הגדרה^[1] - מרירות וצער ביום מותו של קרוב, הגורמים לאיסורים ידועים^[2]

מקורה וזמנה

מקורה מן התורה

אנינות הוזכרה בתורה פעמיים: במעשר ובקדשים. במעשר: לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ (דברים כו יד), ו"אוני" הוא מלשון אבל על מת (ראה באבן עזרא דברים שם); ובקדשים, זהו שאמר אהרן אחרי מות שני בניו: וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה' (ויקרא י יט).

יום המיתה

אנינות מהתורה היא ביום המיתה, שנאמר: וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם וגו' (זבחים קא א; רמב"ם מעשר שני ג ו, ביאת מקדש ב ט).

אף לאחר שנקבר המת האנינות ממשיכה עד הערב, שנאמר (עמוס ח י): וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר (זבחים ק ב), הרי שהמרירות היא יום שלם (רש"י זבחים שם ד"ה אחריתה). אך בירושלמי נחלקו תנאים בזה: חכמים סוברים שאונן מן התורה עד הערב, ורבי סובר שאינו אונן מן התורה (פסחים ח ח. בבבלי זבחים שם דחו פירוש זה במחלוקתם).

אף הראשונים נחלקו: יש שכתבו שהוא אונן מן התורה (רמב"ן בתורת האדם שער הסוף ענין מי שמתו מוטל לפניו); ויש שכתבו שאינו אונן מן התורה אלא עד הקבורה (רש"י זבחים טו ב ד"ה אונן, פסחים צ ב ד"ה האונן; מאירי פסחים שם ד"ה האונן, יומא יג ב ד"ה כה"ג).

לילה ראשון שאחר יום המיתה

באנינות לילה הראשון שאחר יום המיתה נחלקו תנאים:

• רבי יהודה ורבי נחמיה סוברים שהיא מן התורה (תורת כהנים שמיני פרק ב יא; זבחים צט ב, קא ב).

• רבי שמעון ורבי סוברים שהיא מדברי סופרים (תורת כהנים שם; זבחים צט ב, ק ב. וראה ברכות טז ב שגם רבן גמליאל סובר כך)^[3].

להלכה: רוב הראשונים פוסקים שאנינות לילה אינה מן התורה (רי"ף ברכות י א; רמב"ם מעשר שני ג ו; ועוד); יש פוסקים שהיא מן התורה (מאירי מועד קטן יד ב ד"ה זה, בשם רבים שפסקו); ויש שמחלקים: כשלא נקבר עד הלילה היא מן התורה, וכשנקבר מבעוד יום היא מדרבנן (מאירי שם, בשם יש מכריעין).

ימים שבין מיתה לקבורה

שהה המת כמה ימים ולא נקבר, כל הימים עד הקבורה וכן יום הקבורה, האנינות מדברי סופרים (זבחים ק ב; ראה ירושלמי פסחים ח ח; רמב"ם ביאת מקדש ב י).

לילה של יום הקבורה

נחלקו תנאים אם יש אנינות מדרבנן בלילה שאחרי יום הקבורה: חכמים סוברים שאינו אונן כלל, שאפילו יום הקבורה עצמו אינו אלא מדבריהם; רבי סובר שאף בלילה הוא אונן מדרבנן (זבחים ק ב).

הלכה כחכמים (רמב"ם ביאת מקדש ב י).

יום שמועה קרובה וליקוט עצמות

יום שמועה קרובה (ראה ערכו) - ששמע על מות קרובו תוך שלושים יום למותו, אנינות אינה שייכת בו (גשר החיים א יח ח).

יום ליקוט עצמות (ראה ערכו) - פינוי המת מקברו למקום אחר באופן שמותר לעשות כן (ראה טור יורה דעה שסג, וראה גשר החיים א כו) - יש בו אנינות עד הקבורה (מהר"ם מרוטנבורג שמחות סח, ראה טור ובית יוסף יו"ד תג א); ויש סוברים שאין בו אנינות כלל (רא"ש מועד קטן ג נו; טור ורמ"א יו"ד תג א).

על מי מתאוננים

אחד מן הקרובים לאבלות

כל מי שמת לו אחד מן הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהם (ראה ערך אבלות), הוא הנקרא אונן (רמב"ם ביאת מקדש ב ט).

הרוגי בית דין

הרוגי בית דין, אוננים עליהם אף על פי שאין מתאבלים עליהם, לפי שאין אנינות אלא בלב (משנה סנהדרין מו ב; רמב"ם סנהדרין יג ו). ונחלקו בפירושו:

• יש מפרשים שאין בה כבוד להרוג, ולכן הותרה (רש"י שם).

• יש מפרשים, שאבלות אסרו משום וּבַאֲבֹד רְשָׁעִים רִנָּה (משלי יא י), אבל אנינות שאינה נראית התירו (יד רמה סנהדרין שם ד"ה ולא).

• ויש מפרשים, משום שאין אדם יכול לכבוש את יצרו שלא ידוה על קרובו (יד רמה שם).

מאבד עצמו לדעת

אף המאבד עצמו לדעת (ראה ערכו), שאין מתאבלים עליו (ראה ערך אבלות, שם), כתבו אחרונים שאוננים עליו (ראה שדי חמד ד מערכת אנינות ה).

רבו

אנינות של דבריהם לאכילת בשר ולשתיית יין (ראה להלן: לפני הקבורה), נוהגת אף על רבו שלימדו חכמה (רמב"ן בתורת האדם עמ' קמד; טוש"ע יו"ד שעד י, ובית יוסף שם, על פי ירושלמי ברכות ג א).

נשיא

אנינות בנשיא שמת:

• יש סוברים שהכל אוננים עליו (רמב"ם אבל ג י, על פי ירושלמי חגיגה ב ג). ויש שצידדו שזה רק לאנינות מדרבנן (ראה להלן: לפני הקבורה), אבל לא לאנינות של תורה למעשר ולקדשים (משנה למלך שם).

• ויש סוברים שעל נשיא אין מתאבלים כלל (טוש"ע יו"ד שעד יא), אפילו באנינות של דבריהם (ראה רמב"ן בתורת האדם עמ' קמד, ובית יוסף שם).

איסורי אכילה לאונן

בכמה דברים האונן אסור מן התורה באכילה:

• אסור לאכול מעשר שני (דברים כו יד), ונחלקו ראשונים, אם הוא איסור לאו שלוקים עליו, או שהוא איסור עשה (ראה ערך אזהרה וערך אכילת מעשר שני^[4]).

• אסור לאכול בכורים (ראה ערך אכילת בכורים. וראה שם על מקור האיסור ועל חיובו במלקות).

• אסור לאכול בקדשים, ואף כהן גדול שמותר לעבוד עבודה (ראה להלן), אסור באכילתם (ראה ערך אכילת קדשים). ועל כן, אינו לוקח חלק בקדשים שמקריב, אפילו כדי לאכול בערב (זבחים צח ב; רמב"ם ביאת מקדש ב ח), כגון ביום הקבורה, שמותר בלילה באכילת קדשים (זבחים צט ב, וראה לעיל), שאינו נוטל חלק אלא הראוי לאכילה בשעת עבודה (זבחים צט א. וראה ערך מתנות כהונה על חלוקת קדשים).

קדשים באונן דרבנן

אף באנינות שהיא מדבריהם, אסור באכילת קדשים, שהעמידו חכמים דבריהם במקום מצות עשה של אכילת קדשים (פסחים צב א; רמב"ם ביאת מקדש ב י).

קדשים בליל פסח

בליל פסח, נחלקו אמוראים אם כיון שמותר לאכול את הפסח (ראה להלן), מותר גם באכילת שאר קדשים, או שלא התירו בשאר קדשים (זבחים צט ב). הלכה שאסור (רמב"ם קרבן פסח ו ט).

אנינות ברגל

יש מהראשונים שכתבו שמי שמת לו מת ברגל מותר לאכול קדשים (תוספות רי"ד מועד קטן יד ב ד"ה כהן; אור זרוע ב תל. וראה רש"י זבחים ק א ד"ה אביי), אבל כשמת בערב הרגל שהאנינות קדמה, אסור בלילה באכילת קדשים מלבד בפסח (ראה להלן: בקרבן פסח), שאין הרגל מפסיק את האנינות (רבנו חננאל פסחים צב א), שלאיסור אכילת קדשים היא מן התורה, ושונה מאבלות שהיא מדבריהם ונדחית מפני הרגל (רש"י זבחים ק ב ד"ה רבה. ראה עוד טעם במאירי פסחים צ ב. וראה ערך אבלות).

ויש שמצדד לומר שאין אנינות חלה ברגל כלל, ומכל מקום אסור באכילת קדשים, לפי שאכילת קדשים צריכה להיות בשמחה (ראה ערך אכילת קדשים), והוא טרוד בצערו (משנה למלך אבל ג י, על פי רש"י יומא יד א ד"ה מי).

בעבודה במקדש

כהן הדיוט

כהן אונן אסור לעבוד עבודה במקדש, ואם עבד עבודתו פסולה (משנה זבחים טו ב; רמב"ם ביאת מקדש ב ו). המקור לזה:

• ממה שלמדנו בכהן גדול שמקריב אונן ואין הקרבן מתחלל (ראה להלן), אנו למדים שכהן הדיוט שעבד חילל את העבודה (זבחים טז א, ורש"י ד"ה ומן).

• מתשובת אהרן למשה (ראה להלן), שכהנים הדיוטות פוסלים את העבודה באנינות (זבחים שם, ורש"י ד"ה הן. ראה שם שלמדו עוד בקל וחומר מבעל מום ומיוֹשֵׁב).

אונן שעבד, אינו לוקה (רמב"ם שם ח), שאין בו לאו מפורש (כסף משנה שם). ויש מהראשונים שסוברים שלוקה (תוספות מכות יג א ד"ה ואלו).

אונן דרבנן אינו מחלל עבודה (מנחת חינוך קנא ד).

כהן גדול

כהן גדול עובד כשהוא אונן (משנה הוריות יב ב). המקור לזה:

• שנאמר: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל (ויקרא כא יא-יב), כלומר: אף ביום שמת בו אביו ואמו לא יצא מן המקדש, אלא עומד ומקריב, ואין הקרבן מתחלל בכך (זבחים טז א, ורש"י ד"ה ומן).

• יש שלמדים מתשובת אהרן למשה: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ וגו' (ויקרא י יט), שמשה שאל שמא בניך הקריבוה באנינות ונפסלה, והשיבו אהרן וכי הם הקריבו, שהם כהנים הדיוטות ופוסלים העבודה, אני הקרבתי שאני כהן גדול ומקריב אונן (זבחים שם, ורש"י ד"ה הן).

• או שלמדים ממה שאמר אהרן בתשובתו: וְאָכַלְתִּי חַטָּאת הַיּוֹם וגו' (ויקרא שם), על האכילה היה מקפיד ולא על ההקרבה (רש"י מועד קטן יד ב; פרוש המשניות לרמב"ם הוריות ג ה).

הטעם: שהכהן הגדול כל השנה כרגל אצלו, וברגל אין אנינות לענין הקרבה (מועד קטן שם. וראה עוד טעם בפירוש המיוחס לרבנו חננאל זבחים קא א).

משוח מלחמה ומרובה בגדים

כהן משוח מלחמה (ראה ערכו), אף שבמקצת דברים דינו ככהן גדול, לעבודה באנינות דינו ככהן הדיוט (ברייתא הוריות יב ב).

כהן מרובה בגדים - כהן גדול בזמן בית שני, שלא היה בו שמן המשחה - בכלל כהן גדול הוא לדבר זה (שם^[5]).

כהן גדול שעבר

כהן גדול שעבר - שאירע פסול בכהן גדול ומינו אחר תחתיו, כשעבר הפסול הראשון חוזר לעבודתו והשני נקרא כהן גדול שעבר - שעבד אונן, עבודתו כשרה (רש"י הוריות יב ב ד"ה ת"ל), אף שאסור לו לעבוד בבגדי כהן גדול, איסור זה אינו אלא מדבריהם (משנה למלך ביאת מקדש ב ו. וראה ערך איבה).

שמע באמצע עבודתו

היה עומד ומקריב על גבי המזבח ושמע שמת לו מת, נחלקו תנאים אם מניח עבודתו ויוצא, או שיגמור (ברייתא יומא יג ב).

ונחלקו ראשונים אם מחלוקתם בכהן הדיוט, אף שאם עבד אונן מחלל עבודתו, אם כשהתחיל יגמור (רש"י שם ד"ה היה; מאירי שם ד"ה כה"ג), והלכה שיגמור (סמ"ג לאוין רנט - רסד; מאירי שם); או שמחלוקתם בכהן גדול, אף שמן התורה עובד אונן, האם גזרו חכמים שלא יעבוד, שמא יבוא לאכול מן הקדשים (תוספות יומא שם ד"ה היה; רמב"ם ביאת מקדש ב ו, ראה שם בכסף משנה), והלכה שלא גזרו (רמב"ם שם)^[6].

אנינות בלוים

אין אנינות פוסלת בלוים, ולוי אונן מותר לעבוד ולשורר במקדש, שנאמר: וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי (ויקרא י יט), אני אסור באנינות, ואין הלוים אסורים באנינות (תורת כהנים שמיני פרק ב ט; רמב"ם כלי המקדש ג ג).

בקרבן פסח

מת קרובו בערב פסח קודם חצות

מת לו בערב פסח קודם חצות, שעדיין לא חלה עליו חובת שחיטת הפסח (ראה ערך קרבן פסח), אין שוחטים עליו את הפסח, ככל אונן ואבל שאינו משלח קרבנותיו (אביי זבחים ק א, ורש"י ד"ה אביי; רמב"ם קרבן פסח ו ט), אלא שבדיעבד אם שחטו וזרקו עליו את הדם הורצה (רמב"ם שם, ראה בהגהות הגר"א זבחים שם ב גירסת הרמב"ם לגמרא שם).

מת אחר חצות

מת אחר חצות, כשכבר חלה עליו חובת שחיטת הפסח, שוחטים עליו את הפסח (זבחים ק א, ורש"י ד"ה אביי; רמב"ם קרבן פסח ו ט)^[7]; ויש אומרים שאפילו מת אחר חצות אין שוחטים עליו, אלא שאם מת אחר שחיטה וזריקה אוכל את פסחו לערב (זבחים שם ב, לגירסתנו, ראה שם ברש"י ד"ה אידי).

אכילת הפסח

אונן ששחטו וזרקו עליו, טובל - שמא הסיח דעתו - ואוכל את הפסח בערב (משנה פסחים צא ב), אף שהוא אונן מדרבנן ואסור בקדשים (ראה לעיל), לא העמידו חכמים דבריהם במקום כרת (שם צב א; רמב"ם קרבן פסח ו ט), והתירו לו לאכול אף שהאכילה אינה מעכבת (ראה ערך קרבן פסח), כדי שלא ימנע מלשחוט הפסח (רש"י זבחים ק א ד"ה אביי).

הסוברים שגם כשאסור לשחוט, בדיעבד אם שחטו, מותר באכילתו (ראה לעיל דעות הרמב"ם ורש"י בגירסת הגמרא זבחים ק ב), סוברים שאכילת פסחים מעכבת (זבחים שם, וראה שם תוספות ד"ה אכילת).

כשאינו נמנה עם בני חבורה

כששוחטים עליו את הפסח, אין שוחטים עליו בפני עצמו (משנה פסחים צ ב), שמא יטמא למתו ולא יוכל לאכול את הפסח ויביאהו לידי פסול (רש"י שם צא א ד"ה שמא), או שמא לרוב צערו לא יאכל ממנו, וישאר לאחר זמנו ויפסל (פרוש המשניות לרמב"ם פסחים ח ו).

ויש סוברים שלא אסרו לשחוט עליו בפני עצמו אלא כשנעשה אונן לפני חצות, אבל אחר חצות, כיון שחלה עליו חובת הפסח, נזהר הוא ולא יטמא למתו (רש"י פסחים צח א ד"ה אלא).

בימי אנינות דרבנן

היה יום שמועה קרובה או יום ליקוט עצמות בליל פסח, שהוא אונן מדבריהם, אוכל את הפסח, שלא העמידו דבריהם במקום כרת (רש"י זבחים ק ב ד"ה רבה וד"ה אכילת). וכן אם היה ליל פסח בין המיתה לקבורה, שהוא אונן מדבריהם, מותר לאכול את הפסח (רש"י פסחים צא ב ד"ה אונן).

אבל אם נקבר מתו בליל פסח על ידי נכרים, שביום הקבורה הוא אונן מדבריהם, אסור לאכול הפסח, לפי שרוב העולם קוברים ביום המיתה, ואם יתירו את יום הקבורה יבואו להתיר גם את יום המיתה, שהוא אונן בו מן התורה (רש"י זבחים ק ב ד"ה אכילת).

דינים דרבנן שלפני הקבורה

איסורי דרבנן לפני הקבורה

מן התורה אין אנינות אלא ביום המיתה ולענין מעשר ובכורים וקדשים בלבד, אך מדבריהם הוסיפו ואסרו על האונן לפני הקבורה כמה דברים (ראה טור יו"ד שצח, ובט"ז שם סק"ב):

אכילה בפני המת

מי שמתו מוטל לפניו, אוכל בבית אחר (שמחות י ג; ברכות יז ב; רמב"ם אבל ד ו; טוש"ע יו"ד שמא א), ולא בפניו שהוא כלועג לרש (רש"י ברכות שם ד"ה אוכל). ונחלקו האחרונים:

• יש אומרים שחשש לועג לרש שייך דוקא בקרובו שחייב להתעסק בקבורתו, ואינו עוסק אלא אוכל בפניו (ט"ז שם סק"א), ובשבת שאינו עוסק בקבורתו מותר לאכול בפניו (פתחי תשובה שם סק"ב, לדעת הט"ז).

• ויש אומרים שאפילו בשבת אסור (ב"ח שם; ש"ך שם סק"ג), שאף אחר שאינו קרובו אסור לאכול בפניו (פתחי תשובה שם, לדעת הש"ך).

אין לו בית אחר, עושה מחיצה, אפילו בסדין, ואוכל; אין לו דבר לעשות מחיצה, מסב את פניו ואוכל (שמחות שם; ברכות שם; רמב"ם וטוש"ע שם).

בשר ויין וקיום מצוות

אינו מיסב ואוכל, ואסור בבשר ויין, ואינו מברך ואינו מזמן, ואין מברכים עליו ואין מזמנים עליו, ופטור מקריאת שמע ומתפלה ומתפילין ומכל המצוות האמורות בתורה (ברכות יז ב; רמב"ם אבל ד ו; טוש"ע יו"ד שמא א). ודוקא ממצוות עשה, אבל בלאוין, בין של תורה ובין של דבריהם, חייב (שו"ת חכם צבי א; ברכי יוסף יו"ד שמא סק"ה^[8]).

ונחלקו אחרונים אם פטור גם מלא תעשה שיש בה קום עשה, כגון לבער החמץ בערב פסח שלא יעבור על בל יראה ובל ימצא (ראה פתחי תשובה יו"ד שמא סק"ז וסק"ד).

על מי חלים דינים אלו

איסורים אלה אינם אלא על הקרובים החייבים באבלות, שמוטל עליהם להתעסק בקבורתו (ברכות יח א; טוש"ע יו"ד שמא א).

ונחלקו בטעם הדבר:

• יש אומרים, מפני כבוד המת (שמחות י א; ירושלמי ברכות ג א), או מפני שהוא טרוד שאין מי שיתעסק בקבורת המת (ירושלמי שם), ולכן אפילו רצה האונן להחמיר על עצמו, אינו רשאי (ירושלמי שם, ושמחות שם; טוש"ע שם).

• ויש אומרים, לפי שעוסק במצוה פטור מן המצוה, והוא טרוד בקבורת מתו, שהיא טרדה של מצוה (רש"י ברכות יז ב ד"ה מי), ולכן אם רצה להחמיר על עצמו רשאי (תוספות שם, לדעת רש"י).

בשבת ויום טוב

בשבת ויום טוב שאינו מתעסק בקבורתו, חייב בכל המצוות^[9], ואוכל בשר ושותה יין (ברכות יח א; רמב"ם אבל ד ו; טוש"ע יו"ד שמא א), אם ירצה (תלמידי רבנו יונה על הרי"ף ברכות י ב ד"ה ובשבת; רמ"א שם^[10]), אבל אם כהן הוא אינו נושא את כפיו לפי שנשיאת כפים היא עבודה, וכהן אונן אינו עובד (מגן אברהם או"ח קכח ס"ק סד, בשם מהר"ם טיקטין. וראה לעיל: בעבודה במקדש), ועוד שאינו שרוי בשמחה (מגן אברהם ושו"ע הרב או"ח שם).

אם צריך לצאת לדרך כדי לעסוק בצרכי המת, ולהתחיל ללכת בשבת כך שיגיע כשתצא שבת לתחום שבת, חלה עליו אנינות לכל הדברים משעה שמתחיל ללכת (רבנו נתנאל בתוספות ברכות יח א ד"ה ואינו; טוש"ע שם).

וכן אם מת ביום טוב שני של גלויות, ורוצה לקברו בו ביום, או ביום טוב ראשון, ורוצה לקברו על ידי נכרים (ראה ערך יום טוב וערך קבורה), חלה עליו אנינות (רא"ש מועד קטן ג נד; טוש"ע או"ח תקמח ה).

בחול המועד, בפורים, בחנוכה

בחול המועד נוהגת אנינות (רא"ש מועד קטן ג נד; טוש"ע או"ח תקמח ה).

בפורים אין אנינות נוהגת, שהשמחה בפורים מדברי קבלה שהם כדברי תורה, ואין אנינות שהיא מצוה של יחיד, דוחה שמחת פורים שהיא עשה של רבים (בית יוסף או"ח תרצו, בשם ארחות חיים; שו"ע שם ז. וראה ערך פורים).

יש מי שכתב שאונן לא ידליק נר חנוכה (אליה רבה תרע אות יט. וראה שם בהבדל בין פורים לחנוכה).

כשאחרים מתעסקים בקבורה

אפילו אם יש לאבל מי שיטרח בשבילו ויתעסק בקבורת המת, חלים עליו כל דיני אנינות (טוש"ע יו"ד שמא א, על פי ספק הירושלמי ברכות ג א).

קרובים שבעיר אחרת

היה קרוב אחד עם המת, שעליו מוטל חיוב הקבורה, ושאר הקרובים בעיר אחרת, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שכיון שאין מוטל עליהם לטפל בקבורתו, אינם אוננים לדינים אלה (תוספות ברכות יז ב ד"ה ואינו, בשם רבנו תם, וראה ב"ח יו"ד שמא ד).

• ויש אומרים שלעולם הקרובים החייבים להתאבל הם אוננים (רא"ש ברכות ג ג, מועד קטן ג נה; טוש"ע יו"ד שמא א), כי לא חלקו חכמים בדבר (טור שם. ראה ערך לא פלוג רבנן).

משנמסר המת לכתפים

במקום שמוסרים את המת לכתפים אחרי שנתעסקו הקרובים בצרכי קבורתו, משמסרוהו להם מותרים הקרובים בבשר ויין (ירושלמי ברכות ג א; טוש"ע יו"ד שמא ג), וכל שכן שחייבים בכל המצוות (רבי עקיבא איגר יו"ד שם; דגול מרבבה שם, על פי ירושלמי שם לענין שבת).

יש אומרים שזה דוקא כשהכתפים מוליכים אותו לעיר אחרת ואין הקרובים הולכים עמהם, אבל כשגם הקרובים הולכים, אין בטל מהם דין אנינות (שו"ת נודע ביהודה מהדורה תניינא יורה דעה ריא).

מת שמועבר לארץ אחרת

מת שמעבירים אותו במטוס מחוץ לארץ לישראל לקבורה, הקרובים המלווים אותו חייבים לנהוג דיני אנינות כל זמן הטיסה, ואסורים בבשר וביין (ילקוט יוסף בקור חולים ואבלות ז יד), והקרובים שנשארים במקומם מתחילים דיני אבלות מיד לאחר העלאת הארון עם המת למטוס (שו"ת אגרות משה יו"ד ב קע; שו"ת יביע אומר ד יו"ד כח ב).

כשהמת נעדר

מי שמת בשבי, או ששטפו נהר, או נהרג בדרך ואין יודעים מקומו, כיון שאי אפשר להתעסק בקבורתו, אין על הקרובים דין אנינות (תוספות ברכות יז ב ד"ה ואינו; רא"ש שם ג ג; טוש"ע יו"ד שמא ד), וכן אם הקרובים בשבי ושמעו שמת להם מת ואינם יכולים לצאת להתעסק בקבורה, אין עליהם דין אנינות (טוש"ע שם).

חיובו בדיני אבלות

• יש אומרים שהאונן מותר בכל הדברים שהאבל אסור בהם (ראה ערך אבלות), שהאבלות מתחילה רק אחר הקבורה (רמב"ם אבל א ב; רי"ץ גיאות, הובא בטור יו"ד שמא; שו"ע שם ה), ואפילו בתשמיש המטה מותר (רי"ץ גיאות שם), ונחלקו תנאים אם חייב לקיים מצות עונה (ראה ערכו) בשבת (ב"ח שם, בדעתם), ואסור רק לישן על מטה, אפילו כפוייה - הפוכה (שמחות יא יט; טוש"ע שם. וראה ערך אבלות).

• יש אומרים שבתשמיש המטה אסור, שמא ימשך בזה בזמן שצריך להתעסק בקבורת מתו, או כיון שיש בזה שמחה יתרה וחוצפה (תוספות מועד קטן כג ב ד"ה ואינו; רמ"א שם ה), ובשבת נחלקו תנאים: חכמים אוסרים, כיון שדברים שבצנעא נוהגים אף בשבת, ורבן גמליאל מתיר (שמחות י ג; ברכות יח א; ומועד קטן כג ב), והלכה כחכמים (טוש"ע יו"ד שמא א).

• ויש אומרים שבכל דבר שהוא משום עידון ושמחה אסור, כגון רחיצה וסיכה ושמחה ותספורת, קל וחומר מבשר ויין, ואינו מותר אלא בנעילת הסנדל, ואינו חייב בעטיפת הראש ובכפיית המטה, שאם יחמירו עליו באלה, עסקי המת נפסדים בכך (רמב"ן בתורת האדם עמ' ריב).

הערות שוליים