הגדרה^[1] - נזק, באופן שגוף הדבר הניזק לא נשתנה מכפי שהיה

גדרו וחיובו

הדין

המטמא טהרותיו של חברו, כגון תרומה; והמדמע, שעירב תרומה בחולין של חברו והפסידו, שאסרו לזרים וצריך למכרו לכהנים בזול; והמנסך יין של חברו, ואסרו בהנאה במזיד - חייב לשלם (גיטין נב ב, ורש"י ד"ה והמדמע; רמב"ם חובל ומזיק ז ב; טוש"ע חושן משפט שפה א).

בעשה זאת בשוגג נחלקו תנאים: ר' מאיר מחייב; ור' יהודה פוטר (שם נג ב), וכן סוברים חכמים (שם נב ב). הלכה, שפטור (רמב"ם שם ג; טוש"ע שם).

ההיזק

היזק זה של מטמא ומדמע ומנסך נקרא היזק שאינו ניכר (גיטין נג א; רמב"ם חובל ומזיק ז א-ב; טוש"ע חו"מ שפה א), לפי שלא נשתנה הדבר מכמות שהיה, ולא נפסדה צורתו (רש"י שם ד"ה היזק; רמב"ם שם א); או לפי שאינו ניכר הנזק לרואים, שהרואה אינו יודע אם נטמא או הוכשר לקבל טומאה וכיוצא (תוס' בבא קמא ק ב ד"ה חייב, ובבא בתרא ב ב ד"ה וחייב). ונחלקו אמוראים בחיובו:

• חזקיה אמר שמדין תורה אחד שוגג ואחד מזיד חייב לשלם, לפי שהיזק שאינו ניכר שמו היזק, וכשם שבהיזק הניכר לא חילקה תורה בין שוגג למזיד, ואדם המזיק חייב על השוגג כמזיד (ראה ערך אדם המזיק), כך בהיזק שאינו ניכר - חייב. והטעם שאמרו - לדעת ר' יהודה וחכמים - שבשוגג פטור, הוא כדי שיודיע לבעלים שטימא או דימע וניסך, שאילו היה מתחייב לשלם היה נמנע מלהודיעו, ויאכלו הבעלים איסור. ומכל מקום לא פטרוהו מטעם זה כשעשה במזיד, שזה שעשה במזיד הרי נתכוין לצער את הבעלים ובודאי יודיעו, ומפני תיקון העולם הוא שתיקנו חכמים לפטרו בשוגג, כדי שיודיעו (גיטין נג א, ורש"י ד"ה כדי וד"ה לצעוריה).

• ור' יוחנן אמר שדבר תורה אחד שוגג ואחד מזיד פטור מלשלם, שהיזק שאינו ניכר אין שמו היזק, ומה טעם אמרו שבמזיד חייב, כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חברו ואומר פטור אני, ועל החיוב במזיד הוא שתיקנו חכמים, מפני תיקון העולם (גמרא שם, ורש"י ד"ה מפני תיקון), אלא שלדעת ר' מאיר קנסו חכמים אף בשוגג משום מזיד, אף על פי שהמזיד עצמו אינו אלא קנס, ולדעת ר' יהודה לא קנסו שוגג משום מזיד (גמרא שם ב).

הלכה כר' יוחנן (רי"ף בבא קמא ה ע"א; רא"ש שם א א; רמב"ם חובל ומזיק ז א; טוש"ע חו"מ שפה א).

ביחס לגרמי

• יש מן הראשונים שסוברים שהיזק שאינו ניכר גדרו הוא כמו גרמי (ראה ערך גרמא בנזקין; גרמי), ומי שדן דיני גרמי, אף בהיזק שאינו ניכר ראוי לחייבו, שהרי גורם נזק לחברו. אלא שאף בגרמי אפילו לדעת המחייבים אינו אלא מדברי חכמים שקנסו, ולכן אמר ר' יוחנן גם בהיזק שאינו ניכר שאינו חייב אלא משום קנס (רמב"ן בבא בתרא בקונטרס דינא דגרמי, בשם איכא מאן דאמר).

• יש סוברים שהיזק שאינו ניכר עדיף מגרמי, שבהיזק שאינו ניכר לדעת ר' מאיר קנסו שוגג משום מזיד (ראה לעיל), וגרמי בשוגג פטור אפילו לר' מאיר המחייב גרמי (תוס' רי"ד גיטין נג ב).

• ויש סוברים שהיזק שאינו ניכר קל יותר מגרמי, ואף שגרמי חייב מן הדין, בהיזק שאינו ניכר אינו אלא משום קנס, שבגרמי ההיזק ניכר אף שלא נעשה בידים, ובהיזק שאינו ניכר לא משום חסרון מעשה בידים הוא פטור מן הדין, אלא מפני שכיון שאינו ניכר אינו חשוב היזק (ראה רמב"ן שם; ריטב"א גיטין שם).

מת המזיק

מאחר שאין המזיק היזק שאינו ניכר חייב לשלם אלא משום קנס, לפיכך אם מת זה שהזיק, אין גובים את הנזק מנכסיו, שלא קנסו חכמים אלא את זה שעבר והזיק, אבל את בנו לא קנסו שהוא לא עשה כלום (גיטין מד ב; רמב"ם חובל ומזיק ז ג; טוש"ע חו"מ שפה א).

אם עמד האב בדין ונתחייב לשלם, ואחר כך מת, נחלקו האחרונים בדבר:

יש סוברים שאף בזה אין הבן חייב לשלם (סמ"ע חו"מ שפה סק"ב); ויש סוברים שכיון שעמד בדין וכבר נתחייב בתשלומים, משלם בנו אחריו מנכסי אביו (ש"ך שם סק"ג).

לכתחילה

לא נחלקו האמוראים אם היזק שאינו ניכר שמו היזק או לא אלא בדיעבד ולענין חיוב תשלומין, אבל לכתחילה אין מי שיאמר שאין מונעים מי שרוצה להזיק לחברו בהיזק שאינו ניכר, וכי יש היזק שאינו ניכר יותר מהיזק ראיה והלכה ששמו היזק, אף על פי שלא עשה מעשה (רמ"ה בבא בתרא ב אות כה).

וכן כתבו האחרונים שהכל מודים שאסור מן התורה להזיק בהיזק שאינו ניכר לכתחילה (חתם סופר גיטין נג א; אמרי בינה עדות לד), שכן אסור לגרום דבר שיבוא ממנו היזק לאנשים, אם משום וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ (ויקרא יט יח) או משום וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל (שם יד. רמ"ה בבא בתרא ב אות קז לענין גרמא בנזקין, ובאמרי בינה שם למד מזה להיזק שאינו ניכר).

ויש מהאחרונים שכתבו שאף לכתחילה אין בו איסור מן התורה, מאחר שאינו חשוב מזיק כלל (פני יהושע גיטין נג ב, בדעת רש"י שם ד"ה מטמא ומדמע).

התשלומים

המזיק בהיזק שאינו ניכר חייב לשלם מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקים (בבא קמא ה א; רמב"ם חובל ומזיק ז ב; טוש"ע חו"מ שפה א). ואף על פי שאין התשלומים אלא קנס חכמים, כל שתיקנו חכמים כעין של תורה תיקנו (רא"ש בבא קמא א א; ש"ך שם סק"ב).

בפשיעה

המזיק היזק שאינו ניכר בפשיעה, אבל לא נתכוין להזיק, כגון דיין שטעה בדין וטימא את הטהור, ורצה לחזק הוראתו וטימא את הטהרות בידים על ידי שהגיע בהן שרץ, כתבו הראשונים שחייב לשלם, מפני שפשע, כי מה היה לו לטמאותן בידים להחזיק דבריו, ולכן הוא כמזיד (תוס' גיטין נג א ד"ה שלא, סנהדרין לג ב ד"ה שעירבן; רשב"א גיטין שם); ואף זה בתורת קנס, שלא יהא הדיין נמהר בהוראותיו להפסיד לחברו (מאירי גיטין שם).

אומר מותר

היה שוגג מפני שחשב שמותר לעשות כן כגון שידע שתרומה היא זו אלא כסבור הוא שמותר לטמא תרומה, אף הוא שוגג שפטור מלשלם (ירושלמי גיטין ה ה; מנחות מט א; שו"ת חתם סופר יורה דעה פח. וראה ערך אומר מותר).

הודה המזיק

היזק שאינו ניכר, מכיון שאין חיובו אלא משום קנס, יש סוברים שאם המזיק הודה הוא פטור, כדין כל מודה בקנס שפטור (ראב"ן צב; שו"ת נודע ביהודה תניינא סא. וראה קצות החושן שפה ס"ק יא); ויש סוברים שבכל קנס חכמים אין אומרים כלל מודה בקנס פטור (ראה ש"ך שפח ס"ק נא. וראה ערך מודה בקנס).

לצאת ידי שמים

יש שהסתפקו בהיזק שאינו ניכר בשוגג שפוטר מדיני אדם אם חייב לשלם בדיני שמים (שו"ת חכם צבי בנוספות י; שו"ת כתב סופר חו"מ כד. וראה פתחי חושן נזיקין א ס"ק נד)^[2].

בהיזק שלא הוזכר בתקנה

בשאר המקומות

נחלקו אמוראים אם קנסו חכמים היזק שאינו ניכר במקומות אחרים, מלבד המטמא והמדמע והמנסך:

• רב סובר שלמדים קנס מקנס, ואפילו במקום שלא מצינו בפירוש שקנסו - חייב, ובכל היזק שאינו ניכר קנסו חכמים.

• ושמואל סובר שאין למדים קנס מקנס, ובמקום שקנסו קנסו, ובמקום שלא קנסו לא קנסו, והיזק שאינו ניכר חייב רק במטמא מדמע ומנסך. (גיטין נב ב-נג א).

להלכה נחלקו הראשונים: יש פוסקים כרב, וכל ענייני היזק שאינו ניכר במזיד חייב עליהם (רמב"ם חובל ומזיק ז ב, וראה ש"ך חו"מ שפה סק"א); ויש פוסקים כשמואל, שאין למדים קנס מקנס (הרמב"ן בבא בתרא בקונטרס דינא דגרמי; ש"ך שם, בדעת רב האי גאון והרי"ף והרא"ש).

שף מטבע

השף מטבע של חברו והעביר צורתו, לדעת הסוברים שפטור (ראה בבא קמא צח א. וראה ערך גרמא בנזקין), כתבו הראשונים שהוא היזק שאינו ניכר (תוס' בבא קמא שם ד"ה השף; חידושי הראב"ד בבא קמא שם), ומכל מקום לא קנסוהו במזיד, כדרך שקנסו במטמא ומדמע, לפי שהוא היזק שאינו מצוי (ראב"ד שם); ויש סוברים שהוא היזק ניכר, ואין פטורו אלא משום גרמא בנזקין בלבד (ים של שלמה בבא קמא ט יז).

פיחת כלים

פיחת צורתם של כלי כסף וכלי זהב והפסידם משוויים, נחלקו הדעות בדינו:

• יש סוברים שדינו כמו פחת צורתו של מטבע, ולדעת הפוטרים שם אף זה פטור (ראב"ן בבא קמא ד"ה המתיז; ים של שלמה בבא קמא ט יז, והובא בש"ך חו"מ שפו סק"ז).

• יש מחלקים, שמטבע אין בה אלא פחת צורה בלבד, אבל כלי הרי קודם לכן היה כלי, והוא ביטלו מתורת כלי, ולכן חייב (ש"ך שם, והשאיר בצריך עיון).

• ויש מהאחרונים שכתבו שהדבר תלוי בטעמם של הפוטרים בשף מטבע, שלדעת הסוברים שהוא משום היזק שאינו ניכר, אין זה שייך אלא בצורה, שהוא דבר שאין בו ממש, אבל בכלי שביטלו ממלאכתו הרי זה היזק ניכר; ולדעת הסוברים שהפטור הוא משום גרמא בנזקין, מפני שאפשר לתקנו על ידי צורף (ראה ערך גרמא בנזקין שם), אף בכלי, כל שלא חסר ממשקלו ואפשר לתקנו, הוא גרמא ופטור (מחנה אפרים נזקי ממון ד).

באיסור והיתר

התוחב כף של איסור לתוך מאכל היתר של חברו, או כף בשרית לתוך מאכל של חלב, נחלקו האחרונים אם נחשב היזק ניכר או היזק שאינו ניכר:

• יש שכתב שנקרא היזק שאינו ניכר (שער המלך חובל ומזיק ז ג).

• יש שכתב שאם הטעם אינו מורגש הוא היזק שאינו ניכר, והסתפק במקום שהטעם נרגש שאפשר שהוא היזק ניכר (פרי מגדים פתיחה לאו"ח הנהגות השואל עם הנשאל סדר ב נד, והביאו הפתחי תשובה חו"מ שפה סק"א).

• ויש שכתב שאם הטעם מורגש, כגון שאין ששים כנגדו והוא מין בשאינו מינו, נקרא היזק ניכר, ואם אינו נרגש יש להסתפק (מנחת שלמה א פח).

המשליך איסור לתוך קדירת היתר של חברו, או בשר לתוך חלב, ואין בו ששים שהמאכל שבקדרה נאסר, יש שכתב שהדבר נחשב היזק ניכר גם אם הטעם אינו מורגש כגון שהוא מין במינו, כיון שמה שהאיסור של התבשיל שאינו יכול לאכלו ניכר לכל (שו"ת כתב סופר חו"מ כו); ויש שכתב שאם בשעה שנתן לתוך הקדירה היה הטעם מורגש נחשב היזק ניכר (מנחת שלמה שם).

בטריפה

שוחט שהסיר סירכות ונטרפה הבהמה - פטור, שזהו היזק שאינו ניכר, שפטור בשוגג, והרי נתכוין להכשיר ולא להזיק (נתיבת המשפט שו סק"ט).

במחשבה

הדין

היזק שאינו ניכר שנעשה על ידי מחשבה, אפילו לדעת הסובר שהיזק שאינו ניכר שמו היזק, אינו אלא גרמא בנזקין, ופטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים (ראה ערך גרמא בנזקין).

בפיגול

הכהנים שפיגלו במקדש, דהיינו ששחטו וזרקו את הקרבנות במחשבה הפוסלת אותם, כגון שחשב על מנת לאכול חוץ לזמנם (רש"י גיטין נג א ד"ה הכהנים) - אם הם מזידים - חייבים לשלם; ואם הם שוגגים - פטורים (שם נד ב; תוספתא (ליברמן) ג ח; רמב"ם חובל ומזיק ז ד), שהפיגול היזק שאינו ניכר הוא, וקנסו חכמים למפגל במזיד מפני תיקון העולם (גיטין נג א; תוספתא שם).

פסול זה של המפגל בקדשים, אף על פי שהוא בא על ידי מחשבה, מכל מקום חייב המפגל, לפי שבשעה שמפגל - עושה מעשה, שהרי שוחטו, ובמחשבה נפסל המעשה, אלא שאין האיסור ניכר בו (רמב"ן בקונטרס דינא דגרמי; רשב"א וריטב"א גיטין שם).

בנדבה

המפגל שחייב לשלם הרי זה אף בקרבן נדבה, ואף על פי שבנדבה אין הבעלים צריכים להביא קרבן אחר, הרי זה חשוב נזק בשבילם מה שנפסל הקרבן, שהרי ברצונם היה להביא דורון למקום, ומצטערים שלא הקריבו את קרבנם (רש"י גיטין נג א ד"ה חייבין).

ויש מן הראשונים שכתבו שבקרבן נדבה, שאין ההפסד לבעלים אלא להקדש, אף החיוב לשלם הוא להקדש (רמב"ן וריטב"א גיטין שם).

במזיק להנאתו

מחלוקת הראשונים

המזיק בהיזק שאינו ניכר להנאת עצמו, ולא בכוונה להזיק לחברו, כגון העושה מלאכה בפרת חטאת, שהיא נפסלת בכך (ראה ערך פרה אדומה); או שעשה מלאכה במי חטאת, ששקל בהם משקלות בגופם, כדרך הטבחים לשקול בשר במים, שיש להם כלי שיש בו סימנים ונותנים בהם מים, ואחר כך נותנים בשר במים עד שהמים עולים, ולפי מידת עליית המים בכלי יודעים את משקל הבשר, ונמצא שפוסל בזה את המים (ראה גיטין נג ב, ורש"י ד"ה דרבא. וראה ערך מי חטאת), נחלקו הראשונים בדינו:

• יש מהראשונים סוברים שכיון שהיזק שאינו ניכר להלכה אין שמו היזק, וכל הטעם שקנסוהו חכמים במזיד הוא כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומזיק חברו בהיזק כזה, כל שעושה להנאת עצמו ואינו מתכוין להזיק כלל - לא קנסו אפילו במזיד, והרי זה פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים (ראב"ד בהשגות חובל ומזיק ז ד).

• יש מהראשונים שפוטרים בדיני אדם העושה מלאכה בפרת חטאת ובמי חטאת, להלכה שהיזק שאינו ניכר אין שמו היזק, לא מפני שנתכוין להנאת עצמו, אלא לפי שלדעתם אין לחייב בהיזק שאינו ניכר אלא באותם ששנו חכמים שהם מטמא ומדמע ומנסך, שאין למדים קנס מקנס (רמב"ן בקונטרס דינא דגרמי. וראה לעיל מחלוקת בדבר).

• יש מן הראשונים פוטרים בדיני אדם מטעם אחר, שלא כל מים חיים ולא כל פרה אדומה עומדים לטהרה, ולא קנסו חכמים אלא במקום שהנזק הוא אף להדיוט (שיטה מקובצת בבא קמא צח א, בשם הראב"ד).

• ויש מן הראשונים שחולקים וסוברים שאף להלכה שהיזק שאינו ניכר אין שמו היזק - חייב במזיד, ואינם מחלקים בין עושה להנאתו או מתכוין להזיק (רמב"ם חובל ומזיק ז ג; שער המלך שם, בדעת רש"י בבא קמא נו א ד"ה העושה וד"ה פטור), ולדעתם למדים קנס מקנס (מגיד משנה ומשנה למלך שם. וראה לעיל שכך דעת הרמב"ם).

אלא שיש שכתבו שאף לדעתם אינו חייב כשמתכוין להנאתו אלא אם כן יש עדים בדבר שראו שעשה המלאכה להנאתו, שמכיון שאם עשה שלא להנאתו, אלא בכוונה להזיק, אין הפרה והמים נפסלים כלל (ראה ערך פרת חטאת, שהמלאכה פוסלת רק בניחא ליה), הרי אם אין עדים בדבר אלא שהמזיק עצמו מודה שעשה להנאתו, אין לחייבו כלל, שכיון שכל חיובו הוא משום קנס, הרי מודה בקנס פטור (שו"ת נודע ביהודה תניינא סא).

בגזלן

לקנות בשנוי

מי שגזל מחברו מטבע ונפסל, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח, בהמה ונעבדה בה עברה דהיינו שנרבעה או נעבדה לעבודה זרה ונפסלה על ידי כך לקרבן, או שנפסלה למזבח מחמת מום שאינו ניכר בה - אומר הגזלן לנגזל הרי שלך לפניך (בבא קמא צו ב, ורש"י ד"ה ונעבדה; רמב"ם גזלה ג ד; טוש"ע חו"מ שסג א. וראה ערך גזל). והטעם שבכל אלה אין ההיזק ניכר, והיזק שאינו ניכר אין שמו היזק.

אבל אילו היה שמו היזק, מכיון שגזלן הוא, הרי צריך לשלם לו ממון גמור (גיטין נג ב), שאם אנו דנים היזק שאינו ניכר כהיזק ניכר, חשוב היזק זה כשינוי בדבר הנגזל, ואין לך שינוי גדול מזה, וקנאם הגזלן בשינוי (ראה ערכים גזל; שנוי), ואינו יכול לומר לו הרי שלך לפניך (תוס' גיטין שם ד"ה גזלן); או שאפילו שאינו שינוי גמור לקנותו בשינוי זה, מכל מקום אם הוא כהיזק הניכר אין הגזלן יכול לפטור את עצמו בהשבתו, שכבר אינו בשלמותו כעין שגזל (ראה אבן האזל גזלה ג ד, בדעת הרמב"ם).

בירושלמי אמרו, שאף לדעת הסוברים היזק שאינו ניכר שמו היזק, כיון שהיזק זה בא מאליו ולא על ידי מעשה הגזלן, יכול הגזלן לומר לו הרי שלך לפניך (ירושלמי גיטין ה א).

באתרוג

גזל אתרוג מחברו לפני החג, שהיה שוה אז דמים מרובים, ורוצה להחזירו לאחר החג, שאינו שוה אז אלא דבר מועט, כתבו האחרונים שאינו יכול לומר הרי שלך לפניך, שהרי זה היזק הניכר, כגזל מטבע ופסלתו מלכות, כיון שבאתרוג הכל רואים שאינו שוה עכשיו, ואינו דומה לחמץ ועבר עליו הפסח, שאינו ניכר בגוף החמץ אם הוא מלפני הפסח או מעכשיו (פתחי תשובה חו"מ שסג סק"א, בשם בית שמואל אחרון)^[3].

גוזל כדי לאבד

הגוזל דבר על מנת לאבד, ולא נתכוין לקנותו לעצמו, אף על פי שנקרא גזלן וחייב באונסים (ראה בבא קמא צח א. וראה ערך גזל עמ' תסא), כתבו הראשונים שמכל מקום כל שאינו מתכוין לגזול אלא לאבדו בהיזק שאינו ניכר - אינו חייב. כגון מי שהגביה מטבע וביטל צורתו בקורנס, אף על פי שקנהו בהגבהה, אומר לו הרי שלך לפניך, לדעת הסוברים שביטול הצורה נקרא היזק שאינו ניכר (קצות החושן שפו ס"ק יא, בדעת התוס' בבא קמא צח א ד"ה השף)^[4].

בשומר

בשור שהמית

שור שהמית אדם כשהוא בבית שומר, ונגמר דינו של השור לסקילה, נחלקו תנאים אם יכול השומר להחזירו לבעליו:

• חכמים סוברים שאם החזירו אינו מוחזר, משום שלדעת חכמים אין גומרים דינו של שור אלא בפניו, והבעלים יכולים לומר לשומר: אילו החזרת לנו השור קודם שנגמר דינו היינו מבריחים אותו לאגם, ולא היו בית דין גומרים דינו.

• ור' יעקב סובר שאם החזירו - מוחזר, שר' יעקב סובר שגומרים דינו של שור שלא בפניו, והשומר לא הזיקו בכך, שסוף סוף היו בית דין גומרים את דינו לסקילה (בבא קמא מה א).

הלכה כחכמים שאם החזירו לאחר גמר דין אינו מוחזר, אבל אם החזירו קודם גמר דין נפטר השומר מהבעלים (רמב"ם נזקי ממון יא ט).

באיסורי הנאה

באיסורי הנאה, שהגזלן אומר הרי שלך לפניך, מפני שהם היזק שאינו ניכר - כגון תרומה ונטמאת, או חמץ ועבר עליו הפסח (ראה לעיל: בגזלן) - אם היה הדבר ביד שומר ובפשיעתו גרם שיאסרו בהנאה, נחלקו אם יכול לומר הרי שלך לפניך:

• יש סוברים שאף הוא יכול לומר הרי שלך לפניך, ואין הבדל בין שומר לגזלן (שיטה מקובצת בבא קמא צח ב, בשם הרמ"ה; ש"ך חו"מ שסג סק"ז). ומי שהפקיד חמץ קודם הפסח ביד חברו, שעל השומר מוטל למכרו לגוי לפני זמן איסורו (ראה טוש"ע אורח חיים תמג ב. וראה ערך מכירת חמץ), ופשע ולא מכרו ונאסר החמץ, אם הוא בעין יכול לומר לו הרי שלך לפניך (מגן אברהם תמג סק"ד; חק יעקב שם סק"ח).

• ויש סוברים שהשומר חייב בהיזק שאינו ניכר שנגרם בפשיעתו, שדוקא גזלן שאינו חייב בשמירתו, וחיובו הוא על שעת גזלתו, כל שלא נשתנה הדבר, שההיזק אינו ניכר, יכול לומר הרי שלך לפניך; אבל שומר חייב בשמירתו במשך כל זמן השמירה שקיבל עליו, ולכן חייב גם על הפשיעה שלאחר כך שגרמה להיזק שאינו ניכר (ים של שלמה בבא קמא ט כ, וראה בבאורו בשו"ת שער אפרים כא, ושער משפט סו)^[5].

וכן שומר שהופקד בידו חמץ ולא מכרו כשהגיע זמן איסורו - חייב לשלם, אפילו כשהחמץ בעין, ואינו יכול לומר הרי שלך לפניך (שו"ת שער אפרים שם, לדעת הים של שלמה).

אבד החפץ

שומר שגרם היזק שאינו ניכר בחפץ, לדעת הסוברים שיכול לומר הרי שלך לפניך כשהוא בעין, ונאבד אחר כך החפץ על ידי אונס, נחלקו האחרונים בדינו:

• יש סוברים שפטור, שעל פשיעתו הראשונה במה שגרם היזק שאינו ניכר אין לחייבו, שהרי היה יכול לומר הרי שלך לפניך, והאבדה שלאחר כך הרי באה על ידי אונס (חק יעקב תמג סק"ח, בשם הרב עוזר).

• יש חולקים ומחייבים אף שנאבד באונס, שאילו היינו באים לחייבו על האבדה שלאחר כך, הרי אפילו אם על ידי פשיעה נאבדה היה פטור, שהרי הזיק דבר שכבר אינו שוה כלום, שאסור בהנאה; אלא עיקר החיוב הוא על פשיעתו הראשונה, במה שגרם להיזק שאינו ניכר, אלא שכל זמן שהדבר בעין יכול לפטור עצמו בהחזרת הדבר ולומר הרי שלך לפניך, וכשאינו בעין, אפילו על ידי אונס, שוב חייב מחמת פשיעתו הראשונה (תרומת הכרי שסג א).

• ויש חולקים לגמרי וסוברים שאפילו אם פשע אחר כך השומר ובפשיעתו נגנב או נאבד - פטור, שהשומר לא כלתה שמירתו וידו כיד הבעלים, ומכיון שההיזק שבא מהפשיעה הראשונה הוא היזק שאינו ניכר ויכול לומר הרי שלך לפניך, הרי זה כאילו אמר כן וכאילו כבר החזירו לבעלים, שידו כיד הבעלים, ועל פשיעה השניה אינו חייב, שהרי החפץ כבר אינו שוה כלום באותה שעה (חתם סופר גיטין נג ב. וראה ערך שומרים).

בגוי

מנסך

גוי שניסך יין של ישראל לעבודה זרה, ואסרו על ידי זה בהנאה, כתבו הראשונים שמן התורה פטור מתשלומים, שהיזק שאינו ניכר אין שמו היזק, אלא שבמזיד חייב מקנס חכמים כישראל, ולכן בשוגג פטור כישראל (תלמידי רבנו יונה עבודה זרה נט ב; רשב"א במשמרת הבית א א; מחנה אפרים נזקי ממון ו).

ואפילו אם נתכוין הגוי לנגוע ביין, כל שלא נתכוין בפירוש להזיקו, דינו כשוגג, שאין הגוים בקיאים בדיני יין נסך לידע שיין ישראל נאסר במגעם (תלמידי רבינו יונה ורשב"א שם).

ויש מן הראשונים סוברים יותר מזה, שאם לא נתכוין לאסור במגעו, אפילו דין היזק שאינו ניכר אין בו, שיכול לטעון אני לא אסרתי יינך אלא אתם אסרתם על עצמכם, ואין בזה דין מזיק כלל, אלא אם כן ניסך בפירוש לעבודה זרה, שזה חשוב היזק אף לגוי, שיין נסך אסור גם לבן נח (חידושי הר"ן לעבודה זרה נט ב; תלמידי רבינו יונה שם).

מהאחרונים יש מי שכתב שבגוי אין לחלק כלל בין היזק שאינו ניכר להיזק ניכר, שבישראל הוא שפטרה תורה בהיזק שאינו ניכר ולא בגוי, והוא חייב בהיזק שאינו ניכר בין במזיד ובין בשוגג (חתם סופר עבודה זרה נט ב)^[6].

בזמן הזה

במזיק

היזק שאינו ניכר להלכה שאין שמו היזק וחיובו הוא משום קנס, נחלקו הראשונים אם גובים אותו בזמן הזה:

• יש מהראשונים סוברים שאין דנים אותו בזמן הזה כדרך שאין דנים כל דיני קנסות בזמן הזה, שאין לנו בית דין סמוכים (ראב"ן תחילת בבא קמא ד"ה תני; מאירי גיטין נב ב, בשם יש אומרים; באור הגר"א חו"מ א ס"ק יד. וראה ערך דיני קנסות).

• ויש סוברים שקנס זה גובים אף בזמן הזה (ספר הזכות לרמב"ן מב ב; מאירי גיטין שם, בשם יש חולקים. וכך משמע מטוש"ע חו"מ שפה, שכתבו בסתם דיני היזק שאינו ניכר), לפי שלא אמרו שאין דנים בזמן הזה אלא בקנסות של תורה, ולא במה שקנסו חכמים (ספר הזכות שם); או לפי שאין זה כשאר קנסות, הואיל ואינו משלם אלא כפי מה שהזיק (מאירי שם), וכן הדין נותן, כדי שלא לפתוח דלת לנזיקין (הכרעת המאירי שם. וראה חידושי הרי"מ חו"מ א אות יא).

הערות שוליים