|
הלכה (ה) - ההלכה ביחס לתלמוד הבבלי הגדרה[1] - כללי פסיקת ההלכה במקום שלא נאמר במפורש בתלמוד הבבלי כמי ההלכה מתוך סוגיות התלמודבמקומות שלא נפסקה הלכה מפורשת בתלמוד, כגון הלכה כפלוני וכיוצא בו, מצינו בראשונים כללים איך להוציא מתוך סוגיות התלמוד את המסקנא לפסק הלכה. מסקנת התלמודמסקנת התלמוד - מה שנאמר, אחרי השקלא וטריא, באחרונה - הלכה כמותה (תשובות הגאונים (הרכבי) שעו; רי"ף שבת לו ב). סתמא דתלמודאמה שנאמר בתלמוד בסתם, כן הלכה (תוספות בבא בתרא לט ב ד"ה וצריך; ספר כריתות לשון למודים ג סה), אפילו אם במקום אחר יש מהאמוראים שחולק על זה (תוספות שם), וכן כשבמקום אחר יש מחלוקת בדבר (שו"ת הרא"ש קב י), ואפילו אם באותה המחלוקת שבמקום אחר האמורא, שהלכה כמותו לפי כללי ההלכה, הוא נגד הסתם, הלכה כסתם הגמרא (כן משמע משו"ת הרשב"א א קמא). כשדנים לפי פלוניכל מקום שאמוראים או סתם התלמוד דנים לפי דעת פלוני ונושאים ונותנים בדבריו, כתבו גאונים וראשונים שהרי זה מוכיח שהלכה כמותו (רי"ף שבת נא ב; תוספות ברכות כ ב ד"ה ורב, בשם רבנו חננאל, ויבמות קטז א ד"ה וליהמנה; רא"ש עירובין ח ג, ובבא מציעא א מ, בשם רב האי גאון, וברכות ג יד, בשם רבנו חננאל, ושבת ה א), ואפילו הוא יחיד נגד רבים (רי"ף כתובות סו א, ורא"ש כתובות ו ב, בשם רב האי גאון; מלחמות לרמב"ן ור"ן סוכה כא ב), וכן אפילו שהוא נגד כללי הלכה אחרים, כגון הלכה כרב נגד שמואל באיסורים (ראה ערך הלכה ה: רב ושמואל. רא"ש סוכה ב ב, ויבמות ב א; ר"ן סוכה כב א). ומכל מקום מצינו כמה פעמים בגמרא שאמוראים היו מתרצים דברי אמוראים אחרים, אף על פי שאינם סוברים כמותם (ראה ראש השנה ו ב, ובבא קמא קו א), ולכן יש שראשונים כתבו לדחות ראיה של ראשונים אחרים להלכה מתוך מה שאמוראים נשאו ונתנו בדברי פלוני, שאפשר שבאו לתרץ דבריו ואינם סוברים כך (רא"ש סוכה א כח, וגיטין ה יח); ויש שכתב שמפני כן אין לפסוק כנגד כללי הלכה, כגון כיחיד נגד רבים וכיוצא, אבל במקום שלא נפסקה הלכה הולכים אחר דבריו של זה שהתלמוד נושא ונותן בדבריו (שיטה מקובצת כתובות סה ב, בשם הר"י מטראני); ויש מי שכתב לחלק בין כשאמוראים נושאים ונותנים בדברי פלוני, שהלכה כמותו, ובין סתם התלמוד, שדרכם להקשות ולתרץ אפילו לדעת מי שאין הלכה כמותו (חוות יאיר צד, על פי תוספות בבא מציעא קיג א ד"ה מחזיר). ברייתא מסייעתהלכה כאמורא כשיש ברייתא כמותו והביאוה בגמרא לסייעו: "תניא כוותיה" (רי"ף עירובין מב א; תוספות יבמות לו א ד"ה הלכתא), ואפילו נגד כללי הלכה (רי"ף שם), ואפילו כתלמיד נגד הרב (תשובות הגאונים (הרכבי) ריח). ראיה שנדחיתכשהתלמוד מביא ראיה לאמורא מן המשנה או מן הברייתא ודוחה אותה ראיה, אין זו הוכחה לומר שאין הלכה כאותו אמורא, שדרך התלמוד כל מה שאפשר לדחות הוא דוחה, אפילו שהלכה כן היא (רא"ש בבא מציעא ח יב), וכן יש שהאמורא עצמו אמר על ראיה שמביאים לדבריו: אם משום כך אין זו סיוע (ראה עבודה זרה נד א. רא"ש בבא מציעא שם), וכן כשבאו בגמרא לפשוט בעיא שנסתפקו בה, ודחו אותה פשיטות, אין זו אלא דחייה בעלמא, ואינה הוכחה שהפשיטות נדחתה מהלכה (שו"ת הרשב"א א שיא, על פי בבא מציעא ו ב). ומכל מקום יש פעמים שדחייה גמורה היא:
ספק ופשיטותבמקום שלאמורא אחד הדבר בספק, ולאמורא שני הדבר פשוט - הלכה כזה שהדבר פשוט לו, שאין מניחים את הודאי והולכים אחר הספק (רמב"ן בבא קמא כו ב; ריטב"א ונמוקי יוסף בבא מציעא ז א), ואפילו בתלמיד נגד הרב (רמב"ן שם). וכן בשתי לשונות בגמרא (ראה להלן: בשתי לשונות), שללשון הראשונה הדבר פשוט וללשון השניה הוא ספק, אין לדחות הפשיטות משום הספק, אפילו כשמחמיר באיסור שמדרבנן (ר"ן עבודה זרה מח ב; כסף משנה עבודה זרה ז יא, בשמו), והוא הדין בסוגיות מתחלפות (ראה להלן). סוגיות מתחלפותסוגיות התלמוד המתחלפות, ויש סתירה בהלכה מסוגיא לסוגיא, הלכה כסוגיא שנשנית במקומה (תשובות גאונים קדמונים נג; ר"ן ביצה יח א), שהלכות השנויות אצל דיניהן עדיפות ממה שהוזכרו במקומות אחרים (תשובות גאונים קדמונים שם), וכשאינה שנויה במקומה יש שלא דקדקו בה היטב ולא חשו לפרשה (מלחמות לרמב"ן גיטין נא א). ושני יוצאים מהכלל הם:
מחלוקת אמוראים בדעת תנאכשנחלקו אמוראים בדין לפי תנא אחד, והתלמוד פוסק הלכה כאחד מהם, נחלקו ראשונים:
מתי פוסקים הלכה בתלמודאין דרך התלמוד לפסוק הלכה, במקום שאפשר לדעת הלכה זו לפי כללי הלכה ידועים (תוספות קדושין ט א ד"ה והלכתא, ורמב"ן ורשב"א שם)[3], אם לא במקום שיש לומר שמסתבר טעמו של החולק (כן משמע מיבמות מז א), או שאין מסתבר טעמו של זה שפסקו כמותו (כן משמע מתוספות בכורות כג ב ד"ה משנת), או במקום שפוסקים הלכה אחרת, ואגב כך אומרים הלכה אף על דבר שאפשר לדעת אותו לפי כללי הלכה (רמב"ן ורשב"א קדושין שם). אין הלכה כשיטהכשמנו כמה חכמים שעומדים בשיטה אחת, סימן שאין הלכה כמותם (ראה ערך אין הלכה כשטה). מתוך לשונות התלמוד (לפי א"ב)מצינו בראשונים כללים איך להוציא מתוך לשונות הגמרא את המסקנא לפסק הלכה. איבעיא להו"איבעיא להו", נחלקו בו הדעות:
אליבא דפלוני"אליבא דפלוני" כשאמרו על דין ידוע, אין זה מוכרח שהלכה כפלוני, כי יתכן שהכוונה כמו שפלוני סובר בדין אחר, כך אנו אומרים בדין זה, אם לא כשאמרו בלשון המוכיח שדין זה עצמו הוא לפי פלוני (תוספות כתובות עט א ד"ה עשאום). אליבא דפלוני כולי עלמא לא פליגי"אליבא דרבי פלוני כולי עלמא לא פליגי", מורה שהאמוראים החולקים אינם סוברים כאותו רבי פלוני, ואין הלכה כמותו (ראה סוכה יח ב, ובבא בתרא לא ב, ושבועות כה א-ב. רי"ף יבמות קח א). אם איתא לדברי פלוני"אם איתא לדברי פלוני", אף על פי שהלשון משמע שאומרים אילו היתה הלכה כפלוני אבל אינו כן, או שהדבר ספק, יתכן שבאמת כן הלכה (תוספות בבא מציעא ה א ד"ה אי, ושבועות מו א ד"ה בטוענו; ספר כריתות לשון למודים ג קמו). אם תמצא לומר"אם תמצא לומר" ו"אם תמצי לומר" שאומרים על בעיא ראשונה ושואלים בעיא שניה, מסורת ביד הגאונים שהלכה היא כן; ויש מהראשונים החלוקים על זה (ראה ערך אם תמצא לומר). אמר לך פלוני"אמר לך רבי פלוני" כשאומרים כתירוץ על אותו פלוני, נחלקו בו:
בשמו ובשם רבו"אמר רבי פלוני" בשם רבו, ומסיים בה "ופלוני דידיה אמר" (ראה קדושין מב א, ובבא בתרא ו ב), אין הכוונה שאמר כן מסברת עצמו אלא מקבלת עצמו, ולכן אפשר שהלכה כמותו אפילו במקום שאם היה אומר מסברת עצמו לא היתה הלכה כמותו לפי כללי ההלכה (כללי התלמוד (אשכנזי) סעיף 319, וגופי הלכות קמה, בשם רס"ג). באמת אמרו"באמת אמרו" - כן הלכה (ראה ערך באמת אמרו). בהא זכנהו"בהא זכנהו רבי פלוני לרבנן", אף על פי שפירושו שבזאת נראים דבריו מדבריהם (רש"י חולין לא ב ד"ה זכנהו), ותשובה ניצחת יכול להשיבם (רש"י נדה לח ב ד"ה זכינהו), מכל מקום אינו מוכרח שתהיה הלכה כן (ראה נדה שם, וקדושין יח א. מגיד משנה גניבה ג יד). דאמר מר"דאמר מר", יש שכתב שלשון זה מורה שהלכה פסוקה היא, וכאילו אמרו: והרי אנו קיימא לן כן (ים של שלמה יבמות יב א); ויש שכתב להוכיח מדברי ראשונים שאינם סוברים כן (ברכי יוסף חו"מ ה יד, בדעת רבנו תם). דילמא"דילמא", אף על פי שהוא לשון ספק, מכל מקום יש שהאמת כן הוא (תוספות חגיגה יח ב ד"ה כאן, וגיטין ז ב ד"ה דילמא, וחולין לג ב ד"ה ודלמא; רמב"ן ור"ן גיטין כ א; רשב"א חולין שם, ושו"ת א תשו). דיקא נמי"דיקא נמי" כשאמרו בתורת הוכחה מדברי תנאים לאחד האמוראים, אפילו שאין דוחים בגמרא את ההוכחה, יתכן שאין הלכה כן למסקנא, ולא חששו במסקנא לדיוק זה (תוספות זבחים יג א ד"ה דיקא, וחולין סז ב ד"ה דיקא). דרש פלוני כפלוני"דרש פלוני כפלוני" (ראה ביצה לח א, ובבא בתרא קכח ב) - הלכה היא (כללי התלמוד (אשכנזי) סעיף 369, וגופי הלכות רסד, בשם רס"ג). הא איתמר עלה"הא איתמר עלה אמר רבי פלוני" (ראה שבת עט א), משמע שאין חולקים עליו, והלכה כמותו (כסף משנה עבודה זרה יא יב). הא מני פלוני היא"הא מני פלוני היא" נחלקו ראשונים אם משמעותו שאין הלכה כמותו (תוספות קדושין טו א ד"ה ואידך, השני, בדעה הראשונה); או שיתכן שסוברים כמותו (תוספות שם, בדעה השניה). הודו לו"הודו לו" חכמים לפלוני אין זה מוכיח שסוברים כן להלכה, ויתכן שלא אמרו כך אלא שמסתבר טעמו (ראה יבמות סז א). הורה פלוני"הורה רבי פלוני" משמעו שהוא הלכה למעשה (כסף משנה איסורי ביאה י י). הכי השתא"הכי השתא" כשאמרו לדחות איזה דבר, כתבו ראשונים שהאמת כן הוא, ולא סתם דיחוי (ריטב"א כתובות כז א). הכי נמי מסתברא"הכי נמי מסתברא" יש שבמסקנא לא נשאר כך (תוספות יומא פד א ד"ה הכי). הניחא לפלוני"הניחא לפלוני אלא לפלוני מאי איכא למימר", נחלקו בו:
ולרבי פלוני שאמר"ולרבי פלוני שאמר" כתבו ראשונים שמשמעו שאין הלכה כמותו (תוספות יבמות נז ב ד"ה רב; ר"ן קדושין ג א); ויש מהאחרונים שהוכיח שאינו כלל גמור, ויש שהלכה כמותו (עין הרועים, הלכה נו, על פי ביצה ד ב, ורא"ש שבת כ יג). ופליגא דפלוני"ופליגא דפלוני" (ראה בבא מציעא צט א, ובבא בתרא קעו א) בין בתנאים ובין באמוראים, על הרוב אין הלכה כאותו החולק על פלוני (כללי התלמוד (אשכנזי) סעיף 377, בשם רס"ג). ורבי פלוני לית ליה"ורבי פלוני לית ליה" משנה פלונית, בתמיהה, הוא ראיה שכן הלכה (ריטב"א גיטין נא ב). זאת אומרת"זאת אומרת" נחלקו הדעות אם הלכה היא (שיטה מקובצת בבא מציעא קב א, וכללי התלמוד (אשכנזי) סעיף 369, וגופי הלכות רכד, בשם רס"ג); או שאין זה כלל מוחלט (כן משמע מתוספות עירובין לו א ד"ה מאי, ויומא ו ב ד"ה אמר; יד מלאכי רסה, על פי ברכות כ ב, ושבת סב ב ועוד). זה הכלל"זה הכלל" - כך הלכה (סדר תנאים ואמוראים (מרקס) עמ' 12; רב שלום גאון בהלכות פסוקות קלט; ספר העתים עמ' 157). זו דברי פלוני וזו משנת פלוני"זו דברי רבי פלוני" הכוונה זו דבריו, אבל אין אנו סבורים כמותו (תוספות בבא בתרא לה א ד"ה ומאי; רא"ש כתובות ג ח; יבין שמועה תקכד; גופי הלכות רכא), וכן כשאמרו "זו משנת רבי פלוני" אין הלכה כמותו (שו"ת הרמ"ע קכח), מלבד במקום שהגמרא אומרת מפורש "זו וסבירא ליה" (רא"ש כתובות שם, על פי בבא בתרא קה א)[5]. חזרו לומר"חזרו לומר" - בראשונה וכו' ועכשיו אמרו כו' חזרו לומר - הלכה כאותה שאמרו באחרונה (נמוקי יוסף וריטב"א יבמות לט ב). כמאן אזלא"כמאן אזלא הא דאמר אמורא פלוני כתנא פלוני" (ראה בבא קמא קב א), הלכה כאותו תנא (כסף משנה קרבן פסח ה ח; משנה למלך שם ב יג), ומכל מקום יש שכתב שכששאר האמוראים חולקים על אמורא זה, אין הלכה כמותו (יד מלאכי שלד, בדעת הרמב"ם). כמאן דלא כפלוני"כמאן דלא כפלוני" שאמרו בלשון תמיהה, הרי זה מוכיח שהלכה כאותו פלוני (בית יוסף חו"מ לח ג), אבל כשאמרו "לימא מתניתין דלא כפלוני" אין הכרח שזו הלכה, שכן דרך הגמרא לחזר ולקיים דברי המשנה לפי כל התנאים, אפילו שאין הלכה כמותם (רא"ש בבא קמא ו י, על פי בבא קמא נט ב, ובבא מציעא ב ב; בית יוסף אה"ע קנו ז)[6]. לא סבר לה מר"לא סבר לה מר" לברייתא פלונית או למימרא פלונית, כשאמרו בלשון תמיהה, זו ראיה שכן הלכה (יד מלאכי תג). לאפוקי מדפלוני"לאפוקי מדפלוני", כתבו גאונים וראשונים שאין הלכה כאותו פלוני (סדר תנאים ואמוראים נב; שו"ת גאוני מזרח ומערב צו; ספר כריתות לשון לימודים ג סח; הליכות עולם ה ג, בסתם); ויש ראשונים שכתבו שאין זה כלל בכל מקום, ויש לשון "לאפוקי" והלכה כן (תוספות ראש השנה ט א ד"ה ולאפוקי, ועבודה זרה ט ב ד"ה האי; רא"ש כתובות א יט; הליכות עולם שם, בשם יש מי שאומר). לגרמיה הוא דעבד"לגרמיה הוא דעבד" (ראה ברכות מח א) פירושו שאמורא פלוני עשה דבר זה לדעת עצמו, ואין חבריו מודים לו, ואין הלכה כמותו, שיחיד הוא בדבר (רש"י ברכות שם ד"ה לגרמיה, ושבת לח ב ד"ה לגרמיה), וכן כשאמרו חכם פלוני לעצמו עשה (ראה ביצה לה א), משמעו שכל חבריו חלוקים עליו (רש"י ביצה שם ד"ה הלל לעצמו)[7]. לימא מסייע ליה"לימא מסייע ליה" בא לחזק ההלכה ולקיימה להלכה מוחזקת ומקויימת (מבוא התלמוד); ויש שכתב שאם הסיוע הוא ממשנה יש שלא בא אלא להקשות למה לו לאמורא לומר דבר המפורש במשנה, ואם הסיוע הוא מברייתא, בא או להקשות למי שחולק עליו, או לקבוע הלכה (קיצור כללי התלמוד למבוא התלמוד שם). לית הלכתא ככל הני שמעתתא"לית הלכתא ככל הני שמעתתא" נחלקו הדעות אם הכונה שכל ההלכות שנאמרו שם אינן להלכה (ריטב"א כתובות נד א, בשם הגאונים); או שישנם יוצאים מהכלל (תוספות שבת כד ב ד"ה ולית, וכתובות נד א ד"ה לית). מאי הוי עלה"מאי הוי עלה" מסקנת ההלכה היא, שעד עכשיו לא היתה פסוקה לנו ההלכה, ושואלים סוף סוף מה יהיה על ההלכה (הליכות עולם ב א). מאן תנא כפלוני"מאן תנא כפלוני" - הלכה כפלוני, הואיל וסתם משנה כמותו (ראה ערך הלכה כסתם משנה. תוספות שבועות מט ב ד"ה מאן). מי לא אמר פלוני"מי לא אמר רבי פלוני" כך (ראה חולין יז ב), נחלקו ראשונים אם משמעותו שהלכה פסוקה היא, ומקשים ממנה כמו ממשנה וברייתא (רא"ש חולין א ח, בשם רבנו יונה); או לא (כן משמע מהרא"ש שם, בדעת הרי"ף והרמב"ם). מסתבר"מסתבר" כפלוני, ההלכה כאותו פלוני (תוספות חולין צב ב ד"ה אמר; ריטב"א תענית יב א). וכשסותר לכללי ההלכה, נחלקו ראשונים:
סברוה"סברוה" אף על פי שלשון זה נאמר בתחילת השקלא וטריא של הגמרא, והמסקנא אינה כן, יש שאומרים "סברוה" ואינו בטל, והלכה כן (תוספות בבא בתרא ב א ד"ה סברוה, על פי נדרים יא א; שיטה מקובצת כתובות פז ב)[9]. קסבר"קסבר" משמעו שזו סברת אותו תנא או אמורא, אבל אין הלכה כן (כן משמע מתוספות פסחים פא א ד"ה קסבר, וסמ"ג עשין קלג). קרא אשכח ודרש"קרא אשכח ודרש" משמעו שסברתו של אותו חכם היא, אבל חבריו חולקים עליו ואין כך הלכה (לחם משנה תלמוד תורה ד א; ש"ך יו"ד רמו סק"ח, בשם אביו); ויש החולק בזה (שער יוסף לחיד"א הוריות קה ב). קשיא"קשיא" - כתבו גאונים שכל מקום שנאמר כן הוא דבר תלוי (סדר תנאים ואמוראים נד; ערוך, תיובתא, ורשב"ם בבא בתרא נב ב ד"ה ופסק, בשם רבנו חננאל, שקיבל מרבותיו), ולא בטלו דבריו של זה שאמרו עליו קשיא, אלא שלא מצאו לו באותה שעה תירוץ (ערוך שם ורשב"ם שם, בשם רבנו חננאל, שקיבל מרבותיו), ושמועה שעלתה בקושיא יש לעיין בה שמא ימצאו לה תירוץ (שו"ת הגאונים (הרכבי) שלד), ויש לתרץ אותה בדוחק (רש"י סנהדרין עב א ד"ה קשיא)[10], ואין קושיא מוציאה מידי הלכה (רי"ף גיטין עה ב, ושו"ת שט; רשב"א ברכות כז ב, בשם רב האי גאון), ואינה דומה ל"תיובתא", שנדחה לגמרי (ראה להלן. ערוך שם ורשב"ם שם, בשם רבנו חננאל, שקיבל מרבותיו)[11]. רואה אני"רואה אני" את דברי פלוני אין משמעו פסק דין דוקא, אף שנראים דבריו (תוספות כתובות קח ב ד"ה אדמון). רבי פלוני אמר"רבי פלוני אומר" שבראש הפרק, כמו: רבי אליעזר אומר כורתים עצים וכו' (משנה שבת קל ב) - מסורת בידינו וביד כל חכמים (הליכות עולם ה ג) - שאין הלכה כן (מבוא התלמוד (עקנין) עמ' 6; הליכות עולם שם)[12]. שמע מינה"שמע מינה" כך וכך, כשחוזרים וכופלים הדבר הרי זו מסקנת הסוגיא וכן הלכה, אבל אם לא חזרו וכפלו - אין זו המסקנא (עליות דרבנו יונה בבא בתרא קלא א), ואפילו אם אמרו "שמע מינה" רק פעם אחת במסקנא אין הלכה כן (רשב"א יבמות יב א). תהי בה"תהי בה" רבי פלוני, שמתמה ומקשה על דברי אמורא אחר, אין זו דחיית ההלכה, ויש שהלכה כמותו, שאינו חולק על דבריו אלא תמה בלבד (רשב"ם בבא בתרא לט ב ד"ה ה"ג אמר). תיובתא"תיובתא" - נחלקו אם פירושו שבירה (סדר תנאים ואמוראים נה; מבוא התלמוד) כמו חכם ששובר דבריו (מבוא התלמוד שם); או תשובה ומענה (ערוך, תיובתא) כמו "לֹא מָצְאוּ מַעֲנֶה" (איוב לב ג), שתרגומו "דלא אשכחו תיובתא" (תרגום איוב שם. מוסף הערוך שם). כל מקום שנאמר "תיובתא דפלוני תיובתא" אין הלכה כאותו פלוני (סדר תנאים ואמוראים שם; ספר כריתות לשון לימודים ג עא), והיא מבטלת ההלכה בראיה ברורה (מבוא התלמוד), ובטלו דבריו של מי שהתיובתא עליו לגמרי (ערוך שם, ורשב"א בבא בתרא נב ב ד"ה קשיא, בשם רבנו חננאל, שקיבל מרבותיו), ואין עושים כמותו (ראה שבת מ א) מלבד במקום שהתלמוד עצמו מתרץ את התיובתא (ראה סנהדרין כז א), ואז פוסקים הלכה כמותו (סנהדרין שם). אכן כשאומרים סתם "תיובתא" אינה דחיה מההלכה, שלפעמים מקשה המקשן "תיובתא" לפי סברתו, ואינה דחייה מוחלטת (ספר כריתות שם, בהגהה), ויש שאומרים תיובתא על דבר שאינו עיקר, אף על פי שאחר כך אומרים שמחלוקת תנאים בדבר (תוספות בבא קמא מז א ד"ה מאי טעמא). תיקו"תיקו" נאמר במקום ספק, כשנסתפק התלמוד בשום דבר הלכה ואינו יודע להשיב עליו, ותישאר ההלכה בספק (מבוא התלמוד), ונחלקו בפירושו:
מצינו שאחרי שהבעיא נסתיימה בתיקו לבסוף פשטוה (ראה עבודה זרה סח א), ובמקום שלא פשוטה נחלקו הדעות האם יש רשות לחכם לפשטה (יד מלאכי תרלח); או שאין רשות לשום חכם בעולם לפשטה ממשנה או מברייתא או מסברא, שהרי זה כחולק על תלמוד של רבינא ורב אשי, ולא הותר לפשוט אלא בעיות בתלמוד שלא נפשטו ולא נסתיימו בתיקו (ים של שלמה בבא קמא ב ה). תיקו באיסורים, נחלקו ראשונים בדינו להלכה:
ובתיקו בדיני ממונות, נחלקו גאונים:
תנינא להא"תנינא להא דתנו רבנן" פירושו שנינו במשנה סיוע וסעד למה שתנו רבנן בברייתא, ולכן אותה ברייתא עיקר והלכה כמותה (הליכות עולם ב א). תסתיים"תסתיים" - כתבו גאונים שכל מקום שנאמר כך, כך הלכה, וסיום הדבר הוא (סדר תנאים ואמוראים מה), וביארו דהיינו כשאומרים "תסתיים", וכופלים בסיומו "תסתיים" (יבין שמועה כ). אכן לפעמים אומרים "תסתיים" ולא נשאר כן במסקנא (כללי הגמרא (קארו) ב א, על פי בבא קמא כט ב), ודוקא כשאומרים פעם אחת (יבין שמועה שם). תרגמה"תרגמה פלוני אליבא דפלוני" - נחלקו בו אם זו הלכה (חידושי הר"ן סנהדרין מז ב; רא"ש גיטין ה כא, בשם רבנו חננאל; לחם משנה אבל יד כב; אליה רבה או"ח עד סק"ה); או שאינו כלל (יד מלאכי תרמב, בדעת הרא"ש גיטין ב ד ועוד), שכן דרך אמוראים לתרץ משניות וברייתות אפילו לדעת מי שאינם סוברים כמותו (ראה בבא מציעא קז א). בשתי לשונותכשנאמרו בתלמוד שתי לשונות, כתבו ראשונים שאין הכרעתנו הכרעה לומר זה הלשון מחוור מזה, ולא נהגו הגאונים ולא כל בעלי הוראה לפסוק הלכה על דרך זו, ולא אמרו לא מטין - הדעת נוטה כלשון זה - ולא נראין (רמב"ן גיטין כט א), אבל נחלקו גאונים וראשונים בתורת כלל כאיזה לשון לפסוק ההלכה:
כשניתן לברר כאחת הלשונותבמקום שיש לברר כאחת הלשונות מתוך שיטת התלמוד - הולכים אחריו (תוספות עבודה זרה ז א ד"ה בשל, בשם רבנו שמשון), ומספר סימנים ניתנו לדבר:
מילות הקישור ללשון השניהלשון שניה, היינו כשנאמר לפניה אחת הלשונות הבאים:
כששתי הלשונות נאמרו ב"איכא דאמרי"ודוקא כשהלשון הראשונה נאמרה סתם, והלשון השניה ב"איכא דאמרי" (רבנו יונה ברכות מא ב מדפי הרי"ף; כנסת הגדולה יו"ד י הגהות הטור יז, בדעת המאור, ושיורי כנסת הגדולה כללי התלמוד סב), אבל כששתי הלשונות נאמרו בלשון "איכא דאמרי", נחלקו הדעות:
כשהלשונות אינן חולקות בהלכהאינם חשובים שתי לשונות אלא כשהלשונות חלוקות בהלכה אחת, שללשון האחת כך נאמרה הלכה זו, וללשון השניה בענין אחר נאמרה, ומחלוקת אמוראים היא, אבל כשתלמוד עצמו דן לפרש מימרא אחת באיזה ענין נאמרה, ולדברי הכל לא נאמרה בענין פלוני, ודנים מאיזה טעם לא נאמרה, אין אלו שתי לשונות, אלא סברות חלוקות זו על זו, ואין כאן כלל כאיזה לשון לפסוק, אלא יש לפסוק כפי שהסברא מכרעת (רא"ש בבא קמא א ו, ופלפולא חריפתא י). איכא דמתני לה אסיפאבמקום שהתלמוד מפרש בלשון הראשונה שמימרא פלונית נאמרה על הרישא של המשנה, ובלשון שניה אמרו "ואיכא דמתני לה אסיפא", נחלקו ראשונים האם יש כאן שתי לשונות (כן משמע מרי"ץ גיאת א עמ' לד, ורא"ש ראש השנה ג ה, בשמו); או שאין כאן הכרע איזה לשון הוא ראשון ואיזה אחרון, לפי שדרך התלמוד לפרש תחילה ראש המשנה ואחר כך סופה (רא"ש שם). כשנחלקו מהי מחלוקת האמוראיםבמקום שללשון הראשונה מחלוקת אמוראים פלוני ופלוני בדבר, וללשון השניה מחלוקת אמוראים אחרים בדבר, אין העיקר כלשון השניה (ראה לעיל), ואם בלשון הראשונה אמוראים רבים סוברים כדעה אחת, הולכים אחריהם (ריטב"א סוכה יז ב). וכן כשללשון הראשונה מחלוקת אמוראים, זה מחייב וזה פוטר, וללשון השניה מחליפים אותם האמוראים עצמם, זה פוטר וזה מחייב, אין שם הכללים של שתי לשונות איזה מהם עיקר (באר שבע הוריות ב א)[19]. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
