הגדרה^[1] - אשה שנבעלה בעל כרחה, אם בחוזק יד או באיום להמיתה

הגדרתה

אנוסה זו היא שנבעלה מחמת סכנה, שהבועל יהרגנה כשלא תתרצה (כתובות ג ב), או שהעדים מעידים עליה שהבועל שלף חרב ואמר לה: אם תזעקי אהרוג אותך (רמב"ם נערה בתולה א ב), או שהיתה צועקת או נלחמת בו בכל כחה ובוכה ואוחזת בבגדיו או בשערותיו ורוצה להימלט ממנו (רמב"ן על התורה דברים כב כז).

ההבדל בינה לנבעלת ברצונה

נשתנה דין אנוסה מזו שנבעלה ברצונה בשלשה דברים:

• פטורה ממיתה אם היא אשת-איש.

• מותרת לבעלה אם היא אשת ישראל (ראה בערך אשת איש).

• והמאנס אותה - אם היא נערה בתולה - חייב בתשלומי צער ולקחתה לאשה, נוסף על שאר החיובים שישנם גם במפתה (ראה בערך אונס ב).

חזקת אנוסה

הנבעלת בשדה

כל הנבעלת בשדה, אם ראו העדים מרחוק שנבעלה ואינם יודעים אם נבעלה באונס או ברצון, הרי זו בחזקת אנוסה, שנאמר: וְאִם בַּשָּׂדֶה יִמְצָא הָאִישׁ וגו', כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ (דברים כב כה,כז), הרי שבשדה היא בחזקת אנוסה, ואפילו אם לא צעקה, מכל מקום היא בחזקת אנוסה, שידעה שאף אם תצעק אין מושיע לה (רמב"ן על התורה שם כז).

חזקה זו אמורה בין באשת איש לפטרה ממיתה (דברים שם כו, לענין נערה מאורסה), ובין בנערה בתולה, שהמאנס חייב בתשלומי צער ולקחתה לאשה בעל כרחו, שהמפתה פטור מהם (רמב"ם נערה בתולה א ב); ויש אומרים שבנוגע לנערה בתולה התובעת החיובים של הבועל, לעולם המוציא-מחברו- עליו-הראיה (ראב"ד נערה בתולה שם).

כשאין עדים

לא היו שם עדים שנבעלה, והיא בעצמה טוענת נאנסתי, והוא מכחיש ואומר לא היו דברים מעולם, או שאומר פתיתי אותך, כדי להיפטר מתשלומי צער, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שהוא נשבע ונפטר (משנה למלך שם, על פי רמב"ם שם ב יג).

• ויש אומרים שלעולם אנו סומכים על החזקה, וחייב בתשלומי צער אפילו כשאין עדים, אלא ששניהם מודים בבעילה והוא מכחיש ואומר פתיתי, ולא אמרו שישבע אלא אם נבעלה בקרפף, שאינו לא עיר ולא שדה (פרישה אבן העזר קעז סק"ד, ודרישה שם סק"ח).

הנבעלת בעיר

נבעלה בעיר, וראו העדים מרחוק שנבעלה ואינם יודעים אם באונס או ברצון, הרי זו בחזקת מפותה, כיון שלא צעקה, בין לחייבה מיתה אם היא אשת איש, שנאמר: וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ וגו' וָמֵתוּ, אֶת הַנַּעֲרָה עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר (דברים כב כג-כד. רמב"ן על התורה שם), ובין לפטור את הבועל מתשלומי צער, אם היא נערה בתולה (רמב"ם שם).

כשאין עדים

טענה היא שנאנסה בעיר, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאינה יכולה להשביעו, כשהוא מכחיש, וטוען פתיתי, אפילו אין עדים שנבעלה, אלא הוא והיא מודים, כיון שחזקת העיר שהיא מפותה (שו"ת מהרח"ש אה"ע טז; משנה למלך שם, בשמו; השואל בחכם צבי קמה-קמו).

• ויש אומרים שחזקת מפותה בעיר מועילה לפטרו מממון כשיש עדים וראו שלא צעקה, אבל לא לפטרו משבועה כשאין עדים, שהרי כיון שאין עדים - אפשר שצעקה ואין שומע לה, או שסתם את פיה שלא יכלה לצעוק, וכיוצא בדבר (חכם צבי שם).

הגדרת שדה ועיר

שדה ועיר שאמרו לאו דוקא שדה ממש ועיר ממש, אלא שדיבר הכתוב בהוה, שסתם שדה אין שם מושיעים שיוכלו להצילה, כמו שנאמר: "צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ", וסתם עיר יש שם מושיעים, ולפיכך אם אין לה מושיעים, בין בשדה ובין בעיר פטורה; ואם יש לה מושיעים, בין בעיר ובין בשדה חייבת (ספרי כי תצא רמג; רמב"ן על התורה שם).

אפילו מה שנאמר: "צָעֲקָה", לא דיבר הכתוב אלא בהוה, שמן הסתם כשלא צעקה בעיר היא מפותה ובשדה אנוסה, אבל אם ראינו שהיא נלחמה בו בכל כחה להימלט ממנו ולא ידעה לצעוק, היא בחזקת אנוסה אף בעיר (רמב"ן שם), ואף אם אפשר היה שתינצל ממנו על ידי מכות ופצעים שתעשה בו, וחשבה שאסורה לחבול בו מפני שהוא אביה וכיוצא, היא אנוסה, ומה לי בין אם לא ידעה לצעוק, ובין אם לא ידעה לפצוע בו (נודע ביהודה תנינא אה"ע יח).

איסור אשה על בעלה

בנוגע לאיסור אשה על בעלה כשזינתה, נחלקו האחרונים:

• יש אומרים שהכל מודים שבזה יש הבדל בין שדה לעיר, שאם נבעלה בשדה היא בחזקת אנוסה ומותרת, ואם נבעלה בעיר היא בחזקת מפותה עד שתביא ראיה לדבריה (מהר"ם אלשקר צד; כנסת הגדולה אה"ע קעז, בשמו).

• ויש אומרים להיפך, שהכל מודים שאפילו בעיר אפשר שהיא אנוסה ומותרת (כנסת הגדולה שם, בשם הר"ם אלבילדא).

• ויש אומרים שכשם שנחלקו הראשונים בחיובי נערה בתולה (ראה לעיל), כך נחלקו באיסורה לבעלה (חכם צבי קמה-קמו).

גדרי אנוסה

תחילתה באונס וסופה ברצון

אשה שנאנסה בתחילת ביאה, ונתרצתה בסוף הביאה, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שדינה כנבעלה ברצון ואסורה לבעלה, ואינה אנוסה אלא אם אמרו עדים שצווחה מתחילה ועד סוף (אבוה דשמואל בכתובות נא ב).

• ויש אומרים שתחילתה באונס וסופה ברצון דינה כאנוסה, שיצרה הלבישה (רבא שם), כלומר שמשהתחיל לבעול באונס - אין בידה שלא תרצה, שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות (רמב"ם איסורי ביאה א ט), וכן הלכה (רמב"ם שם; בית שמואל ו ס"ק כג).

אף לענין חיובי האנוס כשהיא נערה בתולה, הלכה שתחילתה באונס וסופה ברצון כאנוסה היא, וחייב לשלם צער, שאם אמרו כן באיסור החמור כל שכן בממון הקל (מהרי"ק קכט; רמ"א אה"ע קעז ד).

בנוגע לחיוב מיתה, לדברי הכל פטורה, שעל כל פנים לגבי מעילתה באישה היא בגדר אנוסה (שו"ת חתם סופר אה"ע סב).

שוגגת

השוגגת דינה כאנוסה לענין איסורה לבעלה, שהשגגה צד אונס יש בה (רמב"ם אישות כד יט-כ), ולכן בא עליה אחר וחשבה שזהו בעלה, אף על פי שחייבת קרבן ודינה כשוגגת, מותרת לבעלה (משנה יבמות לג ב), וכן אם בא עליה הבועל כשהיא ישנה ולא הרגישה, הרי היא אנוסה (עבודת הגרשוני כז; פנים מאירות ח"ג כב).

שבויה

השבויה דינה כאנוסה ומותרת לבעלה, וכן נשים שגנבו אותן לסטים הרי הן כשבויות, אבל אם הלסטים הניחון, והן הלכו אליהם מעצמן - אינן אנוסות והן אסורות (כתובות נא ב; רמב"ם שם כ).

הנידונת למות

האשה שנדונה למות, או שבעלה נדון למות והמלכות הפקירה את אשתו, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין חוששים שמא נתרצתה להיבעל מחמת פחד המיתה, ולא אמרו שאסורה לבעלה (במשנה כתובות כו ב) אלא לבעלה כהן, שאף האנוסה אסורה לו (ר"ן שם, בשם רבנו חננאל וגאונים; רמב"ם איסורי ביאה יח ל; שו"ע אה"ע ז יא), שחזקה על אשת ישראל שאינה נבעלת מרצון, וכל מה שעושה מחמת אונס עושה (שיטה מקובצת שם, בשם הריטב"א), ואפילו הריצוי שמחמת פחד מיתה כאונס הוא (שיטה מקובצת שם, בשם הרמב"ן).

• ויש אומרים שאף אשת ישראל אסורה לבעלה, שחוששים שמא נבעלה ברצון כדי למצוא חן שלא יהרגנה (רש"י שם ד"ה אסורה; תוספות שם ד"ה ועל; טור שם; רמ"א שם, בשם יש אומרים), ולא אמרו שפחד מיתה אונס הוא, אלא כשהאונס הוא על הבעילה עצמה, שאם לא תתרצה להיבעל יהרגנה, אבל כשהאונס הוא על דבר אחר, והיא מרצונה הטוב נבעלת כדי להינצל מאותו האונס, אין זו אנוסה (שבות יעקב ח"ב קטז; הפלאה כתובות שם).

חשבה שמותר לזנות

חשבה שמותר לזנות תחת בעלה, אין דינה כאנוסה, שלא נאמר: ומעלה מעל בה', אלא: וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל (במדבר ח יב), ובבעלה על כל פנים מעלה, אפילו שאין כאן חטא כלפי ה' (מהרי"ק קסז; רמ"א אה"ע קעח ג).

כשהעידו שמת בעלה

בא עד אחד שמת, והתירוה בית דין להינשא, אסורה לחזור לו, שאינה אנוסה, שהיה לה לדקדק אם אמת הדבר, ומשלא דקדקה קנסוה (יבמות פז ב, ורש"י שם ד"ה תצא), ואין האיסור אלא מדרבנן, אבל מן התורה היא כאנוסה ומותרת לחזור לו (רש"י שם יא א ד"ה ואת).

באו שני עדים והעידו כן, ונישאת לאחר ואחר כך בא בעלה, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שגם היא היה לה לדקדק, ואסורה מדרבנן לחזור לבעלה (איבעית אימא שני בגמ' שם צא ב; רב הונא בריה דרב יהושע שם), וכן הלכה (רמב"ם גרושין י ו; טוש"ע אה"ע יז נו).

• ויש אומרים שמותרת לחזור לו, שהיא כאנוסה (סתמא דגמ' שם פז ב, צא א).

קטנה שזינתה

קטנה שזינתה ברצון, נחלקו בדינה:

• יש אומרים שדינה כאנוסה, ואינה נאסרת על בעלה, שפיתוי קטנה אונס הוא (יבמות לג ב, סא ב; ראב"ד סוטה ב ד, ואיסורי ביאה ג ג; תוספות כתובות ט א ד"ה ואי; שו"ע אה"ע קעח ג, בשם ויש מי שאומר; בית שמואל שם סק"ג, בשם רוב הפוסקים), ואין לה רצון (ירושלמי סוטה א ב).

• ויש אומרים שרצונה רצון ונאסרת (רמב"ם סוטה שם, ואיסורי ביאה שם; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר).

לענין חיובי האונס של נערה בתולה היתרים על חיובי המפתה, היינו בתשלומי צער ולקחתה לאשה, קטנה שנתפתתה דינה כאנוסה (שו"ת הרדב"ז ח"א סג)^[2], ויש מי שנסתפק בזה (מנחת חינוך סא כד).

הערות שוליים