הגדרה^[1] - נתינת כסף לחברו, כדי להוציאו ולשלם לאחר זמן^[2]

מצותה

מצות עשה להלוות לעניי ישראל (רמב"ם מלוה א א; טוש"ע חו"מ צז א), ונמנית במנין המצות (ספר המצוות מצות עשה קצז; סמ"ג עשין צג; חינוך סו), ומספר למודים לדבר:

• נאמר: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ (שמות כב כד), ואמרו חכמים: כל "אם" שבתורה רשות חוץ משלשה, וזה אחד מהם, שהם חובה. יכול רשות? כשהוא אומר - במקום אחר, דרך צוואה (חינוך שם) - וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ (דברים טו ח) - חובה ולא רשות (מכילתא משפטים כספא יט; ספר המצוות שם; סמ"ג שם; חינוך שם).

• נאמר: וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ (דברים שם. סמ"ק רמט).

• נאמר: כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ (דברים שם. שאילתות קמז).

בפרשת הלואה באיסור רבית: וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ (ויקרא כה לו. שאילתות קיד; תוספות עבודה זרה כו ב ד"ה אני, לפי ר"י פערלא לספר המצוות לרס"ג מ"ע כה).

לעשיר

אפילו עשיר שצריך ללוות, מצוה להלוותו לפי שעה (טוש"ע חו"מ צז א), שהרי נאמר סתם 'אם כסף תלוה את עמי', והכל במשמע (סמ"ע שם סק"א; שלחן ערוך הרב, הלואה א), ועוד שהרי למדו מן הכתוב שעני ועשיר עני קודם (ראה להלן. בבא מציעא עא א), הרי שמצוה להלוות גם לעשיר (באור הגר"א שם סק"ב); ויש שכתבו בדעת ראשונים שמצות הלואה אינה אלא לעני ולא לעשיר (ר"י פערלא שם ואבן האזל מלוה א א, בדעת הרמב"ם ועוד ראשונים)^[3].

לדעה הראשונה כתבו ראשונים שאף בעשירים גדולים תתקיים מצות צדקה לפעמים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירים אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום שמכירים, פעמים שיצטרך, מפני חולי או מפני שום מקרה אחר, לדבר אחד שהוא בידך ולא ימצאהו במקום אחר, שכל המהנה את חברו בין בממון ובין בשאר דברים בכלל מצות צדקה הוא (חינוך תעט).

ומכל מקום כתבו אחרונים שאין בהלואה לעשיר מצות עשה ממש אלא כשהוא דחוק עכשיו למעות אלו של הלואה, אבל אם אינו כן יש בזה רק מצוה בעלמא של מידת החסד, אבל לא מצות הלואה (אהבת חסד ו ג, בדעת הטוש"ע).

חרש שוטה וקטן

חרש ושוטה, שאינם חייבים לשלם (ראה ערך חרש וערך שוטה), אינו חייב להלוותם; וקטן, אף אם הגיע לעונת הפעוטות וחייב לשלם (ראה ערך קטן), כיון שאינו נושא ונותן כגדול אינו חייב להלוותו, שיכול לומר שמתיירא שמא יאבד המעות (ראה להלן), ולא יוכל לשלם חובו (מנחת חינוך שם ד).

ברכה

אין מברכים על מצות הלואה, כדרך שמברכים על שאר מצות עובר לעשייתן (ראה ערך ברכת המצות), וראשונים נתנו מספר טעמים לדבר:

• אין מברכים על מצוה שאינה תלויה כולה ביד העושה אותה, שאפשר שלא יתרצה בה חברו ותתבטל המצוה (תשובת ר"י בן פלט, הובאה בשו"ת הרשב"א א יח, ואבודרהם ברכת המצות ומשפטיהם ג).

• אין מברכים אלא על מצות שהן חוקים וגזרות (רוקח שסו), ולא על מצות שכליות, היינו מצות שאפילו אם לא נצטוינו בהם השכל מחייב לעשותן, שאין לומר עליהן אשר קדשנו במצותיו וצונו, כיון שאף אם לא נצטוינו היה ראוי לעשות כן (כד הקמח לרבנו בחיי צ ציצית; שם אריה או"ח א).

• אין מברכים אלא על מצות שיש זמנים ידועים להם, כגון ציצית ותפילין, שיש זמן שחייב בהם, ויש זמן שאינו חייב בהם, אבל מצוות שלעולם חייב בהן, כגון הלואה, אין מברכים עליהם (אור זרוע א קמ).

בלא עבוט

אף על פי שנאמר - לגבי חיוב הלואה (ראה לעיל) - וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ (שם ח), אף בלא עבוט חייב להלוותו, שנאמר שם: השמר לך פן וגו' (שם ט), והרי המלוה על המשכון אינו משמט (ראה ערך שמטת כספים), ובעל כרחנו שאף בלא משכון חייבה התורה להלוות לו (שלחן ערוך הרב, הלואה א), ומה תלמוד לומר: והעבט תעביטנו? שאם העני אינו רוצה להתפרנס משל אחרים וגם בוש ללוות, אומרים לו הבא משכון כדי שיניס דעתו ולא יבוש (שלחן ערוך הרב שם, על פי כתובות סז ב), ומכל מקום אם המלוה ירא שמא לא יפרענו ויפסיד ממונו (ראה להלן) רשאי שלא להלוותו אלא על המשכון (תוספות בבא מציעא פב ב ד"ה במלוה).

יחס למצות צדקה

המחזיק ביד ישראל ונותן לו הלואה כדי לחזק ידו עד שלא יצטרך לבריות - נוסף על מה שמקיים מצות עשה המיוחדת להלואה עצמה (ראה לעיל. דרישה יו"ד רמט סק"א; פתיחה לאהבת חסד) - הוא אחד מהדברים שבמעלה הגדולה שאין למעלה הימנה במעלות שיש בצדקה, ועל זה נאמר: וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ וגו' וָחַי עִמָּךְ (ויקרא כה לה), כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך (רמב"ם מתנות עניים י ז; טוש"ע יו"ד רמט ו)^[4]. ואמרו חכמים: גדול המלוה יותר מן העושה צדקה (שבת סג א; רמב"ם מלוה א א; טוש"ע חו"מ צז א), שזה הנוטל צדקה כבר נצרך לשאול, וזה עדיין לא הגיע למידה זו (רמב"ם שם; טור שם), ואינו בוש בדבר (רש"י שבת שם ד"ה גדול המלוה).

הנמנע להלוות

הקפידה התורה על מי שימנע מלהלוות לעני, שנאמר: וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא (דברים טו ח. רמב"ם שם), והנמנע מלהלוות לעני, מלבד ביטול העשה (ראה לעיל), כתבו ראשונים שעובר בשני לאוין, שנאמר: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ (דברים שם ט), ו"השמר" ו"פן" הם לאוין (ראה ערך אזהרה), ואם לעת אשר קרבה שנת השבע הוזהרנו שלא נחדול מלהלוות מיראת דבר השמיטה, כל שכן בזמן שלא יפסיד חובו (שערי תשובה ג סז)^[5]. והנמנע מלהלוות לעני נקרא בליעל וחוטא, שנאמר שם: "פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' והיה בך חטא" (דברים שם. סמ"ג עשין צג). אך המלוה סלע לעני בשעת דוחקו, עליו הכתוב אומר: אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי (ישעיהו נח ט. יבמות סג א), שהרי זה בכלל פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ (ישעיהו שם ז) האמור שם (רש"י סנהדרין עו ב ד"ה תקרא)^[6].

ישראל וגוי

נאמר: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי (שמות כב כד), ולמדו מכאן: ישראל וגוי עומדים לפניך ללוות - עמי קודם (מכילתא משפטים כספא יט; בבא מציעא עא א), שמצוה להקדים הלואת ישראל בחינם להלואת נכרי ברבית (גמ' שם; רמב"ם מלוה ה ז), ואף על פי שלא חייבה תורה השבת אבדה (ראה ערכו) במקום הפסד, לפי ששלו קודם לשל כל אדם (ראה ערך אבדה: קבלת שכר על השבתה), כתבו אחרונים שהרי זה לפי שבהשבת אבדה עיקר המצוה אינו אלא משום הפסד חברו, ולפיכך במקום הפסד שלו אינו חייב, אבל בהלואה עיקר המצוה הוא כדי להחיות את העני, והיא אחת ממצוות הצדקה, ולכן לא שייך לומר בה שלו קודם (פני יהושע בבא מציעא שם).

וכשהריוח מהנכרי הוא מרובה, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שהלואה חינם לישראל קודמת (ריב"א עה"ת שמות שם; מגילת אסתר לספר המצוות שורש ו; אהבת חסד ה ה, בשם יש אומרים).

• ויש אומרים שלא אמרו לישראל בחינם קודם אלא כשהריוח מהנכרי ברבית הוא דבר מועט, אבל אם הריוח הוא מרובה אינו חייב להפסיד (כן משמע משו"ת הרמ"א י; אהבת חסד שם, בשם יש אומרים).

ואין קדימת הלואת ישראל בחינם להלואת נכרי ברבית אלא כששניהם שוים על משכונות או בטחונות טובים, וגם כשהישראל צריך המעות לפרנסתו ודי מחסורו, אבל אם הישראל צריך בשביל להלוותם לנכרי ברבית - או לשאר משא ומתן (שלחן ערך הרב, הלואה א) - אין המלוה חייב להלוותו, שחייו קודמים (אגודה בבא מציעא צט; שו"ע הרב שם), וכן כשעיקר פרנסתו של המלוה הוא על ידי הלואות לנכרים ברבית, חייו קודמים, אלא אם כן בא עני וצריך לחם, ורוצה ללוות ולקנות לחם, ודאי הוא קודם (אגודה שם; אהבת חסד ה ג).

קדימויות בישראל

נאמר: אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ (שמות כב כד), ומהמילים "את העני" למדו שעני ועשיר עני קודם; ומהמילה "עמך" - שמשמעותו הקרובים לך (רש"י בבא מציעא עא א ד"ה ענייך קודמין) - למדו שענייך - דהיינו הקרובים לך וממשפחתך (רש"י שם ענייך ועניי) - ועניי עירך, ענייך קודמים; ועניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמים (מכילתא שם; גמ' שם; טוש"ע יו"ד רנא ג), וכל דיני קדימה בהלואה כמו בצדקה (ראה ערכו. לחם משנה מלוה א א, בדעת הרמב"ם; מנחת חינוך סו א). אכן, לא אמרו הקדימויות הללו אלא כששניהם בחינם, אבל אם זה שאין לו דין קדימה רוצה ליקח ממנו המעות בעיסקא, שיהיה לו ריוח מזה, וכשילוה לזה יפסיד אותו ריוח, ואין ידו משגת, אינו מחוייב להלוות לזה בחינם (אהבת חסד ו ט).

הקפת החנות

הקפת החנות אין החנוני חייב בה, לפי שעיקר פרנסתו על ידי שחוזר וקונה סחורה במעות שמקבל תמורת סחורתו, ואם יקיף - לא יהא לו במה לקנות, ועוד שאין הקפת החנות בכלל מלוה (ראה שביעית י א), ואינה בכלל מצות 'אם כסף תלוה' (אהבת חסד ב ח).

השאלת כלים

וכן השאלת כלים אינה בכלל מצוה זו, אלא בכלל גמילות חסדים (ראה ערך גמילות חסדים), שאין מצות הלואה אלא במעות, ואין מצות השאלת כלים או הקפת החנות אלא בעני ובתורת מצות צדקה או החזקת ידו (אהבת חסד ה ח).

כשאין לו

אינו מחוייב במצות הלואה אלא כשיש לו מעות בעין, אבל אם אין בידו מעות אינו חייב ללוות מאחרים ולהלוות לזה, אבל אם יש לו מעות בפקדון ביד אחרים, צריך לילך וליטול את הפקדון ולהלוות, לפי שפקדון בכל מקום שישנו ברשותו עומד (אהבת חסד א יב)^[7].

כשהלווה יאבד המעות

כשהמלוה מכיר את הלוה שהוא בעל מידה כזו שיוציא את ההלואה שלא לצורך ויאבדה עד שלא ימצא ממה לגבות את חובו, מוטב שלא להלוות לו ממה שיצטרך אחר כך לנגשו ויעבור בכל פעם על לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה (ראה ערך בעל חוב: איסור נגישה. שמות כב כד. טוש"ע חו"מ צז ד)^[8].

שיעור ההלואה

שיעור ההלואה שחייב להלוות הוא כהשגת ידו וכפי צרכו של הלוה (חינוך סו), בין בגודל הסכום ובין באורך הזמן, שהרי נאמר: וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ (דברים טו ח), ואפילו עד מאה פעמים חייב לחזור ולהלוות לו (אהבת חסד א יז, על פי בבא מציעא לא ב)^[9].

כשאסור להלוות

אסור לאדם להלוות מעות בלא עדים, ואפילו לתלמיד חכם, אלא אם כן הלוהו על המשכון, ובמלוה בשטר משובח יותר (רמב"ם ב ז, וטוש"ע חו"מ ע א, על פי בבא מציעא עה ב), וכל המלוה בלא עדים - או בלא שטר או משכון - עובר משום וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (ויקרא יט יד) - שעולה על רוחו של לוה לכפור (רש"י בבא מציעא שם ד"ה עובר) - וגורם קללה לעצמו (גמ' שם; רמב"ם שם; שו"ע שם), שנאמר: תֵּאָלַמְנָה שִׂפְתֵי שָׁקֶר הַדֹּבְרוֹת עַל צַדִּיק עָתָק (תהלים לא יט. גמ' שם), שכשתובעו וזה כופר הכל מקללים אותו ואומרים שהוא דובר על צדיק עתק (רש"י שם ד"ה קללה)^[10].

וכתבו אחרונים שאם יש חשש שיעבור במזיד ויכפור עובר המלוה בלפני עור, אבל אם אין החשש אלא שמא ישכח בשוגג, כמו תלמיד חכם שאין אנו חושדים שבמזיד לא ישלם, אלא שמא ישכח, אינו עובר בלפני עור, אלא שגורם קללה לעצמו (מהר"ם שיף שם; ב"ח חו"מ ע א; סמ"ע שם סק"ב), ואינו דומה לכל מכשיל את חברו באיסור בשוגג שעובר משום לפני עור (ראה ערך לפני עור) כי שם חברו הוא כבר שוגג ומכשילו עתה, אבל כאן אין החשש אלא שמא ישכח הלוה לאחר זמן, ועל הלוה הוא שמוטל לזכור שלא ישכח ולא על המלוה (פרי יצחק א מח)^[11].

הלואה שמביאה לידי רעה

וְהָיָה כִּי תִמְצֶאןָ אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת (דברים לא כא), זה הממציא לו מעות לעני בשעת דוחקו (חגיגה ה א), והדברים אמורים בהלואה שמביאתו לידי רעה, כגון שהמושל תובע ממנו מס, וזה מלוה לו מעות, ואם לא היה מלוהו היה המושל מיקל לו לפי שהוא דחוק, ועכשיו גורם זה המלוה שהמלכות דוחקתו, ולימים בא מלוה זה וטורף ביתו ושדותיו ומפסיד (תוספות שם ד"ה זה, וסנהדרין עו ב ד"ה והמלוה, בשם רבנו תם), ולכן אסור לו לאדם להמציא מעות לעני בשעת דוחקו דרך הלואה אלא אם כן יודע שהם צריכים לו לתועלתו, שאם לא כן הרי הוא מוציאם ונשאר בעניו, והרי זה שהלוהו תוקף בשלו ומוציאו נקי מנכסיו (מאירי חגיגה שם).

הלואה בשבת

אסור להלוות בשבת, אפילו יין ושמן, אלא יאמר לו בלשון השאילני ולא בלשון הלויני (משנה שבת קמח א; רמב"ם שבת כג יא; טוש"ע או"ח שז יא), גזרה שמא יבוא לכתוב (גמ' שם; טוש"ע שם).

בטעם ההבדל בין לשון שאלה ללשון הלואה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים הטעם לפי שהלואה היא לזמן מרובה, שהרי סתם הלואה שלשים יום (ראה להלן: זמנה), ויש לחוש שמא יכתוב על פנקסו שלא ישכח, אבל שאלה יכול לתבוע כל זמן שירצה להחזיר לו, ואין לחוש שמא יכתוב (רי"ף שם; רש"י שם ד"ה הלויני; העיטור, ע עיסקא וחוב, מלוה על פה, דף טז טור א במהדורת רמ"י; רא"ש שם כג א; רשב"א ור"ן שם; טוש"ע שם), ואף על פי שיין ושמן שאינו מחזירם בעין הלואה היא, כיון שבלשון הלואה לא התירו לו ובלשון שאלה התירו, יש לו היכר בדבר ולא יבוא לכתוב (גמ' שם, ורש"י ד"ה ה"ג), שהרי זה כאילו אומר לו הריני מחזיר לך כל זמן שתרצה כמו שאלה (רשב"א ור"ן שם).

• ויש אומרים שאף שאלה סתמה שלשים יום (ראה ערך שואל), וההבדל בין לשון שאלה ללשון הלואה הוא, ששאלה חוזרת בעין ולא יבוא לכתוב, והלואה אינה חוזרת בעין ויבוא לכתוב, ואף על פי שיין ושמן אינם חוזרים בעין, מכל מקום כיון שאמר בלשון שאלה זכור הוא ולא יבוא לכתוב (תוספות שם ד"ה שואל; רשב"א ור"ן שם, בשם העיטור).

ואם אומר בלשון לעז, שאין הבדל בין הלויני להשאילני, צריך שיאמר "תן לי" (ר"ן שם, בשם התוספות; הגהות סמ"ק רפא; שו"ע שם), ומותר לסיים ואחזור ואתן לך (ט"ז שם סק"ט)^[12].

תביעת הלואת יום טוב ושבת

הלואת יום טוב - כגון המקיף מיני מאכל ומשקה (מגן אברהם תקכה סק"א) - וכן הלואת שבת (מאירי שבת קמח ב; רבנו ירוחם ד א) - נחלקו בה אמוראים אם ניתנה להיתבע (גמ' שם) בבית דין (רש"י שם ד"ה לא ניתנה):

• יש אומרים שלא ניתנה להיתבע (רב יוסף בגמ' שם) אלא בינו לבין עצמו בלבד (רשב"א ור"ן שם), שאם אתה אומר ניתנה להיתבע בבית דין, יבוא לכתוב בשעת הלואה (גמ' שם, לדעה זו), ואף שמזכיר לו בלשון שאלה (תוספות שם ד"ה דאי; רשב"א שם), כיון שהלואה היא וניתנה להוצאה וידוע שלא להחזיר מיד שאל (רשב"א שם), אבל כיון שלא ניתנה להיתבע, מתייאש ממנה ולא יבוא לכתוב, שכמתנה חשובה לו (חידושי הר"ן שם)^[13].

• ויש אומרים שניתנה להיתבע (רבה בגמ' שם), שאם אתה אומר לא ניתנה להיתבע - אינו נותן לו כלום, ונמצא נמנע משמחת יום טוב (גמ' שם, לדעה זו).

והכל מודים שבינו לבין עצמו יכול לתבעו (רשב"א ור"ן שם).

להלכה נחלקו ראשונים אם לפסוק כדעה הראשונה (רבנו חננאל שם, בשם רבותיו; רי"ף שם, ורא"ש כג א, בשם איכא מאן דפסק); או כדעה השניה (רבנו חננאל שם, בשם תשובה לגאון, והסכים עמו; תוספות שם ד"ה רבה; טור או"ח תקכה, בדעת הרי"ף), וכן הלכה (רמב"ם יום טוב ד כה; שו"ע שם א).

הלואת יום טוב שני של גלויות, נחלקו ראשונים אם הכל מודים שניתנה להיתבע (רשב"א שם); או שכשם שנחלקו ביום טוב ראשון כך נחלקו ביום טוב שני (ר"ן שם)^[14].

זמנה

סתם הלואה שלשים יום (רמב"ם מלוה יג ה), שהמלוה את חברו סתם - ולא קבע לו זמן - אינו פחות משלשים יום (תוספתא בבא מציעא [ליברמן] י א), ואינו רשאי לתבעו קודם לכן (מכות ג ב; רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ עג א), שנאמר: קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה (דברים טו ט), ממשמע שנאמר 'קרבה שנת השבע' איני יודע שהיא שנת שמיטה? אלא מה תלמוד לומר שנת השמיטה, לומר לך יש שמיטה אחרת שהיא כזו - שקרויה שנה (רש"י מכות שם ד"ה שהוא כזו) - ואיזו זו המלוה את חברו סתם שאינו רשאי לתבעו בפחות משלשים יום, ששלשים יום בשנה חשובים שנה (ראה ערכו. גמ' שם)^[15].

ובין במלוה על פה ובין במלוה בשטר סתמו שלשים יום (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואין אומרים שדוקא במלוה בשטר, שאין אדם עשוי לטרוח לכתוב שטר על פחות משלשים יום (גמ' שם).

בערב

אף בערב אומרים סתם הלואה שלשים יום, שאחרי שחזר אחר הלוה ולא מצא כלום ונתחייב הערב לשלם, הרי זה כאילו הלוהו עכשיו, ולא יהא כח הערב עכשיו גרוע מהלוה, ודינו כסתם לוה (ש"ך חו"מ קכט ס"ק כג).

חזקה אין אדם פורע תוך זמנו

אמרו סתם הלואה שלשים יום, שאינו יכול לתבעו קודם, ולענין אין-אדם-עשוי-לפרוע-תוך-זמנו (ראה ערכו) נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין תוך שלשים יום נקרא תוך זמנו לענין זה, ונאמן לומר פרעתי קודם הזמן (תוספות בבא בתרא ה א ד"ה הקובע, בשם ר"י; שו"ת הרא"ש עו צ; ר"ן כתובות כ א, בשם רב האי; נמוקי יוסף בבא בתרא שם, בשם רב האי והרי"ף), וכן הלכה (טוש"ע חו"מ עח ח).

• ויש אומרים שאף בסתם הלואה אין אדם עשוי לפרוע בתוך זמנו, ואינו נאמן לומר שפרע (רמב"ן בבא בתרא מ א; ר"ן כתובות שם, בשם מקצת גאונים; באור הגר"א שם ס"ק כד, ושיז סק"ב, בדעת הרמב"ם).

ומספר טעמים נאמרו לדעה הראשונה:

• שבקובע זמן מסתמא ידע שלא יזדמנו לו מעות עד אותו זמן, מה שאין כן בסתם הלואה (שו"ת הרא"ש שם; סמ"ע עח ס"ק יח ויט).

• שבסתם הלואה הוא מתבייש מהמלוה כשיש לו מעות קודם לכן (שיטה מקובצת בבא בתרא שם).

• שבסתם הלואה בעצם יש עליו חיוב גם קודם לכן לשלם כשיש לו, אלא שבית דין אינם יכולים לחייבו קודם הזמן, ולכן אם יש לו - יתכן ששילם לו קודם, ואינו דומה לקובע זמן שאין עליו שום חיוב לשלם בתוך הזמן אפילו ביתו מלא כסף וזהב (תומים עח ס"ק יב).

• שסתם הלואה שאמרו שלשים יום, אין הטעם מפני שכך היתה דעת המלוה, אלא שדין התורה מגזרת הכתוב הוא שכל שלא קבע זמן בפירוש הרי זו כשמיטה קטנה שאינו רשאי לתבעו בתוך שלשים יום, ולכן אין דינו כתוך זמנו כשקבע לו זמן שאין עליו חיוב לפרעו כלל, אבל כאן החיוב ישנו אלא שאסור לתבעו (דבר אברהם א לב).

כשיש מנהג אחר

במה דברים אמורים שסתם הלואה שלשים יום, במקום שאין מנהג, אבל מדינה שהיא נוהגת פחות מכן או יותר על כן אין משנים ממנהג המדינה (תוספתא בבא מציעא שם; טוש"ע חו"מ עג א, וסמ"ע שם סק"א, וש"ך שם סק"א).

ונחלקו הפוסקים במנהג זה: יש אומרים שכך הדין אפילו במנהג שנהגו נכרים (סמ"ע שם סק"א); ויש אומרים שאם אין מנהג ידוע בין ישראל - אין הולכים אחריו, שאין אומרים דינא-דמלכותא-דינא (ראה ערכו) במה שנגד התורה (ש"ך שם סק"א וס"ק לט)^[16].

התנה שיוכל לתבוע בכל זמן שירצה

התנה עמו המלוה שיוכל לתבוע בכל זמן שירצה, יוכל לתבעו אפילו בו ביום שהלוהו (רמב"ם מלוה יג ה; טוש"ע שם), שכל תנאי שבממון קיים (רמב"ם שם; סמ"ע שם סק"ד)^[17].

כשקבע לו זמן

המלוה את חברו וקבע לו זמן לפרעו, אף על פי שלא קנו מידו, אינו יכול לתבעו קודם הזמן (רמב"ם שם, על פי מכות ג ב; טוש"ע חו"מ עג ב), בין במלוה על פה ובין במלוה בשטר, בין במשכון ובין שלא במשכון, בין שמת מלוה ובין שמת לוה (רמב"ם וטוש"ע שם), שהבנים יורשים הזכות שהיתה לאביהם, והרי זה כפרה שאולה ביד אביהם ומת, שהם משתמשים בה כל ימי שאלתה (ראה ערך שאלה. סמ"ע שם סק"ח, על פי כתובות לד ב).

ונחלקו הפוסקים אם כך הדין דוקא כשיורשי הלוה הם אמודים בנכסים כמוהו (שו"ע שם); או שאפילו אם אינם אמודים כמוהו אינו יכול לתבעם קודם הזמן (ש"ך שם סק"ו, בדעת הרמב"ם והטור, והסכים עמם).

קבע זמן אחר ההלואה

אפילו אם בשעת ההלואה לא קבע לו זמן, וקבע אחר ההלואה, אינו יכול לתבוע קודם הזמן, שהרי זה כמחל לו עד אותו הזמן, ומחילה אינה צריכה קנין (ראה ערך מחילה. ש"ך ס"ק ה, וקצות החושן ס"ק א, והסמ"ע שם ס"ק ז נסתפק והשאיר בצ"ע)^[18].

כשחלוקים מתי סוף הזמן

טען המלוה ואמר היום סוף הזמן שקבעתי, והלוה אומר עד עשרה ימים קבעת, הלוה נשבע היסת (ראה ערך שבועת הסת וערך כופר הכל), ואם היה שם עד אחד שהיום סוף זמנו, הרי זה נשבע שבועת התורה (ראה ערך עד אחד. רמב"ם שם ו; טוש"ע שם ב), שטענה זו של הזמן כטענות של גוף הממון (מגיד משנה שם; מהרי"ט חו"מ קה, על פי משנה מכות ג א; סמ"ע שם סק"ט)^[19].

זה אומר חמשה ימים נשאר מהזמן, וזה אומר עשרה ימים, אומרים למלוה המתן עוד עד סוף החמשה, ואז ישבע היסת שנשאר עוד חמשה ימים (רמב"ם שם; טוש"ע שם ג), שכיון שאף לדברי המלוה עדיין לא הגיע הזמן - למה ישבע הלוה עתה, שמא יודה למלוה בתוך חמשת הימים (סמ"ע שם סק"י; ש"ך שם סק"ח)^[20].

במלוה בשטר

במה דברים אמורים במלוה על פה, אבל אם היה מלוה בשטר - או אפילו בעל פה, אבל הלוהו על המשכון (טוש"ע חו"מ עג ד) - וטען המלוה שלא קבע לו זמן, והלוה אומר קבעת לי זמן - או שהמלוה טוען היום סוף הזמן שקבע לו (שו"ע שם) - ישבע המלוה ויגבה חובו מיד (רמב"ם מלוה יג ז; טוש"ע שם).

שבועה זו היא שבועת היסת (רמב"ם שם; שו"ע שם), שאין כפירת הזמן דומה בזה לכפירת גוף הממון, שצריך המלוה להישבע על המשכון בנקיטת חפץ (סמ"ע שם ס"ק יב; ש"ך שם סק"י), אלא שיש סוברים שהדברים אמורים בין במלוה בשטר, ובין במלוה על המשכון (בדק הבית לבית יוסף וב"ח וסמ"ע שם, בדעת הרמב"ם והטור); ויש סוברים שבמלוה על המשכון צריך שבועה בנקיטת חפץ (ש"ך שם, בדעתם).

כשהלוה הולך למדינת הים בתוך הזמן

לוה לזמן, ובתוך הזמן ראה המלוה שהלוה מבזבז נכסיו ואין לו קרקע, או שרוצה הלוה לילך למדינת הים, ותובע המלוה שיפרע לו בתוך הזמן, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאין בית דין נזקקים לו עד שיגיע זמנו, שלא ניתנה מלוה להיתבע קודם הזמן כלל (תשובת רב יהודאי גאון בתשובות הגאונים [ליק] מה, ובתרומות טז ג, ובטור חו"מ עג; תשובת הרמב"ן בתרומות שם; טור שם, בשמו; שו"ת הרשב"א א תתקח; שו"ת הריב"ש קט), שלא מצינו למי שאינו חייב עדיין כלום שנעמיד ממונו בבית דין משום חשש זה, ואינו דומה לאדרכתא - כתב בית דין למלוה לגבות מנכסי הלוה (ראה ערך אגרות בית דין) - שאין כותבים על מטלטלים, שמא יאכל אותם המלוה, ויביא הלוה ראיה לבטל השטר, ולא ימצא מה ליקח מהמלוה (ראה בבא קמא קיב ב), שאדרכתא מעשה בית דין הוא, ואין בית דין מוציאים מתחת ידם דבר שאינו מתוקן, שאינו בדין שבית דין יזיקו לאחרים בגרם שלהם; אבל המלוה למי שאין לו נכסים, והוא רוצה ליזוק בנכסיו מה נעשה לו, ולכשיבוא זמן חובו ידונו ביניהם (תשובת הרמב"ן בתרומות שם), אלא אם כן באו מעות הלוה ליד המלוה תוך הזמן ויראה לבית דין שהלוה עני ומבזבז נכסיו וכשיבוא הזמן לא ימצא זה מקום לגבות אין מוציאים מיד המלוה ליתן ללוה (שו"ת הרשב"א שם; ריב"ש שם), אבל שלא במקום הפסד בית דין מוציאים מהמלוה אם הוא בתוך הזמן ונותנים ללוה עד שיגיע זמנו (ריב"ש שם, על פי כתובות קי א).

• ויש אומרים שמקפידים וחסים על בני אדם שלא יאבדו ממונם אצל אחרים, כדרך שאמרו באדרכתא שאין כותבים על מטלטלים שמא יאכלם ולא יהיה ממה לגבות, ולפיכך אם רואה הדיין שלא יוכל לגבות חובו כשיגיע הזמן - מצווה הדיין לעכב הממון עד שיגיע זמן השטר (שו"ת הרי"ף קיג, לפי התרומות שם, ושו"ת הרשב"א א אלף קיא, ורא"ש בבא קמא א ה; טור חו"מ עג, בשם הרי"ף והרא"ש), וכן הלכה (בית יוסף שם י, ושו"ע שם).

אכן כתבו הפוסקים שאם אין הלוה מבזבז, אף על פי שמתמוטט מדי יום יום ולא יוכל לשלם בזמנו אפילו מטלטלין, לא יוכל המלוה לעכב תוך הזמן (ים של שלמה בבא קמא א כ; ש"ך שם ס"ק לד).

כשהלוה מבזבז נכסיו

בסתם הלואה כתבו אחרונים שלדברי הכל בית דין נזקקים לו בתוך שלשים יום אם הלוה מבזבז נכסיו (כנסת הגדולה חו"מ עג, הגהות בית יוסף כ)^[21].

כשהלוה רוצה לפרוע תוך זמנו

קביעת הזמן היא לטובת הלוה (ר"ן כתובות פב א; התרומות ל ב; טוש"ע חו"מ עד ב), שלא יהא כח ביד המלוה להכריחו לפרעו עד הזמן (התרומות שם), אבל אם הלוה רוצה לפרוע תוך זמנו, כדי לסלק שיעבוד שעליו - רשאי, ואין המלוה יכול לעכב מלקבל חובו בטענה שאינו רוצה שיהיו המעות באחריות (ר"ן שם והתרומות שם, בשם הרמב"ן, על פי בבא מציעא סז ב; טוש"ע שם). שאם אי אתה אומר כן נמצא שקביעת הזמן שהיא לתקנת הלוה הרי תקנתו קלקלתו, כי כמה קלקלות מצויות במעות, ולפעמים יוציאן וכשיגיע הזמן לא יהיה לו לפרוע ויצטרך למכור קרקעותיו, וכן אין המלוה יכול לומר איני רוצה לקבל מה שאינו חייב לי, שזו כמתנה וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה (משלי טו כז), שאדרבה המלוה הוא שעשה חסד עם הלוה כשהלוהו בשעת דחקו, ועכשיו כשמקבל את שלו אין זו מתנה, והלוה הוא שיכול לומר עד עתה קיבלתי טובת הנאה שלך, ועכשיו איני רוצה עוד במתנתך (בעל התרומות שם); במה דברים אמורים כשאין מצויה וניכרת לעיניים עכשיו סכנת קלקלה ואונס, אבל אם יש עכשיו סכנה כזו, כגון חילוף המטבע וגזרת המסים ועבודת המלך וכיוצא, אין הלוה יכול לכוף את המלוה לקבל קודם זמנו (התרומות שם; טוש"ע שם). והוא הדין אם הוא בתוך שלשים יום של סתם הלואה (נתיבות המשפט שם, חידושים סק"ט).

כשהיתה סכנת חילוף מטבעות בשעת ההלואה

אם בשעת ההלואה כבר היתה סכנת חילוף המטבעות וכיוצא, ואחר כך עברה סכנה זו - נחלקו הפוסקים אם בזה אנו אומרים שקביעות הזמן היתה לטובת המלוה יותר מלטובת הלוה, שבאורך הזמן קרוב שהסכנה תעבור, ולכן אין כופים את המלוה לקבל תוך הזמן, אף על פי שחשש סכנה זו הוא רחוק (ב"ח שם); או שכיון שכבר עברה הסכנה יכול הלוה לסלקו (ש"ך שם ס"ק יא; נתיבות המשפט שם, חידושים ס"ק יא).

כשיש סכנה עתידית לחילוף מטבעות

הגיע זמן הפרעון והלוה רוצה לפרעו, אף על פי שממהר לפרוע מפני סכנת האונסים העתידים לבוא כחילוף המטבעות וכיוצא, הדין עמו, כיון שאין עתה הקלקלה נראית אלא שעתידה לבוא למחר או בו ביום אחר הפרעון, ואין לו להשגיח על קלקלת חברו (התרומות שם; טוש"ע שם).

פרעונה

פריעת בעל חוב, אמר רב פפא שהיא מצוה (כתובות פו א) מן התורה (ריטב"א קדושין יג ב; מבי"ט א נא)^[22], וכשם שמצוה על המלוה להלוות, כך מצוה על הלוה לפרוע (סמ"ג עשין צג).

במקור וגדר המצוה נחלקו הדעות:

• לפי שנאמר: וְהִין צֶדֶק (ויקרא יט לו), שיהא הן שלך צדק (ראה בבא מציעא מט א), ולכן מצוה עליו לפרוע חובו ולאמת דבריו (רש"י כתובות שם ד"ה פריעת; ר"ן שם).

• לפי שנאמר: וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ יוֹצִיא אֵלֶיךָ אֶת הַעֲבוֹט הַחוּצָה (דברים כד יא), שמשמעו שעליו להוציאו (רמב"ן בבא בתרא קעה ב; שיטה מקובצת כתובות שם, בשם הרא"ה ותלמידי רבנו יונה והריטב"א).

• לפי שנאמר: וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה (ויקרא ה כג), וזו מצוה הכוללת כל ענייני ממון של חברו שיש בידו באיזה אופן שהוא (שו"ת הרדב"ז ב תרי, על פי הרמב"ם גזלה א א, ושם ז ב).

ואף על פי שאם לא רצה לשלם בית דין כופים אותו ויורדים לנכסיו בעל כרחו, אפילו כשאומר אין רצוני לעשות מצוה, הרי זה מפני שבית דין כופים על כל מצות עשה שאינו רוצה לקיים, כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה, לולב ואינו עושה, שמכים אותו עד שיקיים (ראה ערך מכת מרדות. כתובות שם), ועד שאתה כופהו בגופו תכופו בממונו (ריטב"א שם; שיטה מקובצת שם)^[23].

יש מהראשונים שכתבו שלא אמר רב פפא שפריעת בעל חוב מצוה אלא במלוה על פה שהיא מצוה בלבד, אבל במלוה בשטר חוב הוא, ומוטל השיעבוד על הנכסים (רבנו גרשום בבא בתרא קעד ב; רשב"ם שם א ד"ה פריעת בע"ח וב ד"ה דלהכי כתב; רמ"ה שם); ויש אומרים שאף במלוה בשטר אמר שאינה אלא מצוה (רמב"ן בבא בתרא שם; שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד; שיטה מקובצת כתובות פו א, בשם רש"י במהדורא קמא).

להלכה יש מן הראשונים פוסקים שלא כרב פפא, שלא אמר פריעת בעל חוב אינה אלא מצוה אלא מפני שסובר אין שיעבוד נכסים מן התורה (ראה ערך שעבוד), ואין על הלוה אלא מצוה כסוכה ולולב וכיוצא, אבל להלכה ששיעבוד הוא מן התורה, הרי החיוב מוטל על נכסיו (רמב"ן בבא בתרא קעד ב וקעו א; מאירי כתובות שם; ריטב"א קדושין יג ב, ובבא בתרא שם); ויש מן הראשונים הסוברים שיעבוד מן התורה, ומכל מקום כתבו דברי רב פפא שפריעת בעל חוב מצוה (רי"ף כתובות שם; טור חו"מ לט וצז).

יחס למלוה הכתובה בתורה

אין הלואה חשובה כמלוה-הכתובה-בתורה (ראה ערכו), שתיחשב כמלוה בשטר אפילו אם לוה בעל פה (ראה ערך הנ"ל), לפי שאין חיוב התשלומים בא מכח התורה, כנזקין (ראה ערכו), וערכין (ראה ערכו), ופדיון-הבן (ראה ערכו), אלא סברא היא שיש לו לשלם מה שלוה ממנו (תוספות כתובות נו א ד"ה הרי, וקדושין יג ב ד"ה מלוה, ובכורות מח א ד"ה מלוה), ואף על פי שכתוב: וְהָאִישׁ אֲשֶׁר אַתָּה נֹשֶׁה בוֹ (דברים כד יא), אינה ככתובה בתורה, כיון שאין צריך לפרש בתורה שיעור הנתינה, שפשיטא שמה שהוא לוה צריך לפרוע (תוספות קדושין שם)^[24].

הלוה ואינו משלם והכובש ממונו

הלוה ואינו משלם, נקרא רשע, שנאמר: לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם (תהלים לז כא. סמ"ג עשין צג), והלוה מן האדם כלוה מן המקום ברוך הוא, שנאמר: לֹוֶה רָשָׁע וגו' וְצַדִּיק חוֹנֵן וְנוֹתֵן (תהלים שם. אבות ב ט), שהקב"ה משלם למלוה מה שלא פרע לו, ונמצא הלוה נשאר חייב למקום (ברטנורא שם).

ואסור ללוה לכבוש ממון חברו שבידו ולומר לו לך ושוב, והוא שיש לו, שנאמר: אַל תֹּאמַר לְרֵעֲךָ לֵךְ וָשׁוּב וּמָחָר אֶתֵּן וְיֵשׁ אִתָּךְ (משלי ג כח. רמב"ם שם; טוש"ע חו"מ צז ג).

ומי שהיתה לו הלואה ביד חברו, והוא תובעו ואינו יכול להוציא ממנו מפני שהוא אלם וקשה, על זה נאמר: לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ (ויקרא יט יג. רמב"ם גזלה א ד).

כשאין המלוה תובע ההלואה

כשאין המלוה תובע את הלוה - יש מהראשונים שכתבו שאין הלוה חייב לשלם לו מאליו, שכיון שאינו תובעו, במתנה ביקש ליתן לו (שלטי גבורים בבא קמא מה ב מדפי הרי"ף, א, בשם ריא"ז)^[25]. ומהאחרונים יש מי שכתב כשאין ללוה אלא מטלטלים, ועליהם אין דין שיעבוד, אלא משום מצוה לפרוע, ולכן כשאינו תובעו - אין עליו מצוה לשלם (קצות החושן קד סק"ב).

מלוה להוצאה ניתנה

מלוה להוצאה ניתנה (קדושין מז א), שהלוה רשאי להוציאה בהוצאה, ואינו חייב להעמידה בעיסקא שתהא מצויה בכל עת שיתבענו (רש"י שם ד"ה להוצאה), אבל אסור ללוה לקחת הלואה ולהוציאה שלא לצורך ולאבדה עד שלא ימצא המלוה ממה לגבות חובו, אף על פי שהמלוה עשיר גדול, והעושה כן רשע הוא, שנאמר: לֹוֶה רָשָׁע וְלֹא יְשַׁלֵּם (תהלים לז כא. רמב"ם מלוה ולוה א ג; טוש"ע חו"מ צז ד).

המלוה את חברו והתנה שלא יתבענו

המלוה את חברו והתנה עמו שלא יתבענו, אף על פי שאינו יכול לתבעו, מכל מקום החוב מוטל עליו לצאת ידי שמים ולפרעו, ואם תפס המלוה - אין מוציאים מידו (מהר"י קורקוס שמיטה ט ט; כסף משנה שם, בשמו).

מקום התביעה

מלוה ניתנה להיתבע בכל מקום (בבא קמא קיח א; רמב"ם מלוה יג ח; טור ורמ"א חו"מ עד א), שאפילו הלוהו בישוב יכול לתבעו במדבר, ולא יוכל לומר לא אפרע לך עד שאגיע לישוב (רמב"ם שם; טוש"ע שם). ודוקא אם יש לו כדי סיפוקו עד שיגיע לישוב וכדי לפרעו, אבל אם אין לו כדי כך אינו יכול לכופו שיפרענו שם, שהרי אף בישוב מסדרים לו ונותנים לו מזון הראוי לו (ראה ערך גבית מלוה), ואם המלוה טוען ברי לי שיש לו כדי סיפוקו וכדי לפרעו, והלוה טוען שאין לו אלא כדי סיפוקו - ישבע היסת (תשובת הרמב"ן בתרומות ל א; טוש"ע חו"מ עד א). ואפילו אם יש לו כדי סיפוקו, אלא שיהיה ללוה הפסד אם יפרע לו כאן, כגון שהלך הלוה עם מעות למקום רחוק בשביל סחורה, ומצאו המלוה שם ותובעו, אינו יכול לכופו לשלם לו שם והוא ישוב לביתו ריקם (נתיבות המשפט שם סק"א).

היו המלוה והלוה במקום אחר, שאינו מקום הלואה, ואין ללוה שם מעות, אין הלוה מחוייב לילך ולהביא המעות למקום שתבע (ש"ך שם סק"א)^[26].

כשהלוה מבקש לפרוע במדבר

בא הלוה לפרעו במדבר, והמלוה אינו רוצה לקבל שם, אינו יכול לכופו לקבל, שאינו מקום שימור (משנה בבא קמא קיח א, ורש"י ד"ה לא יחזיר; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ויכול לומר לו איני נפרע אלא בישוב, כדרך שנתתי לך בישוב (רמב"ם שם; טוש"ע שם). ולא במדבר בלבד, אלא בכל אופן שיש סכנה גלויה עכשיו - ולא שעתידה לבוא - כאותה ששנינו: מי שבא בדרך והיה בידו מעות, וראה אנס - גזלן - בא כנגדו ואמר לו בוא וטול את אלו שאני חייב לך, אם קיבל עליו – פטור, ואם לאו - חייב (תוספתא בבא קמא [ליברמן] י לא), אבל בכל מקום ישוב - שאין שם סכנה עכשיו - יכול הלוה לכופו לקבל, אפילו אינו מקום הלואה ולא מקום המלוה ולא מקום הלוה, ואפילו יש כמה מדברות ביניהם קודם שיגיע למקומו (התרומות ל א, בשם הרמב"ן, והסכים עמו; טוש"ע שם), אלא שבתוך זמנו אינו יכול לכופו לקבל באופן כזה, שגם מה שיעבור אחר כן במדבר חשוב כסכנה (סמ"ע שם סק"ג; ש"ך שם סק"ו), ושיירא חשובה כמקום ישוב (כן משמע מהתוספתא שם ל; התרומות שם; טוש"ע שם).

פרעון קמעא קמעא

פרעון דינר אחר דינר - קמעא קמעא - נקרא פרעון, ומי שנושה מעות בחברו ופרעו כך - פרעון הוא, אלא שיש לו תרעומת עליו, שאומר לו הפסדתם לי (בבא מציעא עז ב), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאף לכתחילה אין המלוה יכול לסרב מלקבלם, שאילו היה יכול לסרב, למה תהיה לו תרעומת, לא יקבל ולא יתרעם (רא"ש שם ו ח; התרומות סט א, בשם הרמב"ן, והסכים עמו), וכן הלכה (טוש"ע חו"מ עד ד).

• ויש אומרים שלא אמרו פרעון קמעא קמעא הוא פרעון אלא בדיעבד, כשכבר פרע לו וקיבל, שאין המלוה יכול לומר תחזור ותקח ממני מה שפרעת לי דינר דינר, ויהיו אצלך באחריותך עד שתפרע לי הכל, ואם לאו יהיו אצלי באחריותך, אבל לכתחילה אין כופים את המלוה לקבל בפרוטרוט (בדק הבית לבית יוסף שם, בדעת הרי"ף; ב"ח שם, וש"ך ס"ק יז, בדעת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש).

וכל זה כשבא לפרוע לו בצורה הזאת בתוך הזמן, אבל אם הגיע זמנו, דברי הכל אין המלוה חייב לקבל ממנו (מרדכי בבא מציעא שנב, על פי עבודה זרה ד א, וערכין כא ב; רמ"א שם), ואפילו בתוך הזמן אם משכן לו שדהו, או שתי שדות, אינו יכול לכופו שיחזיר לו חצי המשכון בחצי המעות, שהוא אומר לו על המשכון נתתי המעות ולא על חציו (תשובת הרמב"ן בתרומות שם ב, על פי בבא בתרא קז א; רשב"א ור"ן קדושין כ ב; טוש"ע שם), ואף שיכול הלוה לכופו שיקבל ממנו חצי המעות, אבל המשכון אינו צריך להחזיר לו עד שישלם הכל (רמב"ן שם ורשב"א שם, על פי קדושין שם. וראה ש"ך שם ס"ק יח).

נתינת קרקע

אף על פי שהלוה יכול ליתן למלוה קרקע בחובו, אם אין לו מעות (ראה ערך גבית מלוה), הרי זה כשהמלוה תובע את חובו, אבל כשהמלוה אומר איני רוצה בקרקע, ואני רוצה להמתין עד שיהיו לך מעות - הדין עם המלוה, שכיון שאינו תובע חובו עכשיו, אינו יכול לכופו שיקח קרקע, אפילו כשהגיע זמן הפרעון (שו"ת הרא"ש פ ט; טוש"ע חו"מ עד ו ושם קא ד), והרי זה דומה למלוה בישוב שלא יוכל לכופו שיקבל במדבר כשיאמר אני רוצה להמתין עד שנגיע לישוב (ראה לעיל), ואף כאן אומר לו איני תובע ממך מעותי, ואמתין עד שיהיו לך מעות (שו"ת הרא"ש שם).

פרעון בעל כרחו

פרעון בעל כרחו שמו פרעון, שאם אמר לו הלוה הילך מעותיך, ולא רצה המלוה לקבלן, וזרקן לפניו, אם הוא במקום שהמלוה משתלמת שם - היינו בישוב, ולא במדבר (ראה לעיל) - נפטר, ואין צריך להביאן לבית דין (התרומות נ א, בשם הרמב"ן, על פי גיטין עה א; תוספות גיטין שם ד"ה מכלל; טוש"ע חו"מ קכ ב).

כשלא אמר שאינו רוצה לקבל המעות

לא אמר לו המלוה שאינו רוצה לקבלן, הרי המעות באחריות הלוה עד שיגיעו ליד המלוה, ואם זרק לו הלוה המעות בפניו ונאבדו, חייב הלוה באחריותן, ואפילו שאמר לו המלוה זרוק לי חובי וזרקו קרוב למלוה - חייב, שלא נתכוין אלא לומר זרוק ושמור, אלא אם כן אמר לו זרוק לי חובי והיפטר (גיטין עח ב, ורש"י ד"ה ולא לדבר אחר וד"ה ותיפטר; רמב"ם מלוה טז א; טוש"ע שם א), ואז אפילו אם הוא רחוק מהמלוה ונאבד קודם שיגיע לידו - נפטר הלוה, שהרי הרשהו על כך (התרומות נ א ג; טוש"ע שם, על פי תוספות גיטין שם ד"ה אי)^[27].

כשהלוה אומר שהמעות נתונות בביתו

אמר לו הלוה למלוה הנה מעותיך צרורות ומונחות בביתי, בא וטול מעותיך, והלה מסרב, ונגנבו או נאבדו - הלוה פטור (מרדכי גיטין תכח, בשם הראבי"ה, על פי בבא מציעא מט א ושם פא א;; טוש"ע חו"מ קכ ב)^[28], ונחלקו ראשונים אם כך הדין אפילו בפשיעה (מרדכי שם, בשם הראבי"ה; רמ"א שם, בשם יש חולקים, לפי הש"ך שם סק"ד); או שאם פשע בהם ונגנבו או אבדו - חייב (טור שם; שו"ע שם).

כשפרע לאשת המלוה

פרע הלוה לאשת המלוה - יש סוברים שאם היא בת דעת - שנושאת ונותנת בתוך הבית - נפטר הלוה בכך כאילו החזיר למלוה עצמו (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג [פראג] רכה, ותשובת מהר"ם במרדכי בבא מציעא רעב, ובתשובות מימוניות משפטים ג, ובשו"ת הרשב"א א אלף צו, על פי בבא מציעא לו א; רמ"א חו"מ קכ ב)^[29].

בשתי הלואות

היה הלוה חייב למלוה בעד שתי הלואות, והוא מודה בשתיהן, ונתן לו מנה סתם ולא פירש, והמלוה אומר שרוצה לחשוב הפרעון על החוב שאין לו כח כל כך על הלוה, שבאחרת יש לו כח יותר, כגון שיש לו ערב עליה, והלוה רוצה לחשוב את הפרעון על החוב שיש לו ערב, ואומר שלאותה הלואה נתכוין, כתבו ראשונים שהדין עם המלוה (שו"ת הרשב"א ב לז; ר"ן כתובות פה א; טוש"ע חו"מ פג א), ואפילו אמר הלוה בפירוש לא אפרע לך אלא מחוב פלוני, והמלוה אומר לא אקבלם אלא מחוב אחר, הדין עם המלוה, כי עבד לוה לאיש מלוה (ר"ן שם; טוש"ע שם), ואפילו אם שתק המלוה כשקיבלם, יכול אחר כך לומר לא אקבלם רק על חוב אחר, ומה ששתקתי עשיתי כדי לקבל המעות (ר"ן שם; רמ"א שם)^[30].

מלוה המעכב מעות שיועדו למלוה אחר

מי שהיו עליו חובות של שתי הלואות לשני אנשים, ונתן הלוה החוב למלוה אחד על מנת ליתנו למלוה השני, וקיבלו המלוה בשתיקה, ועיכבו לעצמו מחמת חוב שלו - הדין עמו (בית יוסף חו"מ נח ג, בשם הרשב"א, על פי קדושין יג א, ובבא מציעא י א; רמ"א חו"מ פג ב), אם אומר מעולם לא נתכוונתי לזכות בהם לפלוני, ומה ששתקתי הוא כדי שתתן לי המעות; אבל אם מודה שלכתחילה קיבלם על מנת להוליכם למלוה האחר, אלא שעכשיו חוזר בו ורוצה לעכב לעצמו, כבר זכה בהם המלוה האחר, ושוב אינו יכול לעכב לעצמו (ש"ך שם סק"ב).

ביטולה

נתן המלוה את ההלואה ללוה, והמעות עדיין בעין, שלא הוציאן הלוה, ורוצה המלוה לחזור בו מההלואה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שמלוה שהיא כולה בעין ברשות בעלים עומדת לחזרה, שאם בא מלוה לחזור בו - חוזר, אלא אם כן הוציא הלוה ממנה אפילו שוה פרוטה, שהחזיק במעות, ואין הבעלים יכולים לחזור בהם, אפילו רובה בעין (רבי שמעון בן אלעזר משום רבי מאיר בקדושין מז ב, ורש"י ד"ה וקאמרי).

• ויש אומרים שאפילו כולה בעין - ברשות הלוה עומדת, ואין המלוה יכול לחזור בו (תנא קמא שם), וכן הלכה (כן משמע מטוש"ע אה"ע כח ז; ב"ח חו"מ לט יט; ש"ך שם ס"ק מט).

כשטרם נתן המעות

לא נתן עדיין המלוה את מעות ההלואה ללוה אלא הבטיחו להלוות, ואמר לו לכתוב שטר ולהחתים עדים, והלוה עשה כן, ועכשיו רוצה המלוה לחזור בו, נחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שאף בזה אין המלוה יכול לחזור בו, וחייב ליתן לו ההלואה עד הזמן שקבע לו, שהרי עם כתיבת השטר נשתעבדו לו נכסי הלוה מעכשיו (התרומות מח א, בשם הר"י מיגש והרמב"ן; מגיד משנה מלוה כג ה, וטור חו"מ לט, בשם הרמב"ן; שיטה מקובצת בבא בתרא קסז א, בשם הר"ן)^[31].

• ויש אומרים שכל זמן שלא נתן לו המעות, יכול המלוה לחזור בו, שהרי עד כאן לא נחלקו התנאים אלא כשהמעות הן כבר ביד הלוה, ואפילו חכמים הסוברים שאין המלוה יכול לחזור הרי זה מפני שמלוה להוצאה ניתנה, ולא משום שכבר נשתעבדו נכסי הלוה, ולכן כשהמעות עדיין ביד המלוה, ולא ניתנו עדיין להוצאה, ברשות המלוה לחזור בו, אף על פי שכבר נשתעבדו נכסי הלוה (שו"ת הרשב"א א אלף נד; מגיד משנה שם, בשמו), וכן הלכה (בית יוסף ושו"ע חו"מ לט יז; ש"ך שם ס"ק מט).

אכן במלוה על פה, שאין שיעבוד נכסים, לדברי הכל יכול המלוה לחזור בו כל זמן שלא נתן המעות ללוה (שיטה מקובצת שם, בשם הר"ן).

לתקנת הלווים

כמה תקנות תיקנו חכמים כדי שלא לנעול דלת בפני הלווים, היינו שלא ימנעו המלוים מלהלוות מחשש שמא יפסידו ממונם.

פרוזבול

אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן הוא, שראה את העם שנמנעו מלהלוות זה את זה, ועברו על מה שכתוב בתורה: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ (דברים טו ט), עמד והתקין פרוזבול (ראה ערכו. שביעית י ג), וזו תקנה היא לעניים ועשירים, לעשירים שלא יפסידו, ולעניים שלא ינעלו דלת בפניהם (רש"י גיטין לז א ד"ה בולי ובוטי)^[32].

דרישה וחקירה

אף על פי שדבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות צריכים דרישה-וחקירה (ראה ערכו), שנאמר: מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם (ויקרא כד כב), תיקנו חכמים שאין דיני ממונות צריכים דרישה וחקירה, כדי שלא תנעל דלת בפני לווים (סנהדרין ג א; רמב"ם עדות ג א), שאם ידרשו ויחקרו אותם ימנע המלוה מלהלוות, מחשש שמא יכפור הלוה והעדים יטעו, ולא תהיה עדותם מכוונת, ויפסיד (רש"י שם ד"ה שלא תנעול).

דין הדיוטות

אף לסוברים שמן התורה צריכים שלשה דיינים מומחים לדון בהודאות והלואות (ראה ערך בית דין וערך דיני ממונות), תיקנו חכמים שאף שלשה הדיוטות כשרים, כדי שלא תנעל דלת בפני לווים, שימנעו מלהלוות שמא יכפור הלוה, ולא ימצא מומחים לכופו לדין (גמ' שם)^[33].

טעות הדיינים

טעו הדיינים, וזיכו את החייב וחייבו את הזכאי, מן הדין היו ראויים להיות פטורים מלשלם, אפילו שהם הדיוטות, מאחר שחכמים נתנו להם רשות לדון, אלא שמשום נעילת דלת בפני לווים אמרו שאם טעו - ישלמו (גמ' שם, ורש"י ד"ה אלא מעתה), שלא יחשוש המלוה שמא יטעו הדיינים ואפסיד (רש"י שם ד"ה כל שכן)^[34].

גביה מבינונית

דבר תורה בעל חוב כשבא לגבות קרקע מן הלוה, דינו לגבות מן הקרקע הזיבורית, אבל תיקנו חכמים שיגבה מן הבינונית כדי שלא תנעל דלת בפני לווים (עולא בגיטין נ א; רמב"ם מלוה יט א)^[35].

גביה מנכסים משועבדים

לסוברים שיעבוד נכסים של הלוה למלוה אינו מן התורה (ראה ערך שעבוד), מכל מקום תיקנו חכמים שמלוה בשטר גובה מנכסים משועבדים - שמכר אותם הלוה לאחרים או שמת, ונפלו לפני היורשים - כדי שלא תנעל דלת בפני לווים (בבא בתרא קעה א)^[36].

הערות שוליים