|
אסורי מזבח הגדרה[1] - דברים האסורים להקריבם על גבי המזבח כל הפסולים להקרבה על המזבח - בעל-מום עובר ובעל-מום קבוע, טרפה, כלאים, יוצא-דופן, רובע, נרבע, נוגח שהמית אדם, נעבד לעבודה זרה, מוקצה לתקרובת עבודה זרה, אתנן-זונה, מחיר-כלב ומחוסר-זמן (ראה בערכיהם) - אסור להקריבם[2]. איסור זה כולל ארבעה איסורים:
מנין הלאויןנמצא שאם הקדיש בעל מום, ושחטו, וזרק דמו, והקטיר אמוריו - לוקה ארבע מלקיות (רמב"ם שם). יש סוברים שעל ההקטרה עובר בשני לאוין, משום הקטרת כולו ומשום הקטרת מקצתו, וכן אמרו: אין לי אלא כולם, מנין אף מקצתם, תלמוד לומר: מֵהֶם (ויקרא כב כב) - אף מקצתם (תורת כהנים אמור פרק ז ד; רבא בתמורה ז ב); ויש סוברים שאינו לוקה אלא אחד, לפי שהוא לאו-שבכללות (ראה בערכו), שלאו אחד: לא תתנו מהם, כולל את שניהם (אביי בתמורה שם), וכן הלכה (רמב"ם איסורי מזבח א ד). יש מהתנאים שסובר שעובר אף על קבלת הדם, שנאמר: וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ (ויקרא כב כה), שפירושו לדעתו: קבלת הדם (רבי יוסי ברבי יהודה בתורת כהנים אמור פרק ז י, ובתמורה ז א), ואין הלכה כמותו (רמב"ם שם). במנין המצוותהלאוין נחשבו במנין המצוות (ספר המצוות לא תתעשה צא, צב, צג וצד; סמ"ג לאוין שי, שיא, שיב ושיג; החינוך מצוות רפה, רפו, רפט ורצ); ויש שחשב את כולם ללאו אחד במנין המצוות, אף על פי שמודה הוא שלוקים על כל אחד מהם, לפי שסובר שמצוה אחת היא: מניעת עשית קרבן מבעלי מומים (הרמב"ן בסוף השגותיו לספר המצוות). לאו מיוחד יש על הקרבת בעל מום עובר (רמב"ם איסורי מזבח א ה; ספר המצוות ל"ת צה; חינוך תצד), שנאמר: לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם כֹּל דָּבָר רָע (דברים יז א) ואמרו: מנין לבעל גרב ובעל יבלת ובעל חזזית, תלמוד לומר: כל דבר רע (ספרי ראה קכו) ואלו הם בעלי מומים עוברים (סמ"ג לאוין שיג; כסף משנה שם); ויש חולקים ואינם חושבים איסור זה ללאו מיוחד (סמ"ג לאוין שיג; הרמב"ן בהשגות לסספר המצוות ל"ת צה), לפי שהכתוב מרבה והולך עד שאסר כל מום בין קבוע ובין עובר, אבל עצם מניעת הקרבת בעל מום קבוע ועובר, לאו אחד הוא (רמב"ן בהשגות שם). לאו מיוחד יש על הקרבת בעל מום של קרבן גוי, שנאמר: וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה (ויקרא כב כה. רמב"ם איסורי מזבח שם ו), ונמנה במנין המצוות (ספר המצוות ל"ת צו; סמ"ע לאוין שיג; חינוך רצב). בפסול שאינו בעל מוםאף על פי שכל האיסורים הללו בבעל מום נאמרו, אף בשאר איסורי המזבח הם נוהגים, וכך אמרו: המקדיש רובע ונרבע ונעבד ומוקצה אתנן ומחיר עובר משום שמות הללו (תוספתא מכות (צוקרמאנדל) ה ד), ולימודים שונים נאמרו בדבר:
יש מהראשונים שמונה ללאו מיוחד במנין המצוות איסור הקרבת כל דבר פסול למזבח (הרמב"ן בהשגות שם); אבל יש מהראשונים הסוברים שעל כל הפסולים כולם, מלבד בעל מום, אם עבר והקריבם אינו לוקה מן התורה, לפי שלא נתפרשה אזהרתם (רמב"ם שם איסורי מזבח ג ז), אלא שאתנן זונה ומחיר כלב לוקה על הקרבת אחד מהם, או על הקרבת שניהם כאחד מלקות אחת, לפי שיש בהם לאו מיוחד: לֹא תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים כג יט) ואינו לוקה שתים, לפי שנאמרו בלאו אחד (רמב"ם שם). במחוסר זמןבמחוסר-זמן לדברי הכל אינו לוקה על כל אותם הלאוין, לפי שהכתוב ניתקו לעשה: וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה (ויקרא כב כז. חולין פא א), ונחלקו ראשונים:
אם העלם על גבי המזבחאיסורי המזבח, אפילו אם עבר והעלם על גבי המזבח יורידם, שלא היה פסולם בקודש, וכל שאין פסולו בקודש - אין הקודש מקבלו (משנה זבחים פד א), שנאמר: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה וגו' עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה (ויקרא ו ב), ו"זאת" הוא מיעוט, שדוקא העולה הכשרה היא על מוקדה על המזבח כל הלילה, אבל הפסולים אם עלו ירדו, ואף על פי ש"תורת העולה" מרבה גם פסולים שאם עלו לא ירדו, הריבוי הוא על אלו שפסולם בקודש, והמיעוט הוא על רובע ונרבע וכו' שאין פסולם בקודש (ברייתא שם). ונחלקו ראשונים בגדר פסולו בקודש: יש מפרשים שנפסל אחר שבא לעזרה (רש"י במשנה שם ד"ה שהיה), או אחר שנשחט (תוספות שם סח ב ד"ה אמר); ויש מפרשים שפסולו בקודש הוא שכיוצא בו יש לו הכשר במקום אחר, כגון פסול יוצא (ראה בערכו), שכשר בבמה, אבל רובע ונרבע וכו' פסולם לעולם (תוספות שם פד א ד"ה הגה"ה)[3]. הקרבת שיירי קרבנותכל קרבן שמקטירים ממנו על המזבח, שייריו אסור להקריב, וכך אמרו: מנין למעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי הקדשים - כגון זבחי שלמי-צבור (רש"י מנחות נז ב ד"ה קדשי קדשים) - ומקדשים קלים וממותר העומר וממותר שתי-הלחם ומלחם-הפנים ומשיירי-מנחות, שהוא בלא תעשה, שנאמר: כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה' (ויקרא ב יא), כל שהוא ממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו (מנחות נז ב), שהמילה "ממנו" מיותרת, ואנו דורשים אף זה שלא תקטירו מה שממנו אשה לה' (רש"י זבחים עו ב ד"ה ואי). בקרבן שאין מקטירים ממנו על המזבחבקרבן שאין מקטירים ממנו על המזבח, נחלקו תנאים אם מותר להקריב שייריו:
עבר והקריב שיירי קרבנותעבר והקטיר מה שממנו לאשים, אינו לוקה, לפי שעיקר הלאו נאמר על הקטרת שאור ודבש, והלימוד של כל ממנו לאשים הוא כדרשה בעלמא, ואסור מן התורה, אבל לא ללקות עליו (כסף משנה איסורי מזבח ה ד). בהמה טמאהאסור להעלות אברי בהמה טמאה על גבי המזבח, שנאמר: מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ (ויקרא א ב), אבל לא מבהמה טמאה, והרי זה לאו-הבא-מכלל-עשה (זבחים לד א ורש"י ד"ה טהורים). ונחלקו אמוראים: יש אומרים שלאו הבא מכלל עשה לוקים עליו (ריש לקיש, ללשון הראשונה בגמ' שם); ויש אומרים שאין לוקים עליו (רבי יוחנן, ללשון הראשונה שם)[4]. אף להלכה נחלקו ראשונים: יש אומרים שאינו לוקה, ככל לאו הבא מכלל עשה שאין לוקים עליו (רש"י שם ד"ה דכ"ע; ראב"ד איסורי מזבח ה ו). ויש אומרים שלוקה, כשם שלוקה על אכילת בהמה טמאה (רמב"ם איסורי מזבח ה ד), שכמו שבאכילה למדנו בקל וחומר שלוקים כשאין בו סימן טהרה כלל, אף על פי שאין מזהירין מן הדין, לפי שהאיסור כבר ידענו מלאו הבא מכלל עשה, כך לוקים על הקרבת בהמה טמאה מקל וחומר מבעל מום, כיון שהאיסור כבר מפורש בלאו הבא מכלל עשה (כסף משנה שם). חיההמקריב אברי חיה, נחלקו אמוראים:
הערות שולייםבאדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
