הגדרה^[1] - צער, שאדם גורם לחברו, על ידי דיבור.

גדרו

כשם שיש אונאה במקח וממכר, כך יש אונאה בדברים (משנה בבא מציעא נח ב): שלא יאמר אדם לחברו דברים שיכעיסוהו ויבהילוהו ולא יוכל לעמוד מפני שיתבייש מהם (ספר המצוות לרמב"ם לא תעשה רנא).

כגון:

• אם אינו רוצה ליקח, לא יאמר לו: בכמה חפץ זה;

• אם היה בעל תשובה, לא יאמר לו: זכור מעשיך הראשונים;

• אם הוא בן גרים, לא יאמר לו: זכור מעשה אבותיך (משנה שם).

בכלל האיסור:

• שלא להכאיב את הבריות בשום דבר ולא לביישם (החינוך מצוה שלח).

• שלא לכנות את חברו בשם, בכוונה לביישו, אף אם הלה רגיל באותו כינוי (שו"ע חושן משפט רכח ה, על פי הגמ' שם).

• שלא להראות לחברו פנים רעות (יראים השלם קפ).

• ואין צריך לומר שאין לחרף לחברו בדברי גנאי ואפילו הוא אמת, שיש בזה משום אונאת דברים, מלבד איסור לשון-הרע (שו"ע הרב חו"מ אונאה כח).

• וכן המקלל אדם בפניו, מלבד איסור קללה יש בזה משום אונאת דברים (שם).

מקור האיסור

מקור האיסור מהכתוב: וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ (ויקרא כה יז). באונאת דברים הכתוב מדבר, שאילו באונאת ממון נאמר (שם יד) וְכִי תִמְכְּרוּ וגו' אַל תּוֹנוּ (תורת כהנים בהר פרק ד א; בבא מציעא שם).

חיוב מלקות

לאו זה נמנה במנין המצוות (ספר המצוות שם; סמ"ג לאוין קעא; החינוך שם), והוא לאו-שאין-בו-מעשה (ראה בערכו), ולפיכך אין לוקים עליו מדאורייתא (החינוך שם), ומכל מקום לוקים עליו מכת-מרדות (ראה בערכו) מדרבנן (מרדכי בבא מציעא שו, לפי הבית יוסף חו"מ א יב, והב"ח שם יא).

יחס לאונאת ממון

גדולה אונאת דברים מאונאת ממון: זה ניתן להישבון וזה אינו ניתן להישבון; זה בממונו וזה בגופו; וזה נאמר בו וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ (ויקרא כה יז) וזה לא נאמר בו (בבא מציעא נח ב; רמב"ם שם יח). ולפי שהדבר מסור ללב, שיכול לומר לטובה התכוונתי וכיוצא, לפיכך נאמר בו הוי ירא מן היודע מחשבות, אם לטובה אם לאונאה (רש"י שם ד"ה שהרי דבר).

צעקה על אונאת דברים

כל הצועק מאונאת דברים נענה מיד, שנאמר (ויקרא שם) כִּי אֲנִי ה' (רמב"ם שם), שכל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה (בבא מציעא נט א).

אונאת אשתו

לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שמתוך שדמעתה מצויה, אונאתה קרובה (גמ' שם)

ביחס למי מצווים על אונאת דברים

יש אומרים שאין מצווים על אונאת דברים אלא ליראי ה' (יראים השלם שם; נימוקי יוסף בבא מציעא שם; רמ"א חו"מ רכח א), לפי שנאמר: אֶת עֲמִיתוֹ (ויקרא כה יז), ודרשו: עם שאתך בתורה ובמצוות (בבא מציעא שם).

המאנה את עצמו, מותר להונותו (נימוקי יוסף שם, על פי מדרש; רמ"א שם): יש מפרשים שמזלזל בכבוד עצמו, שלא נקרא עמיתך, שאינו בכלל בני הישוב ודרך ארץ (סמ"ע שם סק"ד); ויש מפרשים שאם הונה אותך, אתה רשאי להונותו (יראים שם), כגון אם בא אדם רשע והתחיל להרשיע ולצער את חברו בדבריו הרעים, לא חייבה תורה שלא יענהו השומע, שאי אפשר לו לאדם להיות כאבן שאין לה הופכים, ושיהיה בשתיקתו שוה למחרפים כמו למברכים, שבאמת לא ציותה התורה להיות האדם כאבן שותק לכל, שלא נתחייב האדם לסבול נזקין מיד חברו, שיש לו רשות להינצל מידו, אבל ציותה שלא נתחיל להתקוטט ולחרף (החינוך שם).

אסור להונות גר תושב ועוברים עליו על בל תונה (גרים ג ב; ירושלמי יבמות ח ה), שנאמר: לֹא תּוֹנֶנּוּ (דברים כג יז), ובגר תושב הדברים אמורים (קרבן העדה ומראה הפנים שם, על פי ספרי תצא רנט וגרים שם ג). יש אומרים זו אונאה (כן משמע בירושלמי שם); ויש אומרים זו אונאת דברים (ספרי שם); ויש שלא פסקו דין זה להלכה (הרמב"ם).

הערות שוליים