|
אסמכתא (דרשה) הגדרה[1] - דרשה שאינה עיקרית, שחכמים הסמיכו על פיה דין ידוע לפסוק חכמים הסמיכו לפעמים למקרא דינים שהם מדאורייתא, אלא שמקורם העיקרי הוא לא ממקרא זה, ולפעמים הסמיכו למקרא דינים שהם מדרבנן. בדאורייתאהלכה למשה מסיניהלכה-למשה-מסיני נסמכה לפעמים למקרא בתורת אסמכתא, כגון שעורי תורה שהסמיכו לפסוק: אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ (דברים ח ח), המדבר בשבחה של ארץ ישראל שיש בה פירות ששעורי תורה ניתלים בהם (ברכות מא א, ורש"י ד"ה ופליגא), ובאמת שעורים אלה הלכה למשה מסיני הם, ואין הפסוק מדבר אלא בחשיבותם של עצם הפירות, והדרשה לשעורים היא אסמכתא (עירובין ד ב). דין שנלמד מפסוק אחראף דין שלמדנוהו מפסוק שבתורה בדרשה גמורה, לפעמים הסמיכו אותו גם לפסוק אחר בתורת אסמכתא, כמו שאנו למדים מהמילה "רגלים" שבפסוק שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה (שמות כג יד), שבעלי קבין פטורים מהראיה (חגיגה ד א), אך באמת אין זה אלא אסמכתא, ועיקר הלימוד הוא מהמילה "פעמים" שבכתוב שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה (שם יז), שמשמעותה רגל, כמו בכתוב: תִּרְמְסֶנָּה רָגֶל רַגְלֵי עָנִי פַּעֲמֵי דַלִּים (ישעיהו כו ו. גמ' שם ג א, ותוספות ד"ה מפעמים). דין הידוע מסבראוכן דבר שאנו יודעים מסברא שהוא מן התורה, לפעמים הסמיכו לו פסוק, כמו שאמרו: כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ (דברים יד יא) - לרבות את הציפור המשולחת של מצורע (קדושין נז א), ואינה אלא אסמכתא, שכן סברא היא שהמשולחת מותרת, שלא אמרה תורה שלח לתקלה שיצודנה אדם ויאכלנה (שם ב, ורש"י ד"ה רבא). דין הידוע מצד המציאותוכן כשהדין ידוע לנו מצד המציאות, יש שדרשוהו גם בתורת אסמכתא מפסוק, כמו שליא של בהמה שיצאה מקצתה, שאסורה באכילה, לפי שאין שליא בלא ולד, ושמא יצא הולד באותה מקצת והרי הוא כילוד, ששחיטת הבהמה אינה מתירתו, ודרשו דין זה גם מהכתוב אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ (דברים יד ו) - אותה ולא שליתה, ואינו אלא אסמכתא (חולין עז א). טעם הדברבטעם שחכמים דרשו אסמכתות להלכות של תורה, כתבו ראשונים שהוא בתורת סימן לזכרון, שיזכרו ההלכה שדורשים מאותה האסמכתא (כוזרי ג עג; פירוש המשניות לרמב"ם, בהקדמה; קרית ספר למבי"ט, הקדמה א). ויש שכתב ששני מיני אסמכתות הם להלכה למשה מסיני:
אסמכתא בנביאיםאסמכתא להלכות של תורה יש גם במקראות של נביאים, ואמרו שהנביאים עצמם עשו הסמך לדין שהיה מקובל על פי תורה שבעל פה, כיחזקאל שהסמיך לפסוק כָּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבוֹא אֶל מִקְדָּשִׁי (יחזקאל מד ט) שבספרו, איסור ערל בעבודה במקדש (יומא עא ב). בדרבנןלהלכות שהן מדרבנן, בתורת תקנה או גזרה וכיוצא, אמרו בכמה מקומות בתורת אסמכתא מקור מדרשת הפסוק, כמו: יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ (שמות כג יז) - לרבות קטן שהגיע לחינוך, שחייב בראיה, ואין חיובו אלא מדרבנן, משום מצות חינוך, והדרשה היא אסמכתא (חגיגה ד א)[2]. טעם הדברבטעם שהסמיכו דינים דרבנן לפסוקים נאמרו דעות שונות:
אסמכתא גמורה ואסמכתא שאינה גמורהאת הכתוב וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ וגו' מִפְּרִי הָעֵץ (ויקרא כז ל) דרשו "וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ" לרבות ירקות למעשרות, "מִפְּרִי הָעֵץ" לרבות פירות האילן (ספרי ראה קה). ומהראשונים יש שביארו שאין הלימודים הללו אלא אסמכתות, וחיובן מדרבנן (ראה בערך מעשרות), אלא ששני סוגי אסמכתות שונים הן:
אסמכתא בנביאיםיש לדינים דרבנן אסמכתות גם בנביאים, כמו אבלות שבעה ימים שלמדו מפסוק: וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל (עמוס ח י) - מה חג שבעה ימים, אף אבלות שבעה ימים (מועד קטן כ א), ואינה אלא אסמכתא (תוספות עבודה זרה כב א ד"ה תיפוק), שמשה רבנו תיקן להם לישראל שבעה ימי אבלות ושבעת ימי המשתה (ירושלמי כתובות א א; רמב"ם אבל א א)[4]. הדרשותסוגי הדרשות
דמיון למבואר במקראבאסמכתא אין מדקדקים שהדבר הנלמד יהיה דומה ממש למבואר במקרא שהסמיכו לו, כמו שלמדו הזאת מי חטאת לכהן גדול שמפרישים אותו שבעת ימים קודם יום הכפורים מהזאת דם של הפרשת שבעת ימי המלואים, ואמרו: נכנסו מים תחת דם (יומא ד א), שבאסמכתא אין לחוש לכך (תוספות שם ד"ה נכנסו). הקשה לקולאאף על פי שכלל הוא במידות שהתורה נדרשת בהן, שכל מקום שיש להקיש לקולא ולחומרא מקישים לחומרא (ראה בערך כל היכא דאיכא לאקושי לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן), באסמכתא מקישים לקולא (תענית כז א). הנדרש בשלש עשרה מידותכל מה שנדרש בשלש עשרה מידות שהתורה נדרשת בהן הוא מדאורייתא, עד שהחכמים עצמם יאמרו שאינו אלא אסמכתא (רמב"ן בספר המצוות שורש ב)[5]. דיוק באסמכתאנחלקו ראשונים האם דרך התלמוד לדייק באסמכתא, איך ידרשו הפסוק התנאים החולקים על הדין שהוציאו מהאסמכתא:
הוכחות שלימוד הוא אסמכתאאם ידוע לנו ממקום אחר שהדין הנלמד הוא מדרבנן, מוכח שאין הדרשה אלא אסמכתא (יומא פ ב). וכן אם עיקר המקרא בא ללמד דבר אחר (בבא בתרא קס ב). וכן אם ידוע לנו הדין הנלמד מסברא, או על פי המציאות (ראה לעיל). כמו-כן אם לפי הדרשה היינו צריכים לאסור יותר ממה שהחכמים אסרו על פיה, הרי זו הוכחה שאין זו דרשה גמורה אלא אסמכתא, כגון הדרשה לאיסור קניבת ירק ביום הכפורים שחל בשבת, שדרשוהו מהפסוק: שַׁבָּתוֹן (שמות טז כג), אינה אלא אסמכתא, שאם האיסור מן התורה, היינו צריכים לאסור אף ביום הכפורים שחל בחול (תוספות שבת קיד ב ד"ה אלא). בראשוניםלימוד מקוריכשם שהגמרא קובעת בכמה דרשות שהן אסמכתות, כך הראשונים מפרשים בכמה מקומות דרשות ידועות של חכמים שהן אסמכתות, מטעם זה שמצינו שהדינים שלמדים מהן הם מדרבנן, או מהוכחות אחרות (ראה תוספות יבמות לב רע"א, תוספות זבחים טז א ד"ה מיושב, תוספות ב"ק פב ב ד"ה אתא, ועוד). מחלוקותיש שהראשונים נחלקו אם דרשה פלונית שבגמרא היא דרשה גמורה והדין הוא מדאורייתא, או שאינה אלא אסמכתא והדין הוא מדרבנן. לדוגמא:
הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
