"ח תעב ה). רחיצה עם רבולא ירחץ תלמיד עם רבו (ברייתא פסחים נא א) - בגיגית או במרחץ (אגודה פסחים נ, בשם הר"מ ז"ל (מהר"ם ב"ב, ראה בסמוך ממרדכי). וראה מרדכי פסחים שם תרו בשם מהר"ם מרוטנבורג, ברחיצה עם אביו), ואף לא יכנס עם רבו למרחץ (רמב"ם תלמוד תורה ה ו, וראה שם איסורי ביאה כא טז, ושו"ת מנחת יצחק ד סב אות יג; טוש"ע יו"ד רמב טז) - שהתלמיד צריך להתבייש מכבוד רבו וממוראו (רש"י שם ד"ה תלמיד), ומתוך שנכנס עמו למרחץ רבו מתבזה בעיניו (פירוש רבי דוד עראמה לרמב"ם תלמוד תורה שם). היה רבו צריך לו - שישמשנו במרחץ (רש"י שם ד"ה ואם) - מותר (ברייתא שם; רמב"ם איסורי ביאה שם[23]; טוש"ע שם), שהרי הרב שמחל על כבודו, כבודו מחול (ראה לעיל: החיובים, מקורם וגדרם. כסף משנה תלמוד תורה שם); ויש סוברים שאין מחילה מועילה להתיר לתלמיד להיכנס למרחץ עם רבו - שאין מחילה מועילה בדבר בזיון (ראה ערך כבוד חכמים: כשמחל החכם על כבודו) - ולא הותר אלא מפני שרבו צריך לו, והרי הוא כעבד שעושה מלאכה לרבו וטרוד בשימושו ומוראו (קול בן לוי תלמוד תורה שם). כתבו ראשונים שאין הדברים אמורים אלא במרחץ שהולכים בו ערומים, אבל במקום שאף במרחץ מכסים את הערוה - מותר (ראה אגודה פסחים נ; רמ"א שם[24]). היה התלמיד במרחץ קודם לרבו, ובא רבו לשם, כתבו ראשונים שאינו צריך לצאת (דינים והלכות בסוף שו"ת מהר"י ווייל לו; רמ"א שם; בית שמואל אהע"ז כג סק"ה). שאר ענייני הכבודלשבת במקום רבולא ישב התלמיד - ולא יעמוד (ראה תוספתא מגילה ג, ותנחומא בהעלותך יא, ובמדבר רבה ט יז, (והובא בהגר"א לשו"ע דלהלן)) - במקום רבו (במדבר רבה שם; רמב"ם תלמוד תורה ה ו; טוש"ע יו"ד רמב טז. וראה כסף משנה ולחם משנה שם, שדין זה נלמד מאביו, ראה ערך מורא אב ואם), שבזה נראה כשוה לו (פירוש רבינו דוד ערמאה על הרמב"ם שם). לומר דבר שלא שמע מרבולא יאמר התלמיד דבר שלא שמע מרבו (ראה ברייתא דלהלן; רמב"ם תלמוד תורה ה ט; טוש"ע יו"ד רמב כד) בשם רבו (ראשונים ברכות כז ב; רא"ש שם ד ה; פסקי ריא"ז שם ד ב אות ו) - ויש סוברים שאפילו בסתם, בלי שיזכיר שם אומרו (רמב"ם וטוש"ע שם), שהכל יודעים שלמד מרבו, וסבורים השומעים שמרבו שמע דבר זה (פירוש רבינו דוד עראמה לרמב"ם שם; בית יוסף שם; פרישה שם כז; ט"ז שם ס"ק טו; ש"ך שם ס"ק מג) - שמא הוא דבר שאינו מיושב, וגורם קלון לרבו (רבינו דוד עראמה שם; דברי חמודות ברכות ד כד; מור וקציעה קנו). וכן שנינו בברייתא: האומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל (ברייתא בברכות כז ב). יש סוברים שהאיסור לתלות בחכם דבר שלא שמע ממנו אינו אלא ברבו (תפארת ישראל אבות ה ז בועז ב; דברי מלכיאל ב עד אות ד), והרבה סוברים שרבו לאו דוקא, אלא הוא הדין בכל חכם (ראה סוף מסכת כלה [לגירסא שלפנינו]: מפי חכם שלא גמרו ממנו, והובא במגן אברהם או"ח קנו סק"ב), ומהם שכתבו שהדברים אמורים דוקא בדבר שאינו הגון כל כך, שאין החכם רוצה שיאמרו כך בשמו (ספר פלאים (בריש ספר תוספת שבת) לסי' קנו). לקרוא לרבו בשמואסור לו לתלמיד לקרות לרבו בשמו (רמב"ם תלמוד תורה ד ג, ושם ה ה; טוש"ע יו"ד רמב טו, וטור שם רמו), דהיינו כשבא להזכיר את רבו, לא יכנהו בשמו, כגון "כך אמר רבי פלוני" (שו"ת רדב"ז ה אלף תיא (לח)), וכל שכן שאין לו לקוראו ממש בשמו (שו"ת רדב"ז שם, שזה פשוט ואין צריך לאמרו), וכן שנינו בברייתא בחכם הדורש דרשה לרבים, שאם בא לומר דבר הלכה שאמר רבו, הוא משנה את שם רבו (ברייתא קידושין לא ב ורש"י, ורמב"ם תלמוד תורה ד שם, וטור יו"ד רמו), ואומר: כך אמר רבי ומורי (רש"י שם ד"ה כי)). אפילו שלא בפני הרב אסור לתלמיד לקרות לו בשמו (רמב"ם תלמוד תורה ה ה; טור יו"ד רמב), ואפילו לאחר מותו (רמב"ם שם, לפירוש לחם משנה שם בלשון שני, וכעין זה בצרור החיים תלמדו תורה שם; שו"ע שם טו). היה שם רבו משמש אף לכינוי דרך חשיבות וכבוד, כגון "אבא", או "רבינו", יש מן האחרונים שמתירים לקרותו בשמו זה דרך כבוד (הגהת אור החיים בשו"ת מהר"י קצבי דרוש ששי (דף יג טור ד), ושו"ת תורה לשמה רסד); ויש אוסרים (שם הגדולים לחיד"א ע' אבא, ושדי חמד מערכת כ כלל קד). היה הרב מכונה בפי העם בשם תואר, כגון: "חכם" או "רבן", יש שכתבו שמותר לתלמיד לקרות לו באותו תואר, ואפילו בפניו - ואינו צריך לקרא לו דווקא "רבי ומורי" - לפי שאין תואר זה מיוחד לרבו, באופן שכל שומע יודע שאליו הכוונה, שהרי יש הרבה חכמים ורבנים (לחם משנה תלמוד תורה שם בביאור רמב"ם שם, על פי גירסתו בו, עיין שם). כשמקדים בשבח לפני קריאת שמואם אינו מזכיר את שם רבו לבד, אלא אומר: מורי ורבי פלוני - שמקדים שבח לפני שמו (דרוש וחדוש לרבי עקיבא איגר שבת קטו א) - מותר (ראה רש"י סנהדרין ק א ד"ה בשמו, וכסף משנה תלמוד תורה ה ה, ודרכי משה יו"ד רמב אות ז בדעתו; רדב"ז ממרים ו ג; רמ"א בשו"ע שם טו), שכיון שקורא אותו בלשון כבוד, אין זה זלזול ברב (רדב"ז שם), ויש מן האחרונים שכתבו שלא הותר להזכיר את שם הרב לאחר תואר כבוד אלא כשאי אפשר להסתפק בתואר בלבד, שאם לא יזכיר את שמו לא ידעו הרב או השומעים למי הוא מתכוין (ים של שלמה קידושין א סה). ונחלקו אחרונים:
לכתוב את שמו של רבולכתוב את שמו של רבו, יש אוסרים (ראה ערך מורא אב ואם, שיש אוסרים לכתוב את שם אביו, ולכאורה הוא הדין לענין שם רבו, וראה שו"ת ר"ע הילדסהיימער, שאינו מתיר כתיבת שם רבו אלא באופן שמותר לאמרו); ויש מתירים (ראה ים של שלמה קידושין א סה בשם יש מפרשים לענין שם אביו, (שאסור להזכירו, ראה ערך מורא אב ואם), ושו"ת יוסף אומץ פז שמסכים עם דעתם, ונראה שהוא הדין בשם רבו; עמק שאלה יו"ד סז; אגרות משה יו"ד א קלג). להכריע או לסתור דבריולא יכריע את דברי רבו בפניו (רמב"ם תלמוד תורה ה ו; טוש"ע יו"ד רמב טז), ולא יסתור את דברי רבו (תורת כהנים קדושים ז; תנחומא בהעלותך יא, ובמדבר רבה טו יז; רמב"ם תלמוד תורה שם; טוש"ע שם), בין בדבר הלכה (באר שבע סנהדרין קי א, שכן מוכח מרש"י וטור ועוד), ובין ב"מילי דעלמא" (בן איש חי שנה שניה פרשת כי תצא ח), ואפילו שלא בפניו (פרישה שם כ; ט"ז שם סק"י; שאילת יעבץ א ה); ויש שכתבו שדוקא בפניו (עזוז חיל על הרמב"ם שם; חזון איש יו"ד קמט סק"א). בפסק או בהוראה (ראה ערכו), רשאי התלמיד לחלוק על רבו, אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו (תרומת הדשן פסקים רלח; שו"ת מהרי"ק קסט, ומהרי"ק החדשים ז; שו"ת רדב"ז א תצה; רמ"א יו"ד רמב ג), כי התורה תורת אמת היא, ואין מחניפים בה לשום אדם (שו"ת הרא"ש נה ט, ובאר שבע סנהדרין קי א), ויש מוסיפים שבפסק הלכה למעשה התלמיד אף חייב לסתור את דברי רבו, כדי שלא תצא תקלה מתחת ידי הרב (שאילת יעבץ שם ד"ה מעתה נפתח), ואף שאסור לו להורות בפני רבו (ראה ערך הוראה: בפני רבו), לאחר ששמע את דעת רבו לא ישתוק מלהודיע לרב את דעתו, ורבו הוא שיכריע איך להורות למעשה (שאילת יעבץ שם). וכתבו אחרונים שלא יחלוק על רבו כדרך החולקים, לנצח את רבו, אלא אומר ראיותיו בפני הרב, אם ישרו בעיניו מוטב, ואם לאו ישתוק (שו"ת רדב"ז א תצה), ואף בשעה שחולק עליו לא יחלוק בלשון סתירה, לומר לו "לא כי", אלא יחלוק לו כבוד בדיבורו (באר שבע סנהדרין קי א). יש שכתבו שדוקא בהוראה רשאי התלמיד לחלוק על רבו, אבל בדבר פלפול שאינו למעשה הדבר אסור (שאילת יעבץ שם), אלא שבפלפול שהתלמידים מפלפלים עם רבם כדי לעמוד על האמת, שמתוך כך גם הרב מתחדד ומבאר להם ספיקותיהם, מותר לתלמיד לחלוק על רבו (שאילת יעבץ שם), אבל אם הוא רואה שהרב מחזיק בדעתו וסברתו בפלפולו, ואינו חושש לסתירותיו ותשובותיו, אסור לו לחלוק על רבו ולסתור דבריו אפילו בפלפול, ואף שהוא סבור שהאמת אתו, שמא לא ירד לסוף דעת רבו (שאילת יעבץ שם). ויש שכתבו בדעת ראשונים שאין התלמיד רשאי לחלוק על רבו, אפילו אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו (ש"ך שם, בדעת המהרי"ק קסט). החולק על רבוכל החולק על רבו כחולק על השכינה (רב חסדא בסנהדרין קי א; רמב"ם תלמוד תורה ה א; טוש"ע יו"ד רמב ב). איזהו חולק על רבו, זה שקובע לו מדרש, ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ורבו קיים (רמב"ם שם; טוש"ע שם ג), ואפילו רבו במדינה אחרת (רמב"ם וטוש"ע שם), ואפילו אינו מורה הוראה (מהרי"ק קסט; ש"ך שם סק"ב), ודוקא מדרש בהלכה אסור, שהוא דרך שררה, אבל מותר לתלמיד לדרוש בדברי אגדה ותוכחה, או בפשטי המקראות (יד אליהו [רוגולר] פסקים מא); ויש שכתבו בדעת ראשונים, שאין האיסור אלא לקבוע את עצמו להוראה לישב ולהורות לכל שואל (כסף משנה שם בדעת הרמב"ם שם[25]). ויש מן הראשונים שכתבו שהחולק על רבו שאמרו הוא תלמיד שמפרסם שהוא חלוק עליו (רא"ה ברכות כז ב). על האיסור לתלמיד להורות הוראה בפני רבו, ראה ערך הוראה: בפני רבו. חטא לרבו ובא לפייסוהתלמיד שחטא כנגד רבו, ובא לפייסו, ולא רצה רבו למחול לו - שבשאר אדם שחטא כנגדו, אינו צריך לפייסו אלא שלש פעמים (ראה ערך ערב יום הכפורים וערך תשובה) - הולך ובא עד שרבו ימחל לו (ראה יומא פז ב: רב שאני, ורבינו חננאל שם; רי"ף יומא שם (ו א); רמב"ם תשובה שם: אפילו אלף פעמים; רא"ש שם ח סוף סי' יז; טוש"ע או"ח תרו א). קורע בגדיו כשמתרבו שמת, קורע עליו קרע שאינו מתאחה (שמחות ט; ברייתא במועד קטן כו א; רמב"ם תלמוד תורה ה ט, ואבל ט ב ואילך; טוש"ע יו"ד רמב כה, ושם שמ ח) - כדרך שהוא קורע על אביו ואמו (ראה ערך כבוד אב ואם וערך קריעה. רמב"ם אבל ט ב,ה; טור יו"ד שמ). ויש סוברים שאף צריך לקרוע את כל בגדיו עד שהוא מגלה את לבו (רמב"ם תלמוד תורה שם, ואבל שם; לשון ראשון בטוש"ע יו"ד רמב כה, ושם שמ ח). על חיוב קריעה על רבו בשמועה רחוקה, ראה ערך קריעה וערך שמועה קרובה; שמועה רחוקה. המזכיר את רבו שמתהמזכיר את רבו שמת, אם הוא תוך שנים עשר חודש למותו, צריך לומר - כדרך שאומר על אביו שמת (ראה ערך כבוד אב ואם, על פי קידושין לא ב) - "הריני כפרת משכבו" (תשב"ץ א קכב, הובא בבית יוסף יו"ד רמב; שו"ע שם כח), כלומר: יסורים הבאים עלי יהיו לכפרתו (רש"י סוכה כ א ד"ה הריני), ולשון כבוד הוא זה (רש"י שם), ואפילו בכתיבה העתידה להתקיים לאחר שנים עשר חודש, כתבו אחרונים בדעת ראשונים שיש לכתוב "הריני כפרת משכבו" (ש"ך יו"ד שם ס"ק מו בדעת התשב"ץ שם, שכתב שראה קצת חכמים שעושים כן; שיירי כנסת הגדולה יו"ד רמ הגהות טור כה, ושכן המנהג). לאחר שנים עשר חודש - שרבו כבר קבל את דינו, שהרי אפילו פושעי ישראל אינם נידונים בגיהנם יותר משנים עשר חודש (ראה ראש השנה יז א. תשב"ץ שם) - יאמר "זכרונו לחיי העולם הבא", או "זכר צדיק לברכה" (תשב"ץ שם. וראה שיירי כנסת הגדולה שם). להתענות ביום שמת בו רבויום שמת בו רבו, יש מן האחרונים שכתבו שמצוה להתענות בו (ראה של"ה מסכת תענית (לפני ענין העבודה), שמנהג יפה הוא, כי חייב בכבוד רבו יותר מבכבוד אביו; הגהות רבי עקיבא איגר ליו"ד תב יב, על פי תורת חיים שבועות כ ב). על פרטי המנהג, ראה ערך יום שמת בו אביו או אמו: המנהג להתענות בו (וראה שם כמה טעמים למנהג, ומהם שאינם שייכים ברבו). הקבלת פני רבוגדר חיובהחייב אדם להקביל את פני רבו ברגל (ראה רבי יצחק בראש השנה טז ב ושם נתבאר; רמב"ם תלמוד תורה ה ז. וכן כתבו הרבה ראשונים, וכן הביא מגן אברהם שא סק"ז, וטוש"ע השמיטו), ויש סוברים שאף בזמנים מסויימים נוספים (ראה להלן). החיוב להקביל את פני רבו אינו מן התורה אלא מדברי-קבלה (ראה ערכו) הוא (ספר חרדים מצות עשה מדבר קבלה ומדברי סופרים התלויות ברגליים י; פני יהושע ראש השנה טז ב; פרי מגדים פתיחה כוללת להלכות יום טוב חלק שני א כא: דרבנן; שו"ת בית דוד א קל: דרבנן או דברי קבלה; שו"ת שבט סופר יז); ויש סוברים שמן התורה הוא (ראה חתם סופר ראש השנה טז א; שו"ת יהודה יעלה יו"ד שי; שו"ת שואל ומשיב תליתאה תסד). לקיימה בחול המועדהקבלת פני הרב ברגל, יש מן הראשונים שסוברים שאפשר לקיימה אף בחול-המועד (ראה ערכו. ריטב"א סוכה כז ב, (ובשינוי קצת בריטב"א שעל עין יעקב[26]); ויש שכתבו בדעת ראשונים שהקבלת פני הרב צריכה להיות דווקא ביום טוב (רבי אברהם מן ההר סוכה שם, ושו"ת תורת חיים ג י, וערוך לנר סוכה שם, בדעת רש"י שם). אף בלילה - שאינו יכול לקיים אז מצות ראיית פנים בעזרה, לסוברים כן (ראה ערך ראיה, מחלוקת אחרונים) - יש שכתבו שיכול הוא לקיים את המצוה להקביל את פני רבו (שלמי שמחה [עלברג] ב יח. וראה ספר כבוד חכמים ו יא ואילך, שמצדד מכמה טעמים שהמצוה אינה אלא ביום). האם חובתה היא רק ברגלהקבלת פני רבו, נחלקו בה מתי יש לקיימה:
כמקבל פני שכינההמקבל פני רבו, אמרו בו בירושלמי שהוא כאילו מקבל את פני שכינה (ירושלמי עירובין ה א, וסנהדרין יא ד), שנאמר וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וכו' וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' וכו' (שמות לג ז), מבקש משה לא נאמר אלא מבקש ה', מכאן שכל המקבל פני רבו כאילו מקבל פני שכינה (ירושלמי עירובין שם), וכתבו אחרונים שבשעה שהתלמיד מקבל את פני רבו יהא באימה ויראה, ויהיה דומה בעיניו כאילו הוא מקבל את פני השכינה (סדור עמודי שמים דיני שמחת יום טוב). צורת קיום המצוההיוצא להקביל את פני רבו, צריך שיצא מרשותו לגמרי כדי להקביל את פני הרב (שו"ת הב"ח פ). יש שכתבו שצריך הוא ללכת לביתו של הרב, אבל אם ראהו בבית הכנסת - שלא בא לשם לכבודו, אלא ששניהם נזדמנו לשם - אין זה כיבוד, ולא קיים את המצוה (ספר כבוד חכמים ו ז). צריך התלמיד לראות את רבו (ראה ריטב"א ראש השנה טז ב: חייב לראותו כו' יש לו לראותו כו' ועוד, ובסוכה כז ב: לראותו ברגל[27]). אפילו אינו יכול להקביל פני רבו אלא ממרחק גדול שיהיה ביניהם, הרי זה יקבל פניו ממרחק (שו"ת הרשב"א ד מח). כתבו ראשונים שאין דרך להקביל את פני הרב אלא מעומד (מחזור ויטרי רב, וראה שם מקורו). חובת נשים במצוה זוהנשים, נחלקו אחרונים אם חייבות הן בהקבלת פני רבן:
בזמן הזהבזמן הזה, אף על פי שחרב הבית, ואי אפשר להקביל פני השכינה ברגל (ראה ערך ראיה), כתבו הרבה אחרונים שהמצוה להקביל את פני רבו לא בטלה, וחייב התלמיד להקביל את פני רבו ברגל (ערוך לנר סוכה כז ב; שו"ת שבט סופר או"ח יז; שו"ת זכרון יוסף או"ח י; דברי מלכיאל ב עה), ויש שכתבו יותר מזה, שדווקא בזמן הזה חייב התלמיד להקביל את פני רבו ברגל, שאינו חייב לקבל את פני רבו אלא בזמן שאינו מקבל את פני השכינה, שאינו יכול לעלות לעזרה, שאז הקבלת פני רבו היא במקום העליה לרגל, וכמו שאמרו שהקבלת פני רבו כהקבלת פני שכינה (ראה לעיל: כמקבל פני שכינה. יערות דבש א יב (מהדורת יוזעפאף תרכ"ו דף ע), ומלבי"ם מלכים ב ד כג). ויש מן האחרונים שחולקים, וסוברים שבזמן הזה, כיון שלא זזה השכינה מכותל המערבי (שמות רבה ב, ותנחומא שמות י, ועוד) ואף על פי כן אין אנו הולכים לקבל את פניה, שאין המצוה לקבל את פני השכינה אלא בקרבן, שוב אין חיוב להקביל את פני רבו, שלא יהיה כבוד הרב מרובה מכבוד שמים (נודע ביהודה תנינא או"ח צד), והוסיפו שמכל מקום ראוי להקביל את פני הרב מצד המוסר (נודע ביהודה שם). כשמחל הרב על כבוד זההרב שמחל לתלמידו שלא לקבל את פניו, יש סוברים שהתלמיד פטור מהמצוה, שהרב שמחל על כבודו, כבודו מחול (ראה לעיל: החיובים, מקורם וגדרם. שו"ת מהרי"ל דיסקין קונטרס אחרון ה נד); ויש מצדדים לומר שאין המחילה מועילה, שהקבלת פני הרב היא מצוה המוטלת על גופו של התלמיד - כשאר מצוות, ואינה זכות של הרב - אלא שבעשייתה הוא מכבד לרבו (ספר כבוד חכמים ה ה). בתלמיד נשויתלמיד שיש לו אשה, שהוא חייב לשמחה ברגל (ראה ערך שלש רגלים וערך שמחת יום טוב), אם רבו נמצא במקום רחוק שאם יקביל את פניו לא יוכל לשוב לביתו בו ביום ולשמח את אשתו, הרי זה לא יקביל את פני רבו (ראה סוכה כז ב, ורש"י שם). בטעם הדבר, יש שכתבו שאין עשה דוחה עשה (ראה ערך מצות עשה), שהעשה של הקבלת פני רבו - אפילו הוא מן התורה (ראה לעיל: גדר חיובה) - אינו דוחה את העשה של שמחת הרגל עם אשתו (שואל ומשיב תליתאה תסד). ויש מן הראשונים שנראה מדבריהם שחייב להקביל את פני רבו ברגל אפילו אינו יכול לשוב לביתו בו ביום (ראה רמב"ם תלמוד תורה ה ז, שהשמיט חילוק זה, (וכן השמיטו הרי"ף והרא"ש ר"ה טז ב), ואחרונים דלהלן בדעתו), וכתבו אחרונים בדעתם שמחלוקת תנאים היא, והלכה כסוברים שחייב להקביל פני רבו אפילו אינו יכול לשוב לביתו בו ביום (כסף משנה שם. וראה עבודת המלך תלמוד תורה שם), משום שהקבלת פני רבו הוא עשה גדול יותר (שואל ומשיב שם, ראה שם טעמו). על ההולך להקביל את פני רבו בשבת, שעובר עד צוארו במים ואינו חושש שמא יבא לידי סחיטה, ראה ערך סוחט. על ההולך להקביל את פני רבו, שאף בשעת הליכתו הוא פטור ממצוה אחרת שנזדמנה לו, שהעוסק במצוה פטור מן המצוה, ואף ההליכה חשובה עיסוק במצוה, ראה ערך עוסק במצוה. כיבוד רב שאינו מובהקרבו שאינו מובהק, אינו חייב לכבד אותו בכל הכיבודים שנזכרו ברב מובהק - לסוברים כן (ראה לעיל) - אבל יש לו לעמוד מלפניו ולקרוע עליו, אפילו לא למד ממנו אלא דבר אחד, בין קטן ובין גדול (רמב"ם תלמוד תורה ה ט, וטוש"ע יו"ד רמב ל (ושו"ע שם שמ ח לענין קריעה)), ואפילו אם הוא גדול יותר מרבו זה - שאלמלא שלמד ממנו, לא היה קורע עליו, שאין חכם קורע על חכם אחר שקטן ממנו (ראה ערך קריעה) - חייב לקרוע עליו (תורת הבית הארוך לרמב"ן שער הסוף ענין הקריעה (מהדרות מוסד הרב קוק עמ' נג); רדב"ז אבל ט יא). קימה מפניוקימה מפני רבו שאינו מובהק אינה אלא בתוך ארבע אמותיו, כדרך שקם מפני כל חכם (ראה ערך קימה והידור, ושם שיש סוברים שמהתורה אינו חייב בקימה אלא מפני רבו, ואפילו שאינו מובהק. אביי בקידושין לג א; טוש"ע יו"ד רמב ל). על פרטי דין זה, ראה ערך קימה והידור. קריעה על פטירתוקריעה על רבו שאינו מובהק נחלקו בה הפוסקים:
שאילת שלוםתלמיד חבר רשאי ליתן שלום לרבו (ראה רמב"ם תלמוד תורה ה ה,ט; תוספות ברכות כז ב ד"ה והנותן; טוש"ע יו"ד רמב ל) - שלא כתלמיד גמור שאסור בכך (ראה לעיל: הנהגת התלמיד עם רבו; שאילת שלום) - ולפנות אליו בלשון נוכח, בלי לומר "מר" (ראה ברכות שם, וראה ב"ב קנח ב), ומכל מקום לכתחילה דרך ארץ הוא שיאמר "שלום עליך רבי", ויפנה אליו בלשון "מר" (צל"ח ברכות שם). ורשאי תלמיד חבר לקרוא לרבו בשמו (ראה תוספות יבמות נז ב ד"ה אמר), ונראה מדברי ראשונים שאפילו בפניו קורא לו בשמו (ראה תוספות יבמות שם); ויש מן האחרונים שנראה מדבריהם שבפניו אסור לו לקרוא בשמו, אלא שיכול לכנותו "פלוני רבי", וכן עשה דוד המלך שקרא למפיבושת "מפיבושת רבי" (צל"ח שם). להתפלל מאחורי רבומותר לתלמיד חבר להתפלל מאחורי רבו (ראה ברכות כז ב, ברבי ירמיה בר אבא שהתפלל מאחורי רב, ורשב"ץ שם; שו"ע או"ח צ כה) או לצדו (משנה ברורה שם ס"ק פא) - אף שאסור להתפלל מאחורי רבו המובהק או לצדו (ראה לעיל: הנהגת התלמיד עם רבו; אופן התפילה לפני רבו) - אבל אסור לו להתפלל ואחוריו לרבו, שבזיון גדול הוא (בית יוסף או"ח שם, הובא במגן אברהם שם ס"ק לט, ומשנה ברורה שם, ובש"ך יו"ד רמב ס"ק כט). חטא לרבוחטא כנגד רבו, שאמרו שחייב לפייסו אפילו אלף פעמים (ראה לעיל: שאר ענייני הכבוד; חטא לרבו ובא לפייסו), כתבו אחרונים שהדברים אמורים אפילו במי שאינו רבו מובהק אלא ששמע ממנו דברי תורה (משפט צדק ב מט (עמ' קו), הובא במגן אברהם או"ח תרו סק"ג; פרי חדש שם; משנה ברורה שם סק"ז), ואפילו אם זה שחטא כנגדו שמע ממנו יותר חידושים ממה שזה החוטא למד ממנו (משפט צדק שם); ויש שכתבו בדעת ראשונים שדוקא ברבו המובהק אמרו כן (ראה מחצית השקל שם). לסתור את דבריומותר לתלמיד לסתור את דברי רבו שאינו מובהק (שו"ת הרדב"ז ו ב אלפים קנ, וראה רמב"ם תלמוד תורה ה ט, וטוש"ע יו"ד רמב ל. וראה שו"ת שאילת יעבץ א ה בארוכה), ומותר לו לקבוע מדרש לעצמו - דבר האסור לו בחיי רבו המובהק (ראה לעיל: שאר ענייני הכבוד; להכריע או לסתור דבריו) - בחיי רבו שאינו מובהק (ראה רמב"ם וטוש"ע הנ"ל, ותוספות ברכות כז ב סוף ד"ה והנותן, ופני יהושע שם בדעתם, וסדר משנה תלמוד תורה ה ב). על הוראה בפני רבו שאינו מובהק, ראה ערך הוראה: בפני רבו. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
