|
היכל הגדרה[1] - החלק הפנימי שבבית המקדש, בין האולם לקודש הקדשים מהותובשם היכל נקרא המקום במקדש שלפני בית קודש-הקדשים (ראה ערכו), ונקרא בכתוב קודש (ראה להלן), או אהל מועד במשכן (תוספות יום טוב מדות ד ו), והוא החלק הפנימי שבבית, שהאולם במזרחו לו כבית שער (ראה ערך אולם), ובית קודש הקדשים למערבו, לפני ולפנים ממנו (ראה ערך קודש הקדשים).
היכל זה נקרא בכתוב גם "קודש", שנאמר: וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין הַקֹּדֶשׁ - היינו היכל (רש"י מנחות כז ב ד"ה בין הקדש) - וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים (שמות כו לג. מנחות שם). וכן נקרא "בית החיצון" (משנה יומא נב ב, ורש"י ד"ה בבית החיצון), ואף בכתוב יש: וְאֵת כָּל קִירוֹת הַבַּיִת וגו' מִלִּפְנִים וְלַחִיצוֹן, וְאֶת קַרְקַע הַבַּיִת וגו' לִפְנִימָה וְלַחִיצוֹן (מלכים א ו כט-ל), והיינו ההיכל (רש"י מלכים שם ל ד"ה ופנימה). על דרך ההשאלהבמובן הרחב נקרא כל הבית כולו בשם היכל, שעל צד ההשאלה קראו לכלל על שם הפרט (תוספות יום טוב מידות ג ד, ושם ד ו), וכן נקרא בכתובים: לִירוּשָׁלַיִם תִּבָּנֶה וְהֵיכָל תִּוָּסֵד (ישעיהו מד כח), וכן: וְיִסְּדוּ הַבֹּנִים אֶת הֵיכַל ה' (עזרא ג י), וכן בלשון חכמים: ההיכל מאה על מאה (מידות ד ו, ושם ה א). מידתו וכתליואורכואורך ההיכל, שהוא מידתו ממזרח למערב, היה במקדש ראשון ארבעים אמה, שנאמר: וְאַרְבָּעִים בָּאַמָּה הָיָה הַבָּיִת הוּא הַהֵיכָל לִפְנָי (מלכים א ו יז). ארבעים אמות אלו יש סוברים שהיו החלל בלבד (יומא נב א, ורש"י ד"ה קחשיב); ויש שנסתפקו אם עובי הכותל המבדיל בין הקודש ובין קודש הקדשים, שעביו אמה (ראה ערך אמה טרקסין), היה בכלל ארבעים האמה, או שכותל זה היה מחוץ לארבעים האמה של החלל (כן משמע מהירושלמי כלאים ח ד, והרמב"ם בית הבחירה ד ב). אף בבית שני היה תוכו של היכל, ממזרח למערב (רש"י דברי הימים ב ג ד), ארבעים אמה (מידות ד ז; רמב"ם שם ד), ועשו ארבעים אמה תמימות, אף לדעה שנסתפקו במידת ההיכל בבית ראשון, מחמת הספק שמא היה החלל בלבד ארבעים אמה, אלא שהניחו אמה יתרה בין הקודש ובין קודש הקדשים, ושתי פרוכות היו מבדילות בין הקודש ובין קודש הקדשים, וביניהן האמה היתרה (רמב"ם שם ב). אף ארכו של ההיכל בבית שלישי, שלעתיד, ארבעים אמה (יחזקאל מא ב)[2]. רוחבורוחב ההיכל, מצפון לדרום (רש"י דברי הימים שם), בבית ראשון עשרים אמה (מלכים א ו ב), וכן בבית שני (מידות ד ז; רמב"ם שם ה), ובבית שלישי (יחזקאל מא ב). דבר זה נלמד מהכתוב האמור במשכן: וְכֵן תַּעֲשׂוּ (שמות כה ט), שכשם שבמשכן היה הרוחב שליש מהאורך, שארכו שלשים ורחבו עשר, כך לדורות יהיה יחס זה של הרוחב כלפי האורך, ומכיון שארכו, יחד עם קודש הקדשים שארכו עשרים, ששים, יהיה רחבו עשרים (קרית ספר בית הבחירה ד). גובהוגובה ההיכל מקרקעית הבית עד קירוי העליה (רש"י דברי הימים שם), בבית ראשון שלשים אמה, שנאמר: וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתוֹ (מלכים א ו ב), כחצי ארכו וכחצי רחבו (משנה בבא בתרא צח ב). ובגובה לא למדו מקדש ממשכן, שלא היה גבהו אלא עשר אמות, שכך היו מקובלים שהכתוב 'וכן תעשו לדורות' לא נאמר אלא על האורך והרוחב (קרית ספר שם). בבית שני היה גבהו ארבעים אמה (מידות ד ו), והוא שכתוב: גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן (חגי ב ט), ופירשו בבנין, בגבהו (בבא בתרא ג א). ואף על פי שאסור להוסיף על בנין המקדש, שנאמר: הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל (דברי הימים א כח יט), כאן הוסיפו על פי נביא שאמר להם גדול יהיה וכו' (תוספות ישנים יומא נא ב ד"ה עבוד). הטעם לשינוי הגובה, לפי שבבית ראשון היתה מחיצה מפסקת בין ההיכל לקודש הקדשים, והיה ההיכל לבדו ארכו ארבעים ורחבו עשרים, ונמצא חצי ארכו ורחבו שלשים, וכך היתה קומתו, אבל בבית שני שלא היתה מחיצה של בנין מפסקת, והיה ההיכל וקודש הקדשים כאחד (ראה ערך אמה טרקסין), נמצא ארכו של היכל ביחד עם קודש הקדשים ששים ורחבו עשרים, וחצי ארכו ורחבו ארבעים, ולכן היתה כך קומתו (באור הגר"א למשניות בבא בתרא ו ד). כתלי ההיכלכתלי ההיכל, מן הצפון ומן הדרום, שש אמות (מידות ד ז), ונחלקו ראשונים:
עובי כותל המזרחי של ההיכל, שבו השער, שש אמות (מידות ד ז; רמב"ם בית הבחירה ד ד), אף לסוברים שבכתלי צפון ודרום לא היו שש אמות בכל הגובה, בכותל המזרחי, שלא היו בו תאים - לסוברים כן (ראה ערך תאים) - היה עביו שש, בין מלמעלה ובין מלמטה (תוספות בבא בתרא שם)[4]. חיפוי ההיכלבבית ראשון כתוב: וַיִּבֶן אֶת קִירוֹת הַבַּיִת מִבַּיְתָה בְּצַלְעוֹת אֲרָזִים (מלכים א ו טו), שהיו קירות ארז אצל האבן כדי לטוח עליו זהב, שאי אפשר לטוח על גבי האבנים כי אם בעצים ובמסמרות (רש"י שם), ואותם קירות ארזים היו קלועים בציורי קליעות וצורות כמו כפתורים ופטורי ציצים, שהם חבלים ופרחים (מלכים שם יח, ורש"י שם), והיה מחופה כולו זהב, כמו שכתוב: וְאֶת כָּל הַבַּיִת צִפָּה זָהָב, עַד תֹּם כָּל הַבָּיִת (מלכים שם כב), ואפילו אחורי הדלתות (במדבר רבה יב ד). בבית שני היה כל הבית טוח בזהב, חוץ מאחר הדלתות של ההיכל (מידות ד א; במדבר רבה שם), לפי שהדלתות הפנימיות היו נפתחות לתוך הבית לכסות אחר הדלתות, ולא היה נראה הכותל שמאחורי הדלתות (ברטנורא שם). ואמרו לא היו ימים מועטים אחרי שהכהנים הקדישו את עורות הקדשים לשמים, עד שחיפו את ההיכל כולו בטבלאות של זהב שהן אמה על אמה בעובי דינר זהב, ולרגל היו מקפלים אותם ומניחים אותם על גב מעלה בהר הבית כדי שיהיו עולי רגלים רואים שמלאכתם נאה ואין בה דופי (פסחים נז א). ליבון ההיכלמלבנים את ההיכל פעם בשנה, מפסח לפסח (מידות ג ד; רמב"ם בית הבחירה ד יג). הלובן של סיד ההיכל הוא דיהה - כהה - מלובן של צמר נקי של כבש בן יומו, ולובן של קרום ביצה דיהה מלובן של סיד ההיכל (רמב"ם טומאת צרעת א ב, על פי שבועות ה ב - ו ב)[5]. קרקע, תקרה ועליהקרקע ההיכלבבית ראשון היתה קרקע הבית מצופה בברושים ובזהב (מלכים א ו טו,ל), ובבית שני היתה רצפת ההיכל כולה מאבני שיש (רש"י יומא מג ב ד"ה על הרובד, וסוטה טו ב ד"ה טבעת) בטבלאות מסודרות שורות שורות הקרויות רובדים (רש"י יומא שם). מימינו של הנכנס להיכל היה מקום אמה על אמה ניכר מתוך שאר הרצפה, וטבלא של שיש שם, וטבעת היתה קבועה בה לאחזה ולהגביהה בה, ומתחתיה עפר, ומשם לקחו עפר הסוטה (משנה סוטה שם; רמב"ם סוטה ג י). זוית הקרקעראשונים נחלקו אם קרקע ההיכל היתה משופעת, ולצד מערב מגביהה יותר (רש"י מנחות צט א ד"ה כתלמיד); או שההיכל היה כולו בשוה (רמב"ם בית הבחירה ו ד). תקרת ההיכלתקרת ההיכל, המפסקת בין ההיכל לבין העליה שעל גביו, היתה חמש אמות: אמה כיור, אמתיים בית דלפה, אמה תקרה, ואמה מעזיבה (מידות ד ו; רמב"ם שם ד ג). ונחלקו ראשונים:
כיורהכיור, מהותו תלויה במחלוקת זו:
ויש מפרשים שהכיור לא היה בתקרה, אלא היה בכותל למעלה טיח חזק מבפנים בסיוד, כדי שלא יכנסו המים מן הצד מגגות התאים (ראב"ד בהשגות שם); או שהיו ציצים ופרחים מצויירים סביב הכתלים ברוחב אמה (פירוש הרא"ש שם). בית דלפהאף מהותו של בית דלפה תלויה במחלוקת זו:
ויש מפרשים שבית דלפה לא היה בתקרה אלא כמו מרזבות קבועים בכתלים, ובולטים לקבל דלף התקרה ולשפכו לחוץ (ראב"ד בהשגות שם ד ג); ויש מפרשים שבית דלפה היה חלל שתי אמות, ושם היו טסים מחוברים בקצה אחד לכיור ובקצה השני לתקרה העליונה כדי שיהיה הכיור נאחז בתקרה לחיזוק, ונקרא דלפה מלשון ליפוף וחיבור (באור הגר"א שם). תקרההתקרה היא - לדעת כולם - התקרה העליונה (כן משמע מהרמב"ם וברטנורא שם), ועובי הקורות והנסרים שעליהם היה אמה (פירוש הרא"ש שם); ויש המפרש שהנסרים לבדם הם אמה (ברטנורא שם). מעזיבההמעזיבה נחלקו אם היא של סיד ואבנים שנותנים על הקירוי (פירוש המשניות לרמב"ם שם), או שהיא טיח של סיד חזק (רש"י בבא בתרא ג ב ד"ה אגב). תפקיד התקרה והמעזיבההתקרה והמעזיבה החזיקו על ידי כובד משאם את הכתלים שלא יטו (בבא בתרא ג ב). העליההעליה, על גבי המעזיבה, היתה ארבעים אמה (מידות ד ו; רמב"ם שם ד ג). כשם שבהיכל היו שתי פרוכות מבדילות בין הקודש ובין קודש הקדשים, כך היו שתי פרוכות מבדילות בעליה בין החלק שעל גבי ההיכל, ובין החלק שעל גבי קודש הקדשים (יומא נד א; רמב"ם כלי המקדש ז יז). מלבד זה היו ראשי פספסים - ראשי קורות בולטים (ברטנורא מידות ב ו)[6] - מבדילים בעליה בין הקודש לבין קודש הקדשים (מידות ד ה; חכמים בירושלמי יומא ה א; רמב"ם בית הבחירה ד יג)[7]. כשם שבעלית קודש הקדשים היו לולים פתוחים לקודש הקדשים, כך היו בעלית ההיכל לולים פתוחים להיכל, להוריד בהם את האומנים בתיבות לתקן את ההיכל, שלא יזונו עיניהם מן ההיכל (משנה למלך בית הבחירה ז כג, בדעת הרמב"ם); ויש שנסתפק בדבר (צל"ח פסחים פו א). מסבהומסבה היתה עולה מקרן מזרחית צפונית לקרן צפונית מערבית, שבה היו עולים לגגות התאים (מידות ד ה; רמב"ם בית הבחירה ד יב). מסבה זו נחלקו במהותה:
היה עולה במסבה ופניו למערב, הלך על פני כל הצפון עד שמגיע למערב, הגיע למערב הפך פניו לדרום, הלך כל פני מערב - על גגות התאים (ראה ערכו. באור הגר"א שם) - עד שמגיע לדרום, הגיע לדרום והפך פניו למזרח, היה מהלך בדרום עד שמגיע לפתחה של עליה (מידות שם; רמב"ם שם). פתח העליהפתח העליה היה פתוח כלפי דרום (מידות ד ח), בין המקום שעל הקודש ובין זה שעל קודש הקדשים (ר"ש שם), ובו שתי כלונסאות של ארז, שבהן היו עולים לגגה של עליה (מידות שם; רמב"ם ד יג), אם על ידי שליבות שבין הכלונסאות (המפרש שם), או שבכלונסאות היה חקוק מקום למעמד רגל לעלות ולרדת בהן (פירוש הרא"ש שם). כלונסאות אלו שבפתח העליה יש מפרשים שהיו בפנים (ר"ש שם); ויש מפרשים בחוץ (פירוש הרא"ש שם). מעל לעליהעל העליה היה שוב אמה כיור, ושתי אמות בית דלפה, ואמה תקרה, ואמה מעזיבה (מידות שם; רמב"ם שם ד ג), ומעקה היה על הגג, שלש אמות גובהו, ואמה אחת גובה כלה עורב (מידות שם)[8]. מקור חיוב מעקהחיוב מעקה בהיכל נלמד מהכתוב: כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וגו' (דברים כב ח), שדרשו אותו: "בית" לרבות היכל (ספרי כי תצא רכט). המעקה היה סביב גג המעזיבה, כאשר שאר הגג היה משופע ועולה עד לשוה גובהו של מעקה (ר"ש מידות שם), ומפני ששיפועו של גג היה מעט ונוח להלוך עליו הוצרכו למעקה (עזרת כהנים שם). מהות כלה עורבונחלקו ראשונים במהות הכלה עורב:
מקום כלה עורבבמקום הכלה עורב נחלקו ראשונים:
בבית ראשוןבבית ראשון נחלקו ראשונים אם היה שם כלה עורב (תוספות שבת צ א ד"ה מכליא, על פי מועד קטן ט א); או שלא היה בו כלה עורב, שמפני רוב קדושתו לא היה צריך לכך, שהיתה שכינה שרויה בו, ולא היו עופות פורחים עליו (ערוך, כל ב; תוספות שבת שם, ומנחות קז א ד"ה כליה, וערכין ו א ד"ה כגון, בשמו)[9]. גובה ההיכל כולוגובה ההיכל כלו - היסוד (ראה ערך אוטם) והחלל והתקרה והעליה ותקרתה והמעקה וכלה עורב - מאה אמה (ראה ערך בית המקדש). חלונות ופתחיםחלונות ההיכללהיכל היו חלונות שקופים אטומים (מלכים א ו ד), ונחלקו בביאור הדבר:
מקום החלונותהחלונות היו למעלה מגגות התאים (ראה ערכו) שמבחוץ, שהיו גבוהים עשרים אמה (ראה ערך הנ"ל), ולכן לא האפילו התאים על החלונות (ריעב"ץ בית הבחירה ד ג; חנוכת הבית מז). בכותל המזרחיאף בכותל מזרחי של היכל, המפסיק בינו לבין האולם, היו חלונות (רש"י זכריה ו יד; ברטנורא מידות ג ח), ושם היו העטרות שנדבו עולי הגולה (מידות שם)[11], ונחלקו ראשונים במהות העטרות:
פתח ההיכלפתחו של היכל היה במזרחו, בינו ובין האולם (עירובין ב א), ונקרא שער הגדול (מידות ד ב, ורמב"ם בית הבחירה ד ו), על שם גודל קדושת ההיכל, שכן היו שם עוד שערים ועל ידם פשפשים, ולא נקראו כן (תוספות יום טוב שם, בשם הראבי"ה, על פי שבועות מז ב)[12]. גבהו של פתח ההיכל עשרים אמה, ורחבו עשר (מידות ד א; רמב"ם שם ז), והיה ראוי לעשותו שוה לאולם (ראה ערכו), אלא שביותר משיעור זה אינו נקרא פתח (תוספות עירובין ב ב ד"ה אלא). דלתות הפתחארבע דלתות היו לפתח - לשם צניעות (עירובין ב ב) - שתים בפנים ושתים בחוץ (מידות שם; רמב"ם שם), היינו שתים בעובי הכותל כלפי פנים, ושתים בעובי הכותל כלפי חוץ (ר"ש וברטנורא שם), שנאמר: וּשְׁתַּיִם דְּלָתוֹת לַהֵיכָל וְלַקֹּדֶשׁ (יחזקאל מא כג. מידות שם) - להיכל כלפי חוץ, ולקודש כלפי פנים (ר"ש שם), או שנאמר: וּשְׁתַּיִם דְּלָתוֹת לַדְּלָתוֹת (יחזקאל שם כד) - שהיו שתי זוגות דלתות לפתח ההיכל (רש"י יחזקאל שם). ונחלקו תנאים:
בריח הפתחלשער היו נגר ופותחות - בריח ומנעולים (ברטנורא ותפארת ישראל תמיד ג ז) - שבהם היה נסגר (תמיד שם). פרוכת הפתחפרוכת - וילון העשוי לצניעות (רש"י כתובות קו א ד"ה בדבבי; תוספות זבחים נה ב ד"ה הוא) - היתה פרוסה על פתחו של היכל מבחוץ (תוספתא מסכת שקלים (ליברמן) ג יג; יומא נד א, וכתובות קו א; רמב"ם כלי המקדש ז יז, ומעשה הקרבנות ה ה), ארכה עשרים אמה ורחבה עשר אמה, ונארגת תכלת וארגמן תולעת שני ושש משזר מעשה רוקם (תוספתא שם). פרוכת זו נחלקו בה:
צורת הפתחצורת הפתח - שתי מזוזות ומשקוף על גביהן - היתה עשויה לפתחו של היכל (עירובין ב ב); ויש סוברים אף אמלתראות (ראה ערך אמלתרא) היו לו כמו לפתחו של אולם (רב שם ג א, שמחלוקת תנאים היא). הפשפשיםשני פשפשים - פתחים קטנים (רש"י בבא מציעא לג א ד"ה פשפשים; ראב"ד בית הבחירה ד יא) - היו מצדי שער הגדול (תמיד ג ז, ומידות ד ב; רמב"ם בית הבחירה ד ו), אחד בצפון, מימין שער הגדול, ואחד בדרום, משמאלו (תמיד ומידות שם, וברטנורא שם; רמב"ם שם), רחוקים קצת מהשער (ברטנורא שם). הפשפש הצפוני היה פתוח לתא, שממנו יש פתח להיכל (מידות שם), ושני מנעולים היו לפשפש זה (פירוש המשניות לרמב"ם תמיד ג ו; פירוש הראב"ד שם לג א), ונחלקו ראשונים במקומם:
כשהוצרך לפתוח את הפשפש היה מכניס את ידו על האציל לפתחו, והיה שוחה אמה עד שלא יפתח (ירושלמי מועד קטן ג ז), והשני נפתח ללא טורח ומיד (תמיד שם).
הפשפש שבדרוםהפשפש שבדרום לא נכנס בו אדם מעולם, ועליו אמר יחזקאל: וַיֹּאמֶר אֵלַי ה' הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ וְאִישׁ לֹא יָבֹא בוֹ כִּי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בָּא בוֹ וְהָיָה סָגוּר (יחזקאל מד ב. תמיד ג ז, ומידות שם; רמב"ם שם), ונחלקו הדעות:
כניסת השכינה מכאן יש מפרשים שלעתיד לבוא נאמר (רש"י יחזקאל שם; צורת הבית לתוספות יום טוב נב); ויש מפרשים שגם בבית שני היה כן, ואף שהשער היה סגור, ביאת השכינה היתה דרך שם (שו"ת הרמ"ע מפאנו ג; מהרש"א מידות שם). בשבתות וראשי חדשים נפתח שער זה מאליו (פרקי דרבי אליעזר (היגר) נ), שנאמר: שַׁעַר הֶחָצֵר הַפְּנִימִית הַפֹּנֶה קָדִים יִהְיֶה סָגוּר שֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת יִפָּתֵחַ וּבְיוֹם הַחֹדֶשׁ יִפָּתֵחַ (יחזקאל מו א. רש"י יחזקאל שם), אף בבית שני (כן משמע מפרקי דרבי אליעזר שם); ויש אומרים רק לעתיד לבוא (רד"ק יחזקאל שם; רד"ל לפרקי דרבי אליעזר שם). ובעת הפתחו נאמר על השער: וּבָא הַנָּשִׂיא - הכהן הגדול (רש"י שם ג); ויש מפרשים: המלך המשיח (רד"ק שם ג) - דֶּרֶךְ אוּלָם הַשַּׁעַר מִחוּץ וְעָמַד עַל מְזוּזַת הַשַּׁעַר וְעָשׂוּ הַכֹּהֲנִים אֶת עוֹלָתוֹ וְאֶת שְׁלָמָיו וְהִשְׁתַּחֲוָה עַל מִפְתַּן הַשַּׁעַר וְיָצָא וְהַשַּׁעַר לֹא יִסָּגֵר עַד הָעָרֶב (יחזקאל שם ב). מעל לפתחעל פתחו של היכל עמדה גפן של זהב שנטע המלך שלמה (מידות ג ח), אף נברשת - מנורה - של זהב, שעשתה הילני המלכה, היתה על פתחו של היכל (משנה יומא לז א), ובשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאים ממנה, והכל יודעים שהגיע זמן קריאת שמע (גמ' שם ב). כליוכלי המקדש שהיו בהיכל הם: השלחן (ראה ערכו), המנורה (ראה ערכו) ומזבח-הזהב (ראה ערכו. רמב"ם בית הבחירה א ו), שכולם מקומם באהל מועד, שהוא ההיכל (רש"י עירובין ב א ד"ה אהל מועד), שנאמר: וְשַׂמְתָּ אֶת הַשֻּׁלְחָן מִחוּץ לַפָּרֹכֶת וְאֶת הַמְּנֹרָה נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל צֶלַע הַמִּשְׁכָּן תֵּימָנָה וְהַשֻּׁלְחָן תִּתֵּן עַל צֶלַע צָפוֹן (שמות כו לה), מכאן ששלחן בצפון ומנורה בדרום (מנחות צח ב; ירושלמי שקלים ו ג; רמב"ם שם ז). מקום המזבחבמזבח הזהב נאמר: וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת (שמות ל ו), מכיון שכתוב המנורה נוכח השלחן, למדים שצריכים שיראו זה את זה, ולא יהא מזבח הזהב מפסיק ביניהם, אלא יהיה משוך קצת כלפי חוץ (יומא לג ב) כלפי מזרח, לצד פתח ההיכל (רש"י שם ד"ה כלפי חוץ) ממוצע ועומד באמצע (יומא שם) כנגד האויר שבין שולחן למנורה (רש"י עה"ת שמות לו כה). מקום השולחן והמנורההשולחן משוך ומרוחק מן הכותל הצפוני שתי אמות ומחצה (תוספתא יומא (ליברמן) ב יב; יומא שם), כדי שיהיה דרך לשני כהנים זה אצל זה שנכנסים לערוך עליו את לחם הפנים (רש"י שם ד"ה משוך; תוספות מנחות צט א). וכן המנורה משוכה מן הכותל הדרומי שתי אמות ומחצה (תוספתא יומא שם) כמידת השולחן, שיהיו זה נוכח זה (רש"י שם)[13]. מקומם ביחס להיכלכולם - השולחן והמנורה והמזבח - היו נתונים מחצי הבית ולפנים (תוספתא יומא שם), וכן היו אף באהל מועד שבמשכן (רש"י עה"ת שמות כו לה). וכן שנינו במנורה: מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת (ויקרא כד ג) מה תלמוד לומר, לפי שנאמר: וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן (שמות מ כד), איני יודע אם סמוכה לפרוכת אם סמוכה לפתח, כשהוא אומר מחוץ לפרוכת העדות באהל מועד, מלמד שהוא סמוך לפרוכת יותר מן הפתח (תורת כהנים אמור פרשה יג ח). ומזבח הזהב היה חולק את ההיכל ועומד באמצעו (ירושלמי שקלים ו ג) כנגד שני בדי ארון (ראה ערכו. תוספתא יומא שם). השולחנות והמנורות שעשה שלמהעשרה השולחנות ועשר המנורות שעשה שלמה (ראה ערך שלחן וערך מנורה) אף הם עמדו בהיכל, חמש מימין וחמש משמאל (דברי הימים ב ד ו-ז), כלומר מימין ומשמאל של שולחן ושל מנורה שעשה משה, וכל השולחנות היו בצפון, וכל המנורות בדרום, וכולם מחצי ההיכל ולפנים (מנחות צח ב; ירושלמי שקלים שם), ואין אחד מהם בחצי שלצד הפתח (רש"י שם ד"ה תני חדא). עמידת הכליםכלי המקדש בהיכל נחלקו תנאים אם היו עומדים לארכו של בית ממזרח למערב (סתם משנה מנחות צו א, ורש"י ד"ה כל הכלים; רבי שם צח ב); או לרחבו של בית מצפון לדרום (רבי אלעזר ברבי שמעון בגמ' שם). להלכה כתבו ראשונים שהשולחנות עמדו לארכו של בית (רמב"ם בית הבחירה ג יב), ובמנורה נחלקו אם עמדו לארכו של בית (ראב"ד שם); או לרחבו (רמב"ם שם)[14].
כני הזהבבנוסף לכלים, היו כני זהב בהיכל, שעליהם מניח הכהן הגדול ביום הכפורים את מזרקי דם הפר ודם השעיר, לאחר ההזאות של לפני ולפנים (משנה יומא נג ב), ונחלקו תנאים אם היו שני כנים, אחד לדם הפר ואחד לדם השעיר (תנא קמא שם), וכן הלכה (רמב"ם עבודת יום הכפורים ד ב); או שלא היה שם אלא כן אחד בלבד, נטל דם הפר והניח דם השעיר (רבי יהודה במשנה שם). מגילת סוטהטבלא של זהב ופרשת-סוטה (ראה ערכו) כתובה עליה קבועה בכותלו של היכל, והיא נראית מהאולם, וממנה כותבים מגילת סוטה (תוספתא סוטה (ליברמן) ב א), ונגנזת תחת טירו - צירו (ירושלמי סוטה ג ג) - של היכל (תוספתא שם ב), דהיינו צדדי ההיכל (רש"י סוטה כ א ד"ה מגילתה). עבודות בהיכלהעבודות התלויות בהיכל הן:
עבודות שמקומן בהיכלעבודת שמקומן בהיכל הן:
כל ההיכל כשר להעמיד שם שולחן לסדר עליו לחם הפנים והבזיכים, עד פתחו של היכל (זבחים יד א, ורש"י כל מחשבה)[17], וכן כל עבודות האמורות בהיכל כשרות בכל מקום בהיכל (כן משמע מרש"י עירובין ב א ד"ה רבנן). נפחתה תקרה של היכל - עלייתו וגגו (רש"י זבחים מ א ד"ה נפחתה) - לא היה מזה, שנאמר בהזאה: בְּאֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא ד ז), ושוב אינו אהל (זבחים שם, ורש"י שם; רמב"ם עבודת יום הכפורים ה כג), אבל כשר להקטיר שם קטורת (תוספות זבחים נט ב ד"ה (שם א) עד). עוד שתי מעשים שהכהן הגדול עושה נעשים בהיכל:
עבודות שמקומן בחוץ אבל כשרות בהיכלעבודות חוץ הכשרות בהיכל הן:
עבודות שמקומן בחוץ הצריכות היכלעבודות חוץ הזקוקות להיכל הן:
עבודות הפסולות בהיכלעבודות הפסולות בהיכל הן:
קדשי הקדשיםקדשי קדשים ששחיטתם בעזרה בצפון המזבח, אם עבר ושחטם בהיכל, נחלקו בהם ראשונים אם כשרים (תוספות זבחים סג א ד"ה שכן, בדעת רש"י); או שנפסלו, שבהיכל אינו בכלל צפון, שמחיצת ההיכל מפסקת (שיטה מקובצת זבחים יד א; קרן אורה שם). קדושתובין עשר הקדושות שמנו חכמים בארץ ישראל, זו למעלה מזו, ההיכל הוא בין קדושת בין-האולם-ולמזבח (ראה ערכו) וקדושת קודש-הקדשים (ראה ערכו. כלים א ט; רמב"ם בית הבחירה ז כא)[22]. ההיכל מקודש מבין האולם ולמזבח, שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידים ורגלים (ראה ערך קדוש ידים ורגלים. כלים שם; רמב"ם שם), שנאמר: בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ (שמות ל כ. ראה ערך הנ"ל), אלא שנחלקו ראשונים אם האיסור מן התורה הוא אף על כניסה להיכל לבד, אפילו כשאינו עובד שם עבודה; או שמן התורה אינו עובר אלא דווקא כשעובד עבודה, וכניסה בלבד אינה אלא מעלה מדרבנן (ראה ערך ביאת מקדש)[23]. שהייה בהיכלאיסור מיוחד יש שלא להיות בהיכל בשעת עבודה בהיכל או בקודש קדשים - אפילו כשאין בו איסור משום ביאה ריקנית, כגון שנכנס דרך גגות ופשפשים, ולא דרך פתח המזרח (ראה ערך ביאת מקדש: שלא כדרך ביאה), או כגון שנכנס לצורך עבודה (מאירי יומא מד א) - שנאמר: וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ (ויקרא טז יז). ואף על פי שפסוק זה ביום הכפורים בהקטרה שבקודש הקדשים נאמר, מכל מקום אף בכל יום בשעה שמקטירים הקטורת בהיכל פורשים כל העם מן ההיכל, ולא יהיה שם אדם עד שיצא זה שהקטיר הקטורת (רמב"ם תמידין ג ג, ועבודת יום הכפורים ד ב, על פי כלים א ט), שנאמר שם: לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ (ויקרא שם), הרי זה בנין אב לכל כפרה שבקודש שלא יהיה שם אדם (רמב"ם שם). אין לי אלא בשעה שנכנס לכפר בקטורת, מנין כשנכנס לכפר בדמים, תלמוד לומר: בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר (ויקרא שם. תורת כהנים אחרי פרק ד ו; יומא מד א), ש"בבאו" מיותר אלא תולה הדבר בביאתו, שבכל עת שיבוא בין לקטורת ובין למתן דמים (קרבן אהרן שם)[24]. אף בשעת מתן דמים של פר-כהן-משיח (ראה ערכו) ופר-העלם-דבר-של-צבור (ראה ערכו) ושעירי-עבודה-זרה (ראה ערכו) שבהיכל בכל השנה פורשים (יומא שם; רמב"ם תמידין שם), שלמדים בגזרה שוה, שביום הכפורים נאמר כפרה, ואף בהם נאמר כפרה (גמ' שם ב), או ש"לכפר בקדש" הוא בנין אב לכל כפרה שבקודש שלא יהא שם אדם (רמב"ם שם). אין לי אלא בכניסתו, מנין אף ביציאתו, תלמוד לומר: "עד צאתו" (תורת כהנים שם; יומא שם), עד שיצא לגמרי (מאירי שם). אין לי אלא באהל מועד שבמדבר, מנין לרבות שילה ובית עולמים, תלמוד לומר: "לכפר בקדש" (תורת כהנים שם; יומא שם), ש"קדש" כולל גם שילה ובית עולמים (קרבן אהרן שם)[25]. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
