הגדרה^[1] - הערכת שיעור של מדה, או של כוח ידוע, לפי ההשערה.

בתרומה גדולה

השיטות שחייבים להפריש באומד

אין תורמים תרומה גדולה לא במידה ולא במשקל ולא במנין (תרומות א ז), שנאמר: וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם (במדבר יח כז) ודרשו: במחשבה אתה תורם, ואין אתה תורם במידה ובמשקל ובמנין (ירושלמי שם ד), לפיכך אינו תורם אלא באומד ובמחשבה (תוספות גיטין לא א ד"ה ניטלת, בשם התוספתא), היינו שאומד בדעתו ומפריש (רמב"ם תרומות ג ד).

יש אומרים שהוא גזרת הכתוב ואסור מן התורה (רדב"ז שם, בדעת הרמב"ם), שלפי שלא נתנה התורה שיעור לתרומה גדולה לפיכך אסור לו להוציא במידה (רמב"ם שם ובפירוש המשניות שם).

ויש אומרים שאין איסורו אלא מדרבנן, שלא יראה כמקפיד על דבר שלא ציותה התורה (כסף משנה שם, בדעת הרמב"ם); או שאם יתן דעתו להקפיד ולתרום במידה, יש לחוש שמא יוסיף או ימעט מן המידה, ונמצא מקלקל את התרומה או את הפירות (ראב"ד בהשגות שם), שהרי אין דעתו להפריש אלא כפי המידה, והוא לא הפריש כן, אלא פחות או יותר, מה שאין כן במפריש מאומד הרי הוא יודע שאינו יכול לכוין היטב, וגומר בדעתו להפריש כמה שיעלה בידו (משנה למלך שם).

ויש אומרים שאין איסור להפריש מאומד, אלא מצוה מדרבנן, כדי שיתן בעין יפה, מתוך שירא לצמצם שלא יטול פחות (ר"ש תרומות שם; תוספות גיטין שם).

השיטה שמותרים להפריש באומד

ויש גירסא נוספת בדרשה זו: בא הכתוב ללמדך שכשם שהתרומה עולה במידה, כך עולה באומד ובמחשבה (ספרי קרח קכא), ויש שפסקו כמותה, שאין חיוב להפריש מאומד, אלא שאין עדיפות להפרשה במידה על פני הפרשה מאומד (ריטב"א גיטין שם; רמב"ן שם, בשם רבים אומרים; רשב"א ביצה יג ב), שהרי לא נתנה בה תורה שיעור, וחכמים הם שאמרו שיעור עין יפה ורעה ובינונית, לפיכך באומד דיו, ואין צריך למדוד, שאפילו טעה ולא נתן כשיעור אין כאן איסור, שמן התורה חיטה אחת פוטרת הכרי (רש"י ביצה שם ד"ה מחשב).

בדיעבד

יש מי שכתב שבדיעבד אם לא תרם מאומד - תרומתו תרומה (ערוך השלחן העתיד ס יא); ויש מי שכתב שלשיטה שהאיסור הוא מן התורה, גם בדיעבד אינה תרומה (עשר תעשר עד).

כשעלה בידו פחות מכשיעור

תרם באומד, ועלה בידו פחות מהשיעור שאמרו חכמים, הרי הוא חייב לתרום פעם שניה להשלים השיעור שבדעתו, ותוספת זו מותר להפריש במידה או במשקל או במנין, שלא אמרו לתרום באומד אלא בתחילת תרומה (תרומות ד ג, ופירוש המשניות לרמב"ם ור"ש שם).

בתרומת מעשר

תרומת מעשר, כיון שיש לה שיעור, שהיא מעשר מן המעשר, נחלקו בה תנאים, אם היא ניטלת באומד כתרומה:

• יש מי שסובר שכשם שתרומה ניטלת באומד ובמחשבה, כך תרומת מעשר ניטלת באומד ובמחשבה, שנאמר: וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם, בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר (גיטין ל ב - לא אאבא אלעזר בן גמלא; ירושלמי תרומות א ד אליעזר בן גימל).

• יש מפרשים שחכמים חולקים עליו (רדב"ז תרומות ג י, על פי ביצה יג ב), ואף על פי שהפסוק וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם נאמר בתרומת מעשר, אם אינו ענין לתרומת מעשר שהקפידה תורה על שיעורה, תנהו ענין לתרומה (פירוש המשניות לרמב"ם תרומות א ז), והלכה כדבריהם, שאין מפרישים תרומת מעשר מאומד, אלא מדקדק בשיעורה (רמב"ם תרומות ג י).

• ויש מפרשים שמותר להפריש באומד לדברי הכל, ולא נחלקו חכמים אלא שאין מצוה בתרומת מעשר כמו בתרומה להפריש באומד (תוספות גיטין לא א ד"ה ניטלת).

• ויש מפרשים שלדברי הכל אין מצוה לעשר מאומד בתרומת מעשר, ולא נחלקו אלא אם מועיל מאומד (ר"ש תרומות שם; תוספות מנחות נד ב ד"ה ניטלת), ולפי זה אם הלכה כחכמים - אסור לעשר מאומד (ר"ש שם, על פי ביצה שם; רשב"א ביצה שם), ואם עבר והפריש אין זו תרומה (רשב"א ורמב"ן ביצה שם).

כשישראל מפריש תרומת מעשר

מחלוקת התנאים היא כשהלוי מפריש תרומת המעשר, אבל ישראל שהפריש תרומת מעשר לדברי הכל אינו מפריש אלא במידה, מפני תרעומת כהן ולוי אם יטעה באומד שלו (תוספות מנחות שם).

במעשר

יש מן התנאים סוברים שהוא ניטל באומד, שנאמר: כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה (במדבר יח כד), הרי שהמעשר נקרא תרומה (ר' יוסי בר יהודה בבכורות נח ב); אבל חכמים חולקים וסוברים, שאסור לעשר מאומד, שכל המרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים (מנחות נד ב). ואמרו: ואל תרבה לעשר אומדות (אבות א טז).

כשמתכוין לאומד יפה

ואם מרבה מפני שמתכוין לאומד יפה, נחלקו הראשונים: יש סוברים שאף בזה אסור להרבות (תוספות שם ד"ה ניטלת); ויש סוברים, שלא אמרו שהמרבה במעשרות מעשרותיו מקולקלים אלא בשמתכוין להרבות, אבל מתכוין לאומד יפה מותר (תוספות שם, לשיטת רבנן דאבא אלעזר בן גימל, אך במסקנא דחו סברא זו).

בהפרשת חלה

השיעור של חלה אינו ניטל במידה, אלא באומד כתרומה (שנות אליהו, דמאי ה א, בפירוש הקצר).

בגחלים לקטורת

עצים שהיו נותנים על המזבח החיצון למערכה שניה של קטורת (ראה בערך מערכה) היו נותנים באומד, בחול - לפי האומד של חמש סאים גחלים, ובשבת - שצריכים יותר להקטרת הבזיכין (ראה בערכו) של לבונה - לפי האומד של שמונה סאים גחלים (תמיד ב ה; רמב"ם תמידין ומוספין ב ח).

בלקט

אם פיזרה הרוח את העומרים ונתערב קציר של בעל הבית עם הלקט של עניים, אומדים את השדה כמה לקט היא ראויה לעשות ונותן לעניים; רבן שמעון בן גמליאל סובר שאין צריך אומד שכבר קצוב ועומד השיעור: "בכדי נפיל" (פאה ה א) היינו שיעור שהדרך ליפול משדה שזורעים בה כור, והיא ארבעה קבים (בבא מציעא קה ב, ורש"י שם ד"ה למפולת)^[2], והלכה כרבן שמעון בן גמליאל (רמב"ם מתנות עניים ד ה)^[3].

בביטול איסורים

איסור שנפל לקדירה של היתר, שאם יש בהיתר ששים כנגד האיסור הוא בטל, לסוברים שמשערים גם במה שבלעה הקדירה מההיתר (ראה בערך בטול בששים) משערים לפי אומד הדעת, שהרי אי אפשר לעמוד על מה שבלעה בצמצום (רמב"ם מאכלות אסורות טו כד).

איסור שנפל לקדירה, משערים בששים כנגד כל חתיכת האיסור, ואין משערים כנגד מה שנפלט ממנה בלבד, שאין אנו יודעים כמה נפלט (חולין צז ב), ואף על פי שיש לשער לפי האומד, "מידת חכמים כך היא ביושר ובהשואה, שלא לתת תורת כל אחד ואחד בידו" (רמב"ן שם)^[4].

במלקות

אומדים את חייבי המלקות אם יש בהם כח לקבל המלקות, ואין מלקים אותם אלא כמספר המלקות שאמדו שיכולים לקבל והראויים להשתלש (משנה מכות כב א), שאם אמדו שיכול לקבל עשרים - מלקים אותו שמונה עשרה (רמב"ם סנהדרין יז ב).

טעם הדבר

שני טעמים נאמרו בדבר:

שנאמר בשפחה חרופה: בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה (ויקרא יט כ), ודרשו: בביקור תהיה (כריתות יא א), היינו שאומדים אותה בביקור ובמחשבה כמה יכולה לקבל (רש"י שם ד"ה).

שנאמר במלקות (דברים כה ב): כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר (רמב"ם סנהדרין יז א), שאילו היה נאמר ארבעים במספר הייתי אומר ארבעים דוקא אפילו שאינו יכול לקבל, אבל מכיון שנאמר במספר ארבעים, פירושו ליתן לכל אחד ואחד מה שיכול לקבל, אלא שסוף המספר יהיה ארבעים, שאפילו היה חזק ובריא אין מוסיפים לו על ארבעים (לחם משנה שם).

במיתה

וְאִם בְּאֶבֶן יָד אֲשֶׁר יָמוּת בָּהּ הִכָּהוּ (במדבר לה יז) - מגיד הכתוב שאינו חייב עד שיכנו בדבר שהוא כדי להמיתו (ספרי מסעי קס); וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ (דברים יט יא) - מגיד הכתוב שאינו חייב עד שיכנו על מקום שהוא כדי להמיתו (ספרי מסעי שם). ולכן אומדים דבר שהכהו בו ומקום שהכהו עליו, אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה או אינו ראוי, וכן אומדים כח ההכאה, שנאמר: בְּאֶבֶן יָד, מכאן שמשערים את היד, אינו דומה זורק אבן בחברו בריחוק שתי אמות לזורק בו בריחוק עשר, שבריחוק עשר יהיה כחה יותר, ואינו דומה ריחוק עשר לריחוק מאה, שבריחוק המקום ביותר מתמעט כח ההכאה (רמב"ם רוצח ג א-ב), וכן משערים המכה עצמה וכח ההורג וכח הנהרג, ומשערים כל סיבותיה (שם ג).

באומד אחר אומד

אם אמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה, ואמדוהו אומד שני לממון כמה ראוי לשכב מחולי זה, ואחר כך הכביד ומת, נחלקו תנאים: רבי נחמיה סובר הולכים אחר האומד השני ופטור ממיתה, וחכמים אומרים אין אומד אחר אומד, והואיל שהכביד ומת הוברר שהאומד הראשון היה אמת, וחייב מיתה (סנהדרין עח א-ב ורמב"ם רוצח ד ה), או לפי ששני אומדים רבים על אומד אחד, שבתחילה אמדוהו למיתה ועכשיו הכביד ומת, והרי זה שני אומדים (ירושלמי סנהדרין ט ג).

בנזקין

אומד החפץ

אם חבל את חברו, אומדים את החפץ שהכהו בו אם ראוי הוא לעשות מכה זו, שנאמר: וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וגו' (שמות כא יח), מה אגרוף שאפשר לראותו ולאמדו, אף אבן שראוי לאומדה, פרט לנאבדה האבן קודם שאמדוה (בבא קמא צ ב, ורש"י ד"ה פרט לשיצתה, ושם צא א), ואם אינו ראוי לעשות המכה, הרי הוא פטור מנזקו, אך חייב בבושתו של נחבל (רמב"ם חובל ומזיק א יח).

אומד זה של החפץ נחלקו תנאים אם בית דין אומדים אותו או העדים (בבא קמא צ ב).

אומד החולי

אומדים את הנחבל כמה זמן ראוי להיות נופל למשכב בחולי זה, ומחייבים את החובל ליתן לו מיד כל ריפויו ושבתו ומזונותיו הצריכים לו עד שיתרפא (שם צא א, ורש"י ד"ה וריפוי, וראה גיטין יב ב; רמב"ם חובל ומזיק ב יד וטו; טוש"ע חושן משפט תכ יח)

כשנשתנה האומד

באומד לנזקין שנשתנה מכפי שאמדוהו, דנים כפי האומד, בין להקל ובין להחמיר, שאם חלה יותר - אין נותנים לו אלא כפי האומד, ואם הבריא לפני הזמן שאמדוהו - נותנים לו כל מה שאמדוהו (בבא קמא צא א; רמב"ם חובל ומזיק ב טו; טוש"ע חושן משפט תכ יח)^[5].

בחולה

בשבת

חולה בשבת במכה שבחלל הגוף אין צריך אומד, ומחללים עליו את השבת, אפילו אין שם בקיאים ואף החולה אינו אומר כלום (רמב"ן בתורת האדם שער הסכנה; טוש"ע אורח חיים שכח ד-ה); אבל במכה שאינה בחלל אומדים אותו על פי בקיאים (רמב"ם שבת ב ה; טוש"ע שם, על פי עבודה זרה כח א)^[6].

גט שכיב מרע

שכיב מרע שאמר לאשתו הרי זה גיטך מהיום אם מתי מחולי זה, ועמד והלך בשוק וחלה ומת, אומדים אותו: אם מחמת חולי הראשון מת, הרי זה גט; ואם לאו אינו גט (משנה גיטין עב א; רמב"ם גירושין ט יח; טוש"ע אבן העזר קמה ז); ויש אומרים שבזמן הזה אין אנו בקיאים, ואין לסמוך על אומדנות הרופאים (רמ"א שם ט)^[7].

הערות שוליים