הגדרה^[1] - איסור שאלת עתידות ונסתרות מהמתים

האיסור

אסור לדרוש אל המתים, שנאמר: לֹא יִמָּצֵא בְךָ וגו' וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים (דברים יח י - יא).

איסור זה נמנה בין הלאוין (ספר המצות לא תעשה לח; סמ"ג לאוין נו; חינוך תקטו), והעובר עליו לוקה (רמב"ם עבודה זרה יא יג, ושם סנהדרין יט ד).

מהותו

איזהו דורש אל המתים, זה המרעיב את עצמו, והולך ולן בבית הקברות, כדי שתשרה עליו רוח טומאה (סנהדרין סה ב; רמב"ם עבודה זרה יא יג; טוש"ע יורה דעה קעט יג).

ונחלקו הראשונים מהי רוח טומאה זו:

• יש מפרשים שהוא שד של בית הקברות, והדורש את המתים כוונתו שיהא שד זה אוהבו ומסייעו בכשפיו (רש"י סנהדרין שם ד"ה שתשרה), ואל המתים הכוונה אל מקום המתים, בבית הקברות (ראה פירוש רבי ירוחם פרלא לרב סעדיה גאון לא תעשה כה).

• ורוב הראשונים מפרשים שכוונתו היא שהמת יודיעו מה ששאל לו (רמב"ם עבודה זרה שם; סמ"ג שם; יראים השלם שלה; חינוך תקטו; רמ"ה ומאירי סנהדרין שם), אלא שיש מהם מפרשים שהמת יבוא בחלום ויודיעו (רמב"ם וסמ"ג והחינוך שם); יש מהם שכתבו שרוח המתים שנלוים עליו מגידים לו מה ששאל מהם (רמ"ה שם); יש מהם שכתבו שיבהיל מחשבותיו עד שיתעורר דמיונו (מאירי שם); ומהם מפרשים שדורש לגופו של מת, ומדבר עמו על ידי כישוף בעודו בקברו (יראים השלם שם).

הנשאל בגולגולת

יש שפרשו שדורש אל המתים הוא המעלה בזכורו - מעלה ומושיב את המת על זכרותו (רש"י סנהדרין סה ב ד"ה בזכורו) - והנשאל בגולגולת - המוטלת מן המת לארץ ועונה מה ששואלים אותו על ידי כישוף (רש"י שם ד"ה בגולגולת) (ספרי שופטים קעב, לגירסתנו; תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) י ז; רש"י דברים יח יא); או המעלה בזכורו לבד, או הנשאל בגולגולת לבד (ירושלמי סנהדרין ז י).

וכן יש מהראשונים שפסק שהנשאל בגולגולת הוא בכלל דורש אל המתים (סמ"ק קמב).

לדעת הסוברים שדורש אל המתים הוא מרעיב עצמו וכו', מעלה בזכורו ונשאל בגולגולת הם בכלל בעל אוב (ראה ערך אוב)^[2].

בעל אוב

כתבו הראשונים שבעל אוב עובר אף על לאו של דורש אל המתים (סמ"ג לאוין נו), אבל דורש אל המתים אינו עובר משום לאו של בעל אוב (ב"ח יו"ד קעט, בדעת הסמ"ג: דינא דחיי לאוין נו). הטעם: שבעל אוב כיון שכל מעשיו ודרישותיו הם עם המת (ראה ערך אוב), עובר גם כן משום ודורש אל המתים; אבל דורש אל המתים אין בו משום בעל אוב, שבעל אוב עושה מעשה בכלי שבידו, וכשדורש אל המתים אינו עושה מעשה של אוב (דינא דחיי שם).

ויש שמבדילים בין בעל אוב ודורש אל המתים, שבעל אוב מעלה את המת מקברו, ודורש אל המתים דורש בו בעודו בקברו (יראים השלם שלה)^[3].

ויש שכתבו שבעל אוב עושה מעשה, ודורש אל המתים אינו עושה מעשה אלא הולך ולן בבית הקברות (תוספות יום טוב סנהדרין ז ז)^[4].

בשינה

המשתדל במעשים ופעולות להביא את המת אליו בשינה אף הוא בכלל דורש אל המתים (מאירי סנהדרין סה ב); כמו שיש שהם לובשים מלבושים ידועים, ואומרים דברים, ומקטירים קטורת ידועה, וישנים לבדם, כדי שיבוא מת פלוני ויספר עמו בחלום. כללו של דבר כל העושה כדי שיבוא המת ויודיעו, לוקה משום דורש אל המתים (רמב"ם עבודה זרה יא יג).

השבעות

מותר להשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה, להגיד לו את אשר ישאל אותו (יראים השלם שלה, והביאו הגהות מיימוניות עבודה זרה יא יג; בית יוסף ושו"ע קעט יד).

• יש שכתבו שהטעם הוא, שאין דורש אל המתים אלא כשדורש לגופו של מת, אבל כשדורש לרוחו אין זה דורש אל המתים, שהרוח אינו מת (יראים והגהות מיימוניות שם). ולכן הוא הדין כשמשביעו לאחר מיתה מותר, שאינו משביע גופו אלא רוחו (רמ"א בשו"ע שם; לבוש שם; ש"ך שם ס"ק טז).

• ויש חולקים וסוברים שאין חילוק בין דורש לגוף המת או לרוחו, שאין ממש בגופו בלא רוחו, וטעם ההיתר במשביע את החולה הוא מפני שכיון שמשביעו כשהוא חי אינו דורש אל המתים (בית יוסף יו"ד קעט יד)^[5].

וכן יש סוברים שמשביע את המת הוא בכלל דורש אל המתים (רבנו ירוחם יז ה). אלא שיש מצדדים לומר שאף על פי שאין הבדל בין דורש לגופו או לרוחו, מכל מקום אינו אסור אלא בעושה מעשה, שהולך לבית הקברות, ומרעיב עצמו, או לובש מלבוש ידוע, או מקטיר קטורת, אבל כשאינו עושה מעשה אלא על ידי הזכרת שמות בא המת ומדבר עמו בהקיץ, אפשר שאינו אסור משום ודורש אל המתים (בית יוסף שם).

קברי צדיקים

ההולכים לבית הקברות על קברי אבות וקרובים, או על קברי צדיקים, נחלקו הפוסקים כיצד יתפלל שם:

• יש שכתבו שנראה קצת כדורש אל המתים, ואין היתר להשתטח על קברי אבות אלא להתפלל שם לה' במקום קדושה כדי שתהא תפילתו נשמעת, או להשתטח על קבר המת לפייסו אם ביזה אותו, אבל אם אינם מכוונים לכך יותר טוב שלא ילכו כלל (ב"ח יו"ד ריז, בשם תשובת רבי חיים פלטיאל. וראה ש"ך יו"ד קעט ס"ק טו). אבל כבר החזיקו במנהג זה ללכת על קברי אבות וצדיקים, ומכל מקום ישתטח על קברי אבות להתפלל לפני ה' יתברך בזכות אבותיו הנקברים פה (ב"ח שם). והמתפלל על קברי הצדיקים אל ישים כוונתו אל המתים השוכנים שם, אך יבקש מאת השם יתברך שיתן אליו רחמים בזכות הצדיקים שוכני עפר (מהרי"ל תענית יח; משנה ברורה תקפא ס"ק כז). ואותם נשים ועמי הארץ שהולכים על קברי מתים וכאילו מדברים עם המתים ואומרים להם צרותיהם - קרוב הדבר שהם בכלל דורש אל המתים (חכמת אדם פט ז).

• וכמה אחרונים האריכו להוכיח שאין בזה שום איסור של דורש אל המתים אפילו כשמבקשים מהמתים שיתפללו על החיים, שכן אמרו בתענית ציבור על הגשמים שיוצאים לבית הקברות כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים (ראה תענית טז א. וראה זוהר ויקרא עא ב מפורש שאין בזה משום ודורש אל המתים). וכן אמרו בכלב שהלך ונשתטח על קברי אבות בחברון ואמר אבותי בקשו עלי רחמים (ראה סוטה לד ב. ראה שו"ת מהר"ם שיק אורח חיים רצג; דרכי תשובה קעט ס"ק לו. וראה באריכות בגשר החיים ב כה).

הערות שוליים