הגדרה^[1] - הכרח המביא את האדם לעשות מעשה נגד רצונו, או מונע אותו מלעשות דבר שהיה ברצונו לעשות.

סוגי אונסים וגדריהם

בעבירות

בגיטין

בקדושין

בשבועות ונדרים

במכר ומתנה

אנסוהו גוים לתת ממון חברו

רצון שהוא כאונס

אונס שדינו כרצון

אונס ורצון כאחד

אונס בסוף הזמן

פטור מצוות מחמת אונס

סוגי אונסים וגדריהם

אונס של כפיה הוא האונס האמור בתורה, שאחרים כופים אותו בחזקה, כמו שנאמר לגבי נערה מאורסה: צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ (דברים כב כז), ומשם למדו חכמים בכל מקום: אונס, התורה פטרתו ("אונס רחמנא פטריה"), שהרי אמרה תורה: וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר (שם כו. בבא קמא כח ב).

אם אחרים כפוהו על ידי איום מיתה, אפילו בעבירות שאמרו בהן יהרג-ואל-יעבור (ראה ערכו), מכל מקום הרי זה אונס.

כפיה על ידי מכות ויסורים שאין הגוף יכול לסובלם הוא אונס, כמו שאמרו: אלמלי הלקו לחנניה מישאל ועזריה היו משתחוים לצלם (כתובות לג ב). כפיה על ידי ממון אינו נחשב אונס לענייני עבירה ואיסור, אבל לענייני ממון יש מחלוקת אם נחשב אונס (ראה להלן), וכן לענין שבועה (ראה להלן).

אונס של מקרה, כגון מיתה או חולי, שאין בידו להסירן או להימנע מהן, בין שהן מונעות ובין שהן גורמות למעשים ידועים, וכן כשהאונס הוא כדי למנוע מקרים אלו, כגון שאמרו רופאים: אין אדם זה מתרפא אלא בדבר האסור, נמצא שהוא אנוס לעבור עבירה, שאם לא יעבור עליה הרי הוא מסכן את עצמו.

אף אונס של טעות, כמו שאמרו לענין שבועה: לבך אנסך (שבועות כו א), או אונס של שכחה, או אונס של שינה, או אונס של פיתוי, כמו שאמרו בקטנה: פיתוי קטנה אונס הוא (יבמות לג ב), שכולם באים מצד חסרון ידיעה ודעת.

בעבירות

אין עונשין העובר עבירה מאונס

העובר עבירה באונס, אפילו היא מן העבירות שאמרו בהן יהרג ואל יעבור, שהן: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, אם עבר ולא מסר נפשו עליהן, אין בית דין ממיתים אותו, אף על פי שחילל את השם, שאין מלקים ואין ממיתים אלא לעובר ברצונו.

הטעם לזה, שנאמר בנותן זרעו למולך: וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא (ויקרא כ ג), מפי השמועה למדו: הַהוּא, ולא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה (תורת כהנים פרשה ד ו). ומה עבודה זרה החמורה מן הכל, העובד אותה באונס אינו חייב כרת, ואין צריך לומר מיתת בית דין, קל וחומר לשאר מצוות האמורות בתורה (רמב"ם יסודי התורה ה ד)^[2].

ולא פטור מענישה בלבד יש כאן, אלא אסור לבית דין להעניש אותו, שנאמר בעריות: וְלַנַּעֲרָה לֹא תַעֲשֶׂה דָבָר (דברים כב כו), אזהרה לבית דין שלא יענשו את האנוס (רמב"ם שם, וסנהדרין כ ב), ונמנה במנין הלאוין (ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה רצד; סמ"ג לאוין רא; חינוך תקנו). עברו בית דין והענישו את האנוס, אין לוקים, לפי שאפשר לעבור על הלאו בלי מעשה, כגון הדיין שציוה להעניש (חינוך שם); ויש חולקים וסוברים שאין זה לאו אלא שלילה לפטור את האנוסה (רמב"ן בהשגות לספר המצוות שורש ח)^[3].

מי שיכול למלט עצמו

כל מי שיכול למלט נפשו ולברוח מתחת יד המלך הרשע ואינו עושה, הרי הוא ככלב שב על קיאו, והוא נקרא עובד עבודה זרה במזיד, והוא נטרד מן העולם הבא ויורד למדרגה התחתונה של גיהנם (רמב"ם יסודי התורה שם; מאירי וריטב"א יבמות נג ב); וכן אם יכול להשתדל להינצל מן העבירה על ידי ממון, חייב להשתדל ולא יעבור על מצות לא תעשה, שלא מצינו בשום מקום היתר לעבור על לא תעשה מחמת הפסד ופקוח ממון (שו"ת הריב"ש שפז).

העושה עבירה מאונס ומי שהמיר דתו מחמת יראה

כל העושה עבירה באונס הרי הוא כישראל לכל דבר, שהרי למדנו מנותן זרעו למולך שהוא פטור אפילו מדיני שמים (שו"ת הריב"ש ד,יא), ואף ישראל שהמיר מחמת יראה כיון שאין עליו חיוב בית דין בשביל כך, הרי הוא כישראל, ושחיטתו מותרת וכשר לעדות (ריב"ש שם, בשם הרשב"א).

איש שנאנס

במה דברים אמורים שבעריות אנוס פטור, באשה שנאנסה, אבל איש שאנסוהו עד שבא על הערוה הרי זה חייב מיתת בית דין, לפי שאין קישוי אלא לדעת (רמב"ם איסורי ביאה א ט, וסנהדרין כ ג, על פי יבמות נג ב; רמב"ן ורשב"א שם), שכל שאינו מרוצה בדבר אי אפשר לו להתקשות, ונמצא שעושה ברצון, מה שאין כן ברוצח שהוא מעשה שבידים ויכול לעשותו באונס ושלא ברצונו (כסף משנה סנהדרין שם), אכן אם נתקשה לאשתו ואנסוהו ובא על הערוה, הרי זה פטור, לפי שהקישוי היה בהיתר (ראב"ד בהשגות איסורי ביאה שם; מגיד משנה שם, וכסף משנה סנהדרין שם, בדעת הרמב"ם); ויש סוברים שאפילו אם מחמת האונס שאיימו עליו נתקשה ובא עליה, הרי זה פטור ממיתה (מגיד משנה איסורי ביאה שם, בשם יש אומרים; רמב"ן ורשב"א שם, בשם יש אומרים).

באונס של חולי

היה אונס של חולי, כגון שאמרו רופאים שרפואתו בדבר מן האיסורים שבתורה, אם הוא אחד משלשה איסורים של עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שאין מתרפאים בהם אפילו במקום סכנה, אם עבר ונתרפא עונשין אותו בית דין בעונש הראוי לו (רמב"ם יסודי התורה ה ו).

בחילוק בינו לבין אונס של איום הריגה נאמרו מספר טעמים:

שבאיום הריגה הצלתו בטוחה אם יעשה העבירה, וגם הסכנה ודאית אם לא יעשה את העבירה, מה שאין כן בחולה שאין סכנתו ודאית אם לא יתרפא בדבר האיסור, וגם אין הצלתו בטוחה, שמא לא יבריא אפילו אם יתרפא בדבר האיסור (יד המלך שם).

שבאיום הריגה הרי האונס הוא בכונה על מעשה העבירה והוא נעשה באונס שפטרה תורה, מה שאין כן באונס חולי, שהחולי לא בא בכונת אונס על מעשה העבירה אלא שהאדם רוצה להציל חייו בדבר האסור, נמצא שאת האיסור עושה ברצון אלא שהסיבה היא שהוא רוצה להציל חייו, ולפיכך אין זה אונס במעשה העבירה עצמו (אור שמח יסודי התורה שם).

בגיטין

עיקר התקנה

תקנת חכמים שאין אונס בגיטין, ואם אמר לאשתו הרי זה גיטך אם לא אבוא עד יום פלוני, ונאנס ולא בא, הרי זה גט, ואינו יכול לטעון מחמת אונס לא בא, ואפילו שהוא עומד וצווח ראו שבאתי ואני אנוס (שם ג א), ואף על פי שגילה דעתו שאין רצונו לגרש (רמב"ם גירושין ט ח).

תקנה זו תקנו מפני הצנועות ומפני הפרוצות:

מפני הצנועות, שאם נאמר באונס אינו גט, יחששו הצנועות תמיד כשלא בא ליום פלוני, שמא אונס קרה לו, אף כשמרצונו לא בא, והן מתעגנות ויושבות (כתובות ב ב).

מפני הפרוצות, שאף כשמאונס לא בא, יאמרו אין שם אונס וילכו להינשא, ונמצא אחר כך שהיה אונס, והגט בטל ובניהן ממזרים (שם ג א).

יש חולקים על תקנה זו וסוברים שיש אונס בגיטין (איכא דאמרי בכתובות שם), ואין הלכה כדבריהם (תוספות שם, בשם רבנו חננאל; רמב"ם שם; טוש"ע אבן העזר קמד א).

גדרי אונס בגיטין

הראשונים הגדירו האונסים בגיטין לשלשה סוגים:

• אונס השכיח, כגון שהנהר מפסיקו מלבוא, שהיתה המעבורת מצד העיר ואינו יכול לעבור.

• אונס השכיח ולא שכיח, כגון שחלה. ואף שביה נחשבת אונס שכיח ולא שכיח (הרמ"א שם, בשם המרדכי, לפי הבית שמואל וחלקת מחוקק שם).

• אונס שלא שכיח כלל, כגון שנפל עליו הבית, או הכישו נחש, או אכלו ארי.

באופן הראשון לדברי הכל אין אונס, לפי שהיה עליו להתנות שאם לא יבוא מסיבה זו לא יהיה גט, וכל שלא התנה קיבל עליו האונס. באופן השלישי לדברי הכל יש אונס, שלא היה לו להעלות על דעתו להתנות על דבר שאינו שכיח, וגם אין לחוש כאן משום צנועות ופרוצות, שלעולם לא יסברו הצנועות שנפל עליו הבית וכיוצא, כיון שאינו מצוי כלל, ומשום הפרוצות לא גזרו חכמים כיון שהוא דבר שאינו שכיח. והמחלוקת אם יש אונס או אין אונס בגיטין הוא על האופן השני: שכיח ולא שכיח (תוספות ורא"ש ומרדכי כתובות שם וגיטין עג א; טוש"ע אבן העזר שם).

בידי אדם ובידי שמים

במה דברים אמורים באונס בידי אדם, אבל באונס בידי שמים יש אונס אף בגיטין (הגהות מיימוניות גירושין ח ט, ומרדכי גיטין שס, בשם ספר המקצועות); ויש חולקים וסוברים שאין חילוק בין בידי אדם לבין בידי שמים (הגהות מיימוניות שם, בשם הראבי"ה; מרדכי שם, בשם ריב"ן).

כשאמר הרי זה גיטיך אם אבוא ליום פלוני ואנסוהו

אף אם אמר לאשתו: הרי זה גיטך אם אבוא ליום פלוני, ואנסוהו והביאוהו בעל כרחו, אנו אומרים אין אונס בגיטין, והגט קיים כיון שבא (משנה למלך מכירה יא א).

כשנתבטל התנאי מאונס

כל הדברים האמורים הם כשנתקיים התנאי באונס, אבל כשנתבטל התנאי מאונס, כגון שהתנה הרי זה גיטך אם לא באתי לזמן פלוני והביאוהו בעל כרחו, או שהתנה הרי זה גיטך אם באתי לזמן פלוני ונאנס ולא בא, לדברי הכל אין אונס, אפילו לדעת החולקים על תקנת צנועות ופרוצות, שהרי סוף סוף לא נתקיים התנאי (שיטה מקובצת כתובות שם, בשם הרא"ה; הריטב"א שם), לפי זה אף באונס שאינו שכיח כלל, שלדברי הכל אין בו משום צנועות ופרוצות, מכל מקום כשנתבטל התנאי באונס לא נחשב כנתקיים, ואינו גט; ויש שהוכיחו שראשונים אחרים חולקים וסוברים שאף כשלא נתקיים התנאי באונס הרי זה כנתקיים, וכל שאין שם משום צנועות ופרוצות יש אונס, שכיון שבגט אין הדבר תלוי אלא ברצונו בלבד, אנו אומרים שלא נתכוין לבטל הגט אלא אם יעבור על התנאי ברצונו (מלבושי יום טוב ח"א, משפטי התנאים כ)^[4].

בקדושין

כשאנסו האיש לקדש

אנסו את האיש עד שקידש בעל כרחו, נחלקו הראשונים: יש אומרים שמקודשת (רמב"ם אישות ד א, על פי בבא בתרא מח ב; מגיד משנה שם, בשם הרשב"א; טוש"ע אבן העזר מב א); ויש אומרים שאינה מקודשת (רי"ף בבא בתרא שם; טוש"ע שם, בשם יש אומרים), לפי שלדעתם מחלוקת אמוראים בדבר, והלכה כדעת הסובר שאינה מקודשת; ויש מחלקים - שאם אמר רוצה אני הרי זו מקודשת, ואם לא אמר רוצה אני אינה מקודשת (הראב"ד בהשגות שם).

להלכה הרי זו ספק מקודשת (שו"ע שם), ואפילו אמר רוצה אני (באר היטב שם, בשם עצמות יוסף)^[5].

כשאנסו האשה להתקדש

אנסו את האשה וקבלה קדושין, מן הדין חלים הקדושין, שאף על פי שאין האשה מתקדשת אלא לרצונה, מכל מקום על ידי האונס גמרה בדעתה להתרצות להתקדש (בבא בתרא מח ב), אלא שחכמים הפקיעו את הקדושין האלו, לפי שעשה שלא כהוגן וקידשה בעל כרחה (בבא בתרא שם), ואינה מקודשת (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

החילוק לענין הפקעת הקידושין

לא תקנו תקנה זו כשאנסו האיש לקדש, מפני שבידו לגרשה בעל כרחה, מה שאין כן באשה שאינה יכולה להפקיע את עצמה ממנו אלא ברצונו (מגיד משנה שם), ואפילו לאחר חרם דרבנו גרשום, שאין מגרשים בעל כרחה, בכגון זה לא תיקן רבנו גרשום ויכול לגרשה בעל כרחה, אם אנסוהו לקדש (בית שמואל שם סק"א).

קידושין על תנאי, כשנאנס ולא קיימו

קידש את האשה על תנאי שאכניסך ליום פלוני ואם לאו לא יהיה לי עליך כלום, ואירע אונס ולא הכניסה לאותו יום, נחלקו אמוראים אם נחשב הדבר כלא נעשה, אף על פי שהאונס גרם לזה ואינה מקודשת (רבי יוחנן בירושלמי גיטין ז ו); או שהדבר כאילו נעשה, כיון שהאונס מנע את קיום התנאי ומקודשת (ריש לקיש שם).

ולא בקדושין בלבד נחלקו, אלא אף בכל תנאי שהתנה לעשות דבר, ונאנס ולא עשה (בית יוסף וב"ח חושן משפט כא)^[6].

בשבועות ונדרים

שבועה ונדר מתוך אונס

דין מיוחד נאמר בשבועות ונדרים, ששבועה מתוך אונס אינה שבועה, לפי שנאמר: הָאָדָם (ויקרא ה ד) - פרט לאנוס (שבועות כו א), שאין לבו עליו בשעת שבועה (רש"י שם ד"ה האדם בשבועה), וכן נדרי אונס אינם נדרים (נדרים כ ב).

לפיכך נודרים ונשבעים לאנסים, ואין בהם משום שבועה ונדר (שם כז ב; רמב"ם שבועות ג א, ונדרים ד א; טוש"ע יורה דעה רלב יד), אבל צריך שבשעת השבועה או הנדר תהיה כונתו לדבר הפוטרו, כגון שנשבע לאנס שלא יאכל בשר, יחשוב בלבו שלא יאכל בשר היום וכדומה, ואף על פי שדברים-שבלב אינם דברים, מכל מקום הואיל ואינו יכול להוציא בפיו מפני האנס, הרי זה סומך על דברים שבלבו (רמב"ם שבועות ג ג-ד, על פי נדרים כח א).

שבועה מחמת טעות

אף השבועה שנשבע מפני שטעה ולבו אנסו, שחשב שכך היה, הרי זה בכלל אונס ופטור עליה (שבועות כו א). לפיכך מי שתבעו חברו ממון, והוא שגג ושכח שיש לו אצלו, וכפר ונשבע ואחר כך נודע לו, הרי זה אנוס ופטור מקרבן (רש"י שבועות לו ב ד"ה ואינו; רמב"ם שבועות א י), וכן אם לא ידע שאסור לישבע לשקר על כפירת ממון, הרי זה אנוס ופטור (רש"י ורמב"ם שם).

כשנאנס ולא קיים השבועה

אף כשנאנס ולא קיים השבועה, כגון שנשבע מדעתו ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו, פטור (רמב"ם שבועות ג א), וכן בנדר (רמב"ם נדרים שם). ואם הדירו חברו שיאכל אצלו, ואם לא יאכל יהא מודר הנאה ממנו, ונאנס ולא בא לאכול עמו, הרי זה מכלל נדרי אונסים, שעל דעת כן לא הדירו (נדרים כז א, ור"ן שם ד"ה הרי; טוש"ע רלב יב), ודברים שבלב כאלה, המוכחים לכל, דברים הם (פירוש הרא"ש שם ד"ה מתני').

מתי נחשב שנאנס מלקיים השבועה

אימתי נחשב שנאנס מלקיים שבועתו:

• יש סוברים שבין אונס שכיח ובין אונס שאינו שכיח הכל בכלל אונס (משנה למלך שבועות ג א, בשם המהרש"ך).

• ויש מחלקים וסוברים, שאונס השכיח אינו בכלל אונס, לפי שהיה צריך להתנות (שו"ת הרשב"א ח"א תשעא).

• ויש סוברים שכל שיש שם אומדנא ניכרת, שעל דעת כן לא נשבע ולא נדר, אפילו אונס השכיח נחשב אונס (משנה למלך שם, בשם המהריב"ל).

באונס ממון

נחלקו הפוסקים אם אונס ממון נחשב אונס לפוטרו מן השבועה:

יש סוברים שנחשב אונס, לפי שעל דעת כן לא נשבע, אם האונס יגרום הפסד מרובה של ממון (רמ"א יורה דעה רלב יב; ט"ז שם ס"ק יז; ש"ך שם ס"ק כג).

ויש סוברים שאין אונס ממון נחשב אונס לבטל שבועתו (בית שמואל אה"ע נ ס"ק טז).

ויש מחלקים בין אונס המונע אותו מעצם קיום שבועתו, שהוא פטור, שעל דעת כן לא נדר, לבין אונס שהוא על דבר אחר, אלא שעל ידי כך אינו יכול לקיים שבועתו, אם לא על ידי פיזור ממון, שהוא חייב לקיים שבועתו (משנה למלך שבועות ג א, על פי שו"ת הריב"ש שפז,תס).

כל הנשבע לפרוע חובו ואין לו, אין לך אונס גדול מזה (שו"ת הריב"ש קג); ומכל מקום יש סוברים שאין מסדרים לבעל חוב כזה, כיון שנשבע וחייב לקיים שבועתו (משנה למלך שם).

במכר ומתנה

מכירה באונס

מכירה באונס נחלקו בה אמוראים אם היא מכירה, שאגב אונסו גמר ומקנה (רב הונא ועוד, בבא בתרא מז ב ומח א) או שאינה מכירה (רב ביבי שם^[7]).

הלכה שהיא מכירה, אפילו עשו לו יסורים ותלוהו עד שמכר ולקח דמי המקח (שם מח ב; רמב"ם מכירה י א; טוש"ע חושן משפט רה א), בין במטלטלים ובין בקרקעות (רמב"ם וטוש"ע שם), בין שאנסוהו למכור שדה סתם והוא בירר אחת משדותיו, ובין שאנסוהו למכור שדה זו (גמ' וטור שם).

הלכה זו נכונה דוקא כשנתרצה לכך, שאמר רוצה אני (בבא קמא סב א), או ששתק וקיבל הדמים (בית יוסף חו"מ רה א; דרישה שם סק"א; סמ"ע שם סק"ב).

זמן נתינת המעות

מכירה זו חלה אפילו לא מנה המעות (גמ' שם).

יש מפרשים שלא מנה המעות בשעת האונס והמכירה, אלא נתן לו שטר מכירה, ויכול הלוקח לומר לו אחר כך הילך מעותיך (רי"ף גיטין נח ב; רא"ש שם ה טז), ודוקא כשאחר כך קיבל המוכר את המעות מרצונו (הראב"ד בהשגות שם בדעת הרי"ף, להבנת הבית יוסף חו"מ רה א; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

ויש אומרים אפילו כשאינו רוצה אחר כך לקבל המעות יכול הלוקח בעל כרחו ליתן לו, כיון שכתב לו השטר על דעת לקבל הכסף, והלוקח היה בדעתו ליתן (בית יוסף שם, בדעת הרי"ף והרא"ש; רמ"א שם, בשם יש חולקים).

ויש חולקים וסוברים שצריך ליתן הדמים דוקא בשעת האונס והמכירה (משנה למלך מכירה י א, בדעת הרמב"ם. וראה מגיד משנה שם; שו"ע שם); ויש אומרים שאין הודאת המוכר מועילה, שמחמת אונסו הודה (טור שם; רמ"א שם, בשם יש חולקים), אלא שאפילו אם לא עיין המוכר במעות לראות אם טובים הם, אין אומרים שזה מוכיח שלא גמר ומקנה (שיטה מקובצת שם, בשם ר"י מיגאש), או שאפילו אם לא מנה אותם, אלא השליכם מיד לכיסו (טור שם; סמ"ע שם סק"ב).

כשמסר מודעה

אף על פי שהמוכר באונס המכר קיים, אם מסר-מודעה (ראה בערכו), הרי זה מבטל המקח (רמב"ם מכירה י א, וטוש"ע חו"מ רה א, על פי בבא בתרא מח ב).

קנין באונס

יש אומרים שאם אנסוהו לקנות - אינו קנין (בית יוסף חו"מ רה, בשם בעל העיטור; רמ"א שם יב); ויש אומרים שאין הבדל בין מוכר לקונה, שכיון שקיבל חפץ ודאי גומר וקונה, וכל שכן הוא, שהקונה עדיף מן המוכר, שהנאתו של הלוקח מרובה מן המוכר (רשב"א קדושין ב ב; מגיד משנה אישות ד א).

באיום מיתה

אם היה האנס גוי ואנסו באיום מיתה, גמר והקנה אפילו לא נתן דמים (מרדכי גיטין שצה), אבל ישראל המאיים להרוג את חברו ישראל אינו אונס, לפי שאין ישראל שופכי דמים, והם מגזימים ואינם עושים (מרדכי שם; רמ"א חו"מ רלו א).

באיום בדבר שאפשר לו לעשות

האונס את חברו על ידי שהפחידו בדבר שאפשר לו לעשות, בין בידי גוי בין בידי ישראל, הרי זה אונס (רמב"ם שם ד; טוש"ע שם ז); ויש סוברים שאם הפחידו אינו אונס, מפני שעשוי אדם שמגזים ואינו עושה (מהרי"ק קפה; רמ"א שם, בשם יש חולקים).

מתנה באונס

אנסוהו ליתן במתנה - אינה מתנה (רשב"ם בבא בתרא מז ב ד"ה לקח מסיקריקון; תוספות שם מח א ד"ה אמר).

אנסוהו למכור בפחות משוויו

אם אנסוהו ליתן בפחות משויו, אפילו בקרקע שאין לה אונאה (ראה בערכו), אין כאן תורת מקח, והרי זה כמי שאנסוהו ליתן במתנה (שיטה מקובצת בבא בתרא שם, בשם הרשב"א; טוש"ע חו"מ רה ד); ויש סוברים שהמכר קיים (מהרי"ק קפה; משנה למלך שם, בשם יש אומרים).

אנסוהו גוים לתת ממון חברו

אנסוהו והראה על ממון חברו לגוי שיקחוהו, פטור מתשלומין, ואם נטל הממון ונתנו בידו לגוי חייב (בבא קמא קיז א).

ודוקא כשאנסוהו על ממון סתם והראה על של חברו, אבל אנסוהו על ממון פלוני, אפילו נטלו ונתנו, פטור (ירושלמי בבא קמא ח ח), שכיון שיש שם אונס של פקוח נפש, אינו מחויב למות בשביל ממון חברו (ראב"ד בהשגות חובל ומזיק ח ב, בשם רב האי גאון); ויש חולקים וסוברים שכל שנטלו ונתנו לעולם חייב, שהמציל עצמו בממון חברו חייב לשלם (רי"ף בבא קמא שם; רמב"ם חובל ומזיק ח ב-ד; שו"ע חו"מ שפח ג-ד).

אנסוהו להראות על שלו והראה על של חברו, חייב לשלם (טור ורמ"א שם, על פי בבא קמא שם).

האונס המדובר

יש סוברים שאונס ממון, כגון שאמרו לו שיקחו ממונו אם לא יראה של חברו, חשוב אונס (חינוך רלו; ש"ך שם ס"ק כב); ויש סוברים שאין אונס אלא אונס של הכאות ויסורים (תשובות מיימוניות נזיקין ז; בית יוסף ורמ"א שם ב).

רצון שהוא כאונס

תחילתה באונס וסופה ברצון

אשה שנבעלה באונס, אפילו אמרה לאחר מכן: הניחו לו, הרי זו פטורה, מפני שיצרה אנסה, ואף על פי שסופה היה ברצון, כל שתחילתה באונס דינה כעושה באונס (רמב"ם סנהדרין כ ג), שמשהתחיל לבעול באונס אין בידה שלא תרצה, שיצר האדם וטבעו כופה אותה לרצות (רמב"ם איסורי ביאה א ט). ואף לדעת הסובר שאסורה לבעלה, מכל מקום היא פטורה מעונש, שכיון שהיא אנוסה אין לקרוא לזה "וּמָעֲלָה מַעַל" (במדבר ה יב. שו"ת חתם סופר אה"ע סב).

בקטנה

קטנה שזינתה אפילו ברצון, נחשב הדבר כאונס ולא נאסרה על בעלה, לפי שפיתוי קטנה אונס הוא (יבמות לג ב וסא ב; ראב"ד בהשגות סוטה ב ד, ואיסורי ביאה ג ג; תוספות כתובות ט א ד"ה לא, ושם מ ב ד"ה הא; שו"ע אה"ע קעה ג, בשם יש מי שאומר), ואין לה רצון (ירושלמי סוטה א ב); ויש אומרים שרצונה רצון ונאסרת על בעלה (רמב"ם סוטה שם, ואיסורי ביאה שם; שו"ע שם, בשם יש מי שאומר).

בשוטה

השוטה שזינתה - יש אומרים שפיתויה אונס הוא (משנה למלך אישות יא ח ד"ה אך); ויש אומרים שאם רואים שיש לה תאוה - חוששים שמא יש לה רצון, ואינה דומה לקטנה (כנסת ישראל עח).

אונס שדינו כרצון

עבודה זרה

עבודה זרה אסורה בהנאה, בין עבדו לה ברצון בין עבדו לה באונס (עבודה זרה נד א; רמב"ם איסורי מזבח ד ו).

חובל ומזיק

החובל בחברו וכן המזיק ממונו - חייב אפילו באונס, לפי שאדם מועד לעולם, בין שוגג בין מזיד, בין באונס בין ברצון (סנהדרין עב א), שנאמר: פֶּצַע תַּחַת פָּצַע (שמות כא כח) - לחייב על השוגג כמזיד, ועל האונס כרצון (בבא קמא כו ב).

אונס ורצון כאחד

מי שנאנס לעשות דבר ואף הוא רצונו בכך, כלומר שאף אם לא היו אונסים אותו היה עושה מרצונו, דינו כרצון.

לפיכך:

הוצרכנו באשה שנבעלה באונס וסופה ברצון לפוטרה רק מטעם שיצרה אנסה, אבל אם היה רצון גמור לא היה האונס פוטרה (הפלאה כתובות ב ב).

האיש שאנסוהו לבוא על הערוה חייב, לפי שאין קישוי אלא לדעת, אף על פי שמכל מקום הרי הוא גם אנוס. ואפילו הפוטרים שם, הרי זה משום שסוברים שהרצון גופו בא מחמת שאונסים אותו, שאם תסלק האונס לא יעבור, אבל אם היה עושה ברצונו אף מבלעדי האונס - היה חייב אף לדעתם (שו"ת חלקת יואב קמא, אונס ב).

באונס בגיטין, כשהתנה אם לא אבוא עד זמן פלוני יהא גט, ונאנס ולא בא, וגם רצונו היה שלא לבוא, הרי זה כנתקיים התנאי ברצון, והגט גט אם היה אונס שלא שכיח, או באונס השכיח לפני התקנה של צנועות ופרוצות, ולכן בכל אונס שלא שכיח שאנו אומרים שאינו גט, הכונה שאינו ודאי גט, אבל מכל מקום היא ספק מגורשת, שכן יש להסתפק שמא לא היה בא גם מרצונו אף אם לא היה האונס (פני יהושע כתובות ב ב); ויש חולקים באונס בגיטין וסוברים שנחשב כאונס, שאם התנה אם לא אבוא, כונתו אם יוכל לבוא ועל פי רצונו לא יבוא, וזה שנצטרף לו גם אונס, נמצא שתנאו לא נתקיים, שהרי סוף סוף אינו יכול לבוא מחמת אונס, ותנאו היה כשלא יבוא רק מחמת רצונו בלבד (בית יעקב כתובות ב ב; שו"ת מלבושי יום טוב ח"א, משפטי התנאים א; שו"ת חלקת יואב שם).

אונס בסוף הזמן

מי שחייב לעשות איזה דבר בתוך זמן ידוע, ועד סוף הזמן חשב שיש לו עוד פנאי לעשות, וכשהגיע סוף הזמן נאנס:

יש אומרים שהרי זה אנוס ופטור, ולכן מי שלא התפלל מפני שעדיין לא עבר זמן התפלה, וחשב להתפלל אחר כך ולבסוף נאנס, יש לו תשלומין בתפלה שלאחריה כדין מי שלא התפלל מחמת אונס (נימוקי יוסף בבא קמא כב ב; שו"ע אורח חיים קח ח, ומג"א שם ס"ק יא; רמ"א יורה דעה רלב יב, בשם יש אומרים; ט"ז שם ס"ק יט), שכן מצינו שאם היתה אבן מונחת בחיקו והכיר בה ואחר כך שכחה - פטור מארבעה-דברים [ראה בערכו] (בבא קמא כו ב), כיון שלכתחילה ידע ונזהר בה, ואחר כך נאנס בשכחה (נימוקי יוסף שם).

ויש סוברים שאונס בסוף הזמן אינו נחשב אונס (אגודה גיטין קלב; רמ"א יו"ד שם, בשם יש אומרים), שכן מצינו במוכר בית בבתי-ערי-חומה (ראה בערכו) שרשאי לפדותו תוך שנה, שאם ביום האחרון של השנה נטמן הלוקח, מצד הדין היה הבית נחלט ללוקח, ואין אומרים שהמוכר אנוס, שהיה יכול לפדות קודם לכן (אגודה שם).

פטור מצוות מחמת אונס

מי שנאנס ולא יכל לקיים מצוה, אין האונס פוטרו מעיקר חיובו, אלא האונס קובע שמחוייב הוא ואינו יכול לקיים חיובו.

לפיכך:

• מי שאין לו חוש הריח יכול בכל זאת לברך במוצאי שבת על הבשמים להוציא את אחרים שאינם יכולים לברך (טוש"ע או"ח רצז ה), אף על פי שכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חובתם, לפי שהאונס אינו שולל ממנו את עיקר החיוב (שו"ת חלקת יואב קמא אונס ד).

• מי שנאנס ולא התפלל תפלה בזמנה חייב להתפלל שתים בתפלה האחרת, אף על פי שאם היה פטור מן הדין מלהתפלל אז, כגון שהיה אונן, היה פטור מתפלת תשלומין (ט"ז או"ח קח סק"א, ויורה דעה שמא סק"ה).

• יש שחלקו בין מצוה שהיא רק בין אדם למקום בלבד, שאז האונס פוטרו מעיקר חיובו, לבין מצוה שהיא לשם תועלת לחברו, כמו עשיית מעקה (ראה בערכו) ופריעת בעל חוב וכדומה, שאז עיקר החיוב ישנו, שצורך התועלת הרי קיים עדיין, אלא שאנוס הוא ואינו יכול לקיים חיובו (אתוון דאורייתא יג).

בברכות הנהנין

מי שאנסוהו לאכול או לשתות, נחלקו הפוסקים אם מברך ברכות הנהנין: יש סוברים שמברך, לפי שהחיך נהנה (ט"ז או"ח רד ס"ק יב; מגן אברהם שם סק"כ; ביאור הגר"א שם ס"ק כה); ויש סוברים שאינו מברך (רמ"א שם ה), שכשאנסוהו לאכול איך יברך לה' שברא מאכל או משקה זה והוא אין לו חפץ בו כלל עכשיו (שו"ע הרב שם טו).

הערות שוליים