הגדרה^[1] - איסור הכלמת אדם מישראל

האיסור ומקורו

האיסור

אסור להכלים את ישראל (רמב"ם דעות ו ח), וזהו הנקרא מלבין פני חברו (ספר המצוות לא תעשה שג; חינוך רמ) על שם הכתוב: לֹא עַתָּה יֵבוֹשׁ יַעֲקֹב וְלֹא עַתָּה פָּנָיו יֶחֱוָרוּ (ישעיהו כט כב), ו'יחורו' היינו הלבנה (כד הקמח, ה הלבנה).

מקורו

במקורו של האיסור בתורה, נחלקו הדעות:

• מוני המצות מנו האיסור בין הלאוין מכח הכתוב האמור במצות תוכחה (ראה ערכו): הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא (ויקרא יט יז. ספר המצוות שם; סמ"ג לאוין ו; חינוך שם), ואמרו חכמים: יכול אתה מוכיחו ופניו משתנות, תלמוד לומר: ולא תשא עליו חטא (תורת כהנים קדושים פרק ד ח; ערכין טז ב; רמב"ם דעות שם), שלא ידבר לו קשות עד שיכלימנו (רמב"ם שם), ואם הקפידה תורה שלא לבייש אדם במקום מצות תוכחה, קל וחומר שלא במקום תוכחה (סמ"ג שם; יראים קצה; קרית ספר דעות ו).

• יש שכתבו שהאיסור לבייש את חברו נכלל בלאו של אונאת-דברים (ראה ערכו. חינוך שלח; שלחן ערוך הרב, אונאה וגנבת דעת כט), ואף שאונאת דברים עניינו צער, שמצער את חברו, אפילו שאינו מתבייש (ראה ערך אונאת דברים), מכל מקום המבייש את חברו הרי הוא גם מצערו, שהמתבייש מצטער, ולכן ישנו גם בכלל האיסור של אונאת דברים (פתיחה לחפץ חיים יד).

• יש מחלקים: אם מביישו דרך תוכחה, אזהרתו מ'ולא תשא עליו חטא', ואם דרך בזיון הוא בכלל הלאו של אונאת דברים (מגן אבות לתשב"ץ ג טו).

• ויש מהראשונים שכתבו שעבירת הלבנת פנים אינה מפורשת בתורה (תוספות סוטה י ב ד"ה נוח), שכן פשט הכתוב בתוכחה הוא שהזהיר שלא תחשוב לו עון ותזכרהו, ורצונו לומר שלא תשא החטא עליו בלבבך ותזכרהו (ספר המצוות שם).

מלקות

עבר והכלים - אינו לוקה (רמב"ם דעות שם; חינוך רמ), לפי שאין בו מעשה (ראה ערך לאו שאין בו מעשה. חינוך שם).

חלק לעולם הבא

הלבנת פנים עון גדול היא (רמב"ם שם, וחובל ג ז), ומאד מאד צריך להיזהר שלא לבייש שום אדם מישראל (שלחן ערוך הרב שם), ואמרו חכמים: המלבין פני חברו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (אבות ג יא; רמב"ם שם ושם; טוש"ע חו"מ תכ לט), והוא מן היורדים לגהינום ואינם עולים (בבא מציעא נח ב), ואף על פי שיש בידו תורה ומעשים טובים (אבות שם). לפי שאדם נברא בצלם אלקים, והרי הוא דבר ה', והוא בכלל כִּי דְבַר ה' בָּזָה (במדבר טו לא) שאמרו עליו שנכרת מעולם הבא (תוספות יום טוב שם). ואין הדברים אמורים אלא כשהנכלם הוא אדם כשר מישראל (רמב"ם חובל שם; טוש"ע שם), וכשהמכלים מת בלא תשובה, אבל אם שב מרשעו ומת והוא בעל תשובה, הרי זה מבני עולם הבא, שאין לך דבר העומד בפני התשובה (תוספות בבא מציעא נח ב ד"ה חוץ; רמב"ם תשובה ג יד)^[2]. ואמרו עליו שאין לו חלק לעולם הבא מה שלא אמרו ברוצח, כי המלבין פני חברו אינו מכיר גודל חטאו, ואין נפשו מרה עליו על עונו כמו הרוצח, ולכן הוא רחוק מהתשובה (שערי תשובה ג קמב).

כאילו שופך דמים

כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים, שכן אנו רואים שהאודם הולך מעל פניו, והלובן בא ופניו כמת (בבא מציעא שם, ורבנו חננאל שם), ומה שבתחילה הוא מאדים, מפני שהדם מתאסף לברוח (תוספות שם ד"ה דאזיל).

הפלה לכבשן האש

נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש - וימות - ואל ילבין פני חברו ברבים, שנאמר בתמר: הִיא מוּצֵאת וגו' (בראשית לח כה. ברכות מג ב) - לשון הוצאה (אונקלוס שם; כן משמע מרש"י בבא מציעא נט א ד"ה היא מוצאת; ריטב"א כתובות סז ב, בשם רש"י) - והוציאוה לשריפה (רש"י בבא מציעא שם), ולמרות זאת לא אמרה לו בפירוש אלו הסימנים של יהודה ולו אני הרה, ואמרה: לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה (בראשית שם), אם יודה – יודה, ואם לאו - אשרף ולא אלבין פניו (רש"י ברכות שם ד"ה היא מוצאת)^[3].

וכן אמרו: למה אמר - יוסף - הוֹצִיאוּ כָל אִישׁ מֵעָלָי (בראשית מה א), והלא לסכנה גדולה ירד יוסף שאם הרגוהו אחיו אין בריה בעולם מכירו, אלא כך אמר יוסף מוטב שאהרג ולא אבייש את אחי בפני המצרים (תנחומא ויגש ה).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שלפי זה הלבנת פנים היא מן העבירות שעומדות בפני פקוח נפש, אלא מפני שאין העבירה מפורשת בתורה כעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים לא חשבוה בין אלה שאמרו יהרג ולא יעבור (תוספות סוטה י ב ד"ה נוח. וראה רש"ש שם; אורחות צדיקים שער הבושה; שו"ת בנין ציון א קעב-קעג).

• ויש אומרים שהלבנת פנים היא אבק רציחה, שהמלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים (ראה לעיל) ודימו אבק רציחה אל הרציחה, וכמו שאמרו יהרג ולא ירצח (שערי תשובה ג קלט).

• ויש אומרים שאינו להלכה (כן משמע מהרמב"ם שהשמיט), ודרך הערה הוא שאמרו יפיל עצמו לכבשן האש (מאירי סוטה שם), או שהוא רק לשון אזהרה (החינוך רמ).

ביוש כהן בשל זנות בתו

יש מהאחרונים שכתב שאין לבייש את הכהן ולהלבין פניו ברבים מחמת זנות בתו, ולא אמרו שאם היו נוהגים בו קודש ינהגו בו חול, היו נוהגים בו כבוד נוהגים בו בזיון (ראה סנהדרין נב א) אלא בשב ואל תעשה, ובאופן שאינו ניכר לרבים (שבות יעקב ב ב)^[4].

ההכלמה

בינו לבין עצמו

באיסור להכלים את חברו עד שפניו משתנות, נחלקו ראשונים אם הוא אפילו בינו לבין עצמו (כן משמע מהרמב"ם דעות ו ז-ח), וכן הלכה (שלחן ערוך הרב, אונאה וגנבת דעת ל; פתיחה לחפץ חיים יד); או שהוא רק ברבים (כן משמע מרש"י עה"ת ויקרא יט יז וערכין טז ב ד"ה ופניו וחינוך רמ)^[5].

בדיבור

איסור הביוש הוא בין בדיבור ובין במעשה (שלחן ערך הרב שם כט), ולא יספר לפני חברו דבר שהוא בוש ממנו (רמב"ם שם ח).

המכנה שם רע

המכנה שם רע לחברו, הוא בכלל מלבין פני חברו (בבא מציעא נח ב), ואסור אפילו שהוא רגיל באותו כינוי ואין פניו מתלבנות, שמכל מקום זה להכלימו מתכוין (גמ' שם, ורש"י ד"ה דדש ביה; טוש"ע חו"מ רכח ה), ולכן לא יקרא לו שם שהוא בוש ממנו (רמב"ם שם). וכתבו ראשונים שהמכנה שם שאין לו חלק לעולם הבא הוא בכינוי של פגם משפחה, ומכל מקום היו חכמים נזהרים שלא לכנות שם לחברם אפילו כינוי שאינו של גנאי (תוספות מגילה כז ב ד"ה ולא, על פי הגמ' שם).

שלא להלבין החוטא

מגדולי החכמים היו - משקרים (ספר חסידים תרמב) - ואומרים על עצמם שחטאו בחטא של אחרים, כדי שלא ילבינו פניו של מי שעשה החטא (סנהדרין יא א, ורש"י ד"ה משום כיסופא וד"ה ח"ו), ולמדו כן משכניה בן יחיאל שאמר לעזרא אֲנַחְנוּ מָעַלְנוּ בֵאלֹהֵינוּ וַנֹּשֶׁב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת מֵעַמֵּי הָאָרֶץ (עזרא י ב. סנהדרין שם), והוא לא נשא נכרית והכניס עצמו בכלל שלא להלבין פניהם (רש"י שם ד"ה אנחנו מעלנו), ומכל מקום המשקר ועושה כן, ישנה מלשונו שלא יהיה נראה שקר גמור (ספר חסידים שם).

הנושא בחברו ויודע שאין לו

הנושה בחברו ויודע שאין לו, אסור לעבור לפניו (בבא מציעא עה ב; רמב"ם מלוה א ג; טוש"ע חו"מ צז ב), שלא יכלימו אף על פי שאינו תובעו (רמב"ם שם), מפני שהוא נכלם בראותו למלוה ואין ידו משגת לפרוע (טוש"ע שם).

בושת על ידי מעשה טוב

אפילו עושה מעשה טוב ועל ידי זה באה הבושת לחברו, כגון שנותן צדקה לעני ומכלימו בכך - אסור (שלחן ערוך הרב, אונה וגנבת דעת כט, על פי כתובות סז ב).

הנותן צדקה ואין לו

אדם שמצער לעצמו ונותן לגבאי צדקה כדי שלא יתבייש, אסור לתבעו ולגבות ממנו צדקה, וגבאי שמכלימו ושואל ממנו, עתיד הקדוש ברוך הוא להיפרע ממנו (רמב"ם מתנות עניים ז יא, על פי בבא בתרא ח ב).

רב ותלמיד

אין שואלים את הרב - בדברי תורה - מענין אחר, אלא מאותו ענין שהם עסוקים בו, כדי שלא יתבייש (שבת ג ב; רמב"ם תלמוד תורה ד ו; טוש"ע יו"ד רמו יב), ואם יודע תלמיד ברבו שיודע להחזיר לו טעם אם ישאלנו - ישאל, ואם לאו - אל ישאל, שלא יביישנו (חולין ו א, ורש"י ד"ה אם יודע). ואם שאל תלמיד לרבו ואינו יודע להשיב, אל ישאל בפניו לחכם אחר, כדי שלא יתבייש רבו (ספר חסידים רצט ותתקצח, על פי בבא בתרא פא ב).

אם ניכר לרב שהתלמידים מתרשלים בדברי תורה ולפיכך לא הבינו, חייב להכלימם בדברים כדי לחדדם (רמב"ם שם ה, על פי כתובות קג ב).

סעודה

אין מסתכלים בסעודה בפני האוכל ולא במנתו שלא לביישו (רמב"ם ברכות ז ו, על פי צוואת רבי אליעזר הגדול כו; טוש"ע או"ח קע ד).

אין האורחים רשאים ליטול ממה שלפניהם וליתן ביד בנו או בתו של בעל הבית, אלא אם כן נטלו רשות מבעל הבית (חולין צד א; רמב"ם ברכות שם י; טוש"ע שם יט), שמא יתבייש בעל הסעודה, שהרי אין לו אלא מה שהביא לפניהם (רמב"ם שם; מגן אברהם שם ס"ק כג).

לא ישלח אדם לחברו חבית יין ושמן צף על פיה, שמא יזמין עליה אורחים, כסבור שכולה של שמן, ויתבייש (גמ' שם, ורש"י ד"ה חנק; רמב"ם שם), וכן כל כיוצא בדברים אלו המביאים את בעל הסעודה לידי בושה - אסורים (רמב"ם שם).

הנכלמים

אסור לבייש ישראל, בין קטן ובין גדול (רמב"ם דעות ו ח), ואמרו: הקטן - בשנים - כשמכלימים אותו ונכלם הוא בר בושת, ואם אינו נכלם אינו בר בושת (בבא קמא פו ב).

עבד כנעני

וכן אסור לבייש עבד כנעני, שנאמר: לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ ויקרא כה מו) - לעבודה נתתיו ולא לבושה (נדה מז א; רמב"ם עבדים ט ח), ולכן לא יבזהו לא ביד ולא בדברים (רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד רסז יז).

אשתו

אין לאדם רשות לבייש את אשתו, קל וחומר מעבדו שלא ניתן לבושת, אשתו שכתב לה בכתובה ואנא אפלח ואוקיר - ואני אעבוד ואכבד (ראה ערך כתובה) - לא כל שכן (רב חנינא גאון בתשובות הגאונים (שערי צדק) ל ב; טור חו"מ תכד, בשמו).

בתו

רשות ביד האב לבייש את בתו קטנה ונערה בבושת של מסירתה לביאה על ידי קידושין לאדם בזוי (כתובות מ ב, ורש"י ד"ה אלא מסתברא).

עצמו

למרות שלהלכה אין אדם רשאי לחבול בעצמו (ראה ערך חובל) יש מהאמוראים הסובר שלבייש את עצמו מותר (רבא בבבא קמא צא א-ב), אך כתבו ראשונים שלמסקנת התלמוד אין הבדל בין חבלה לבושת (תוספות שם ב ד"ה אלא; ים של שלמה שם ח נט), ואסור לאדם לבייש עצמו (ים של שלמה שם), וכן הלכה (ים של שלמה שם; שלחן ערוך הרב, נזקי גוף ונפש ד)^[6], ואפילו לצורך ממון (ים של שלמה שם, על פי בבא קמא צ ב)^[7].

המתים

המבייש שוכני עפר עון גדול הוא (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג (פראג) קלב).

תקנת חכמים

כמה תקנות תיקנו חכמים כדי שלא יבואו אחרים לידי ביוש:

• מהם שתיקנו שלא לבייש את מי שאין לו.

• ומהם שלא לבייש את מי שאינו יודע.

• ומהם שלא לבייש את מי שיש לו מום ומחלה וכדומה.

• ומהם שלא לבייש החוטאים שעשו תשובה.

שלא לבייש את מי שאין לו

• בחמשה עשר באב וביום הכפורים, כשבנות ירושלים היו יוצאות וחולות בכרמים, היו יוצאות בכלי לבן שאולים, שלא לבייש את מי שאין לו (משנה תענית כו ב), שאף אלו שיש להן היו שואלות מאחרות שלא לבייש את השואלת מתוך שאין לה (רש"י שם לא א ד"ה מבת כהן גדול).

• בראשונה היו מוליכים לבית האבל - לסעודת הבראה (ראה ערכו) - עשירים בקלתות של כסף ושל זהב, ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, והיו העניים מתביישים, התקינו שיהיו הכל מקבלים בסלי נצרים של ערבה קלופה (מועד קטן כז א; רמב"ם אבל יג ז).

• בראשונה היו משקים בבית האבל עשירים בזכוכית לבנה, ועניים בזכוכית צבועה, והיו עניים מתביישים, התקינו שיהיו הכל משקים בזכוכית צבועה (תוספתא נדה (צוקרמאנדל) ט יז; גמ' שם; רמב"ם שם) שלא לבייש את העניים (רמב"ם שם).

• בראשונה היו מוציאים את המת עשירים בדרגש, ועניים בכליבה - מיטה - והיו העניים מתביישים, התקינו שיהיו הכל מוציאים בכליבה (תוספתא שם טז; גמ' שם).

• נהגו חכמים להלביש את המת בסודר שוה זוז, שלא לבייש את מי שאין לו (רמב"ם אבל ד א, על פי הגמ' שם).

• הפסח שנטמא, ששורפים אותו לפני הבירה - המקדש - בעצי המערכה (ראה משנה פסחים פא ב), יש מהאמוראים שאמר בטעם הדבר, שהוא כדי שלא לבייש את מי שאין לו (רב יוסף בגמ' שם פב א).

• ויש שתיקנו שלא לבייש את העניים כשעניותם מנוולתם: בראשונה היו מגלים פני עשירים מתים ומכסים פני עניים, מפני שהיו מושחרים פניהם מפני בצורת, והיו עניים חיים מתביישים, התקינו שיהיו מכסים פני הכל (מועד קטן שם; רמב"ם אבל שם; טוש"ע יו"ד שנג א).

כשהיה מקום לתקן משום בושת ולא חששו לכך

ויש שהיה מקום לתקן תקנה כדי שלא לבייש את מי שאין לו, ולא חששו לכך:

• אף על פי שאמרו בתולה גובה - כתובתה - מאתים ואלמנה מנה, אם רצה להוסיף - מוסיף (משנה כתובות נד ב), ולא עשו חכמים קצבה, שלא לבייש את מי שאין לו (גמ' שם), שלא אמרו משום כך שאם רוצה ליתן לה מתנה יכתוב לה במיוחד, אלא יכול לכלול התוספת בכתובה (כן משמע מהרמב"ן שם).

• ובהבאת בכורים (ראה ערכו) העשירים מביאים בקלתות של כסף ושל זהב, והעניים מביאים בסלי נצרים של ערבה קלופה (בכורים ב ח), ולא תיקנו שיביאו כולם בסלי נצרים, כדרך שתיקנו בבית האבל (ראה לעיל) שלא לבייש את מי שאין לו, משום שכבוד בית אלקינו ומשרתיו חשוב יותר (תוספות יום טוב שם).

שלא לבייש את מי שאינו יודע

• בראשונה כל מי שיודע לקרוא קורא פרשת בכורים (ראה ערך מקרא בכורים), וכל מי שאינו יודע מקרים אותו, נמנעו אלו שאינם יודעים לקרות מלהביא - כדי שלא יכלמו (רמב"ם בכורים ג יא) - התקינו שיהיו מקרים את מי שיודע ואת מי שאינו יודע (בכורים ג ז; רמב"ם שם) כדי שלא לביישם (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

• יש מהראשונים שכתבו שמטעם זה נהגו שהבעל קורא קורא בתורה עם העולה לתורה (ראה ערך קריאת התורה), שלא לבייש את מי שאינו יודע (תוספות מועד קטן כז ב ד"ה בכליבה, ובבא בתרא טו א ד"ה שמונה, ומנחות ל א ד"ה שמונה).

• וכן יש מהראשונים שכתבו בטעם שנהגו שאין המקדש את האשה מברך בעצמו ברכת-ארוסין (ראה ערכו) אלא אחר, שהוא כדי שלא לבייש את מי שאינו יודע לברך (ארחות חיים קדושין כ; דרישה אה"ע לד סק"א בהג"ה; בית שמואל שם סק"ב).

• ויש מהראשונים שכתבו בטעם שטומאת עמי הארץ טהורה היא ברגל (ראה חגיגה כו א) שהוא כדי שלא לביישם (רש"י ביצה יא ב ד"ה אף הפותח).

שלא לבייש מחמת חולי

• בראשונה היו מניחים את המוגמר תחת חולי מעיים מתים, והיו חולי מעיים חיים מתביישים, התקינו שיהיו מניחים תחת הכל מפני כבודם של חולי מעיים (מועד קטן כז ב).

• בראשונה היו מטבילים כלים על גבי נידות מתות, והיו נידות חיות מתביישות, שאף במיתתן הן משונות מכל אדם, התקינו שיהיו מטבילים על גבי כל הנשים משום כבודן של נשים חיות (תוספתא נדה שם טז; נדה עא א, ומועד קטן כז א).

• בראשונה היו מטבילים כלים על גבי זבים מתים, והיו זבים חיים מתביישים, התקינו שיהיו מטבילים על גבי כל האנשים משום כבודם של זבים חיים (גמ' שם ושם).

שלא לבייש עוברי עברה השבים

תיקנו שתהיה תפילה בלחש, כדי שלא לבייש את עוברי עבירה (סוטה לב ב), שמתוודים בתפילתם על עבירות שבידם (רש"י שם ד"ה שלא לבייש), שהרי לא חילק הכתוב מקום בין חטאת לעולה (סוטה שם), שלא קבע לשחיטת קרבן חטאת מקום בפני עצמו, שלא יבינו שהביא חטאת ויתבייש (רש"י שם ד"ה שהרי)^[8].

הערות שוליים