|
שם:
טומאת שרצים טומאת שרצים משמעותה טומאת בעלי חיים קטנים שפירטה התורה, שלאחר מותם נבלתם מטמאת את הנוגע בהם. נאמר בתורה: "וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ: החולד והעכבר והצב למינהו. והאנקה והכוח והלטאה והחומט והתנשמת. אלה הטמאים לכם בכל השרץ - כל הנוגע בהם במותם יטמא עד הערב. וכל אשר יפול עליו מהם במותם יטמא, מכל כלי עץ, או בגד, או עור, או שק; כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם - במים יובא וטמא עד הערב וטהר"[1]. מכל בעלי החיים הקטנים בחרה התורה שמונה בלבד, שאם מתו - נבלתם מטמאת. לעומת זאת שאר בעלי החיים הקטנים, כגון נחש או צפרדע, נבלתם טהורה[2]. זיהוי השרציםיש קושי לזהות את השרצים הללו, מאחר שהעברית לא שימשה כשפת יום יום במשך שנות הגלות, ורוב השרצים הללו נדירים בארצות הצפון, ואופייניים לארץ ישראל ולא לארצות בהן ישבו ישראל בגלויות השונות. מפרשים וחוקרים במשך הדורות עסקו בזיהויים, החל מרבנו סעדיה גאון ורש"י בפירושם לתורה[3], וכלה בחוקרים מאוחרים. אבל קשה לדבר על מסקנות מוחלטות. חלק משמונת השרצים מזוהים בודאות, אבל זיהוי רובם שנוי במחלוקת, והשמות בעברית ימינו אינם מתאימים בהכרח לכוונת התורה. הדעות המקובלות בנושא זה[4]:
מן המילה "לְמִינֵהוּ" למדו חז"ל, שהצב כולל משפחה שלמה: 'חברבר', 'בן הנפילים' ו'סלמנדרא'[14]. ה'צב' האמור בתורה - מהו? בתמונה נראה הצב המצוי, אבל הזיהוי שלו בתור ה'צב' שבתורה שנוי במחלוקת, יש אומרים שהצב האמור בתורה הוא הקרפדה (רש"י) אך יש מי שאומר, שאכן בעל החיים הנקרא 'צב' בימינו הוא גם ה'צב' האמור בתורה והוא הצב המטמא במותו.
הקיפוד – האם הוא מזוהה עם האנקה? בתמונה נראה קיפוד. יש מזהים את ה'אנקה' שבתורה עם הקיפוד הנראה בתמונה (רש"י) אך יש מזהים את האנקה עם השממית המצויה בבתי מגורים. הטומאההשרץ הוא 'אב הטומאה', המטמא אדם וכלים, ולא רק אוכל ומשקה. טומאה זו הינה למשך יום אחד בלבד, וניתן לטבול במקוה בו ביום ולהיטהר בערב[28]. השרץ נדון כ'אב טומאה', וכן המושג 'טמא שרץ' או 'טומאת שרצים', מופיעים רבות בדברי חז"ל כדוגמא כללית ל'אב טומאה', או כדוגמא למי שנטמא למשך יום אחד ממגע בטומאה כלשהי, לרוב בניגוד ל'טמא מת'[29]. מהלכות טומאת שרציםחלק מן השרץ בגודל 'עדשה' או כמה שרצים בגודל עדשה מטמא[30]. מקובל לאמוד זאת בששה מ"מ[31]. אם נטמא אדם משרץ שלם, או אפילו אבר שלם ממנו, הוא מטמא בכל גודל שהוא אפילו פחות מ'עדשה'[32]. אבר שלם כלשהו של שרץ שנתלש ממנו בהיותו חי מטמא[33]. דם השרץ נחשב כבשרו, ומטמא, זאת, שלא כדם נבלת בהמה שאינו מטמא כבשר הנבלה[34]. לגבי עור השרץ, אם הופשט מבשרו, קיימת הבחנה בין ארבעת השרצים דלהלן: האנקה, הכח, הלטאה והחומט, שעורם רך יותר ודומה יותר לבשר, ודין העור כדין הבשר והוא מטמא. לעומת זאת, ארבעת השרצים האחרים עורם קשה יותר ולכן העור אינו מטמא כבשר עצמו. ומצינו כעין זה בעור בהמה שהוא קשה ואינו מטמא כבשר[35]. נבלת שרץ שהתייבשה לגמרי - טהורה[36]. מדברי חז"ללטאה אחת יכולה לטמא סעודת מלכים "מעשה במלך ומלכה... פעם אחת נמצאת הלטאה בבית המטבחים, ובקשו לטמא כל הסעודה כולה. באו ושאלו את המלך, אמר להם: לכו ושאלו את המלכה. באו ושאלו את המלכה, אמרה להם: לכו ושאלו את רבן גמליאל. באו ושאלו אותו. אמר להם: בית המטבחים רותח או צונן? - אמרו לו: רותח. - אמר להם: לכו והטילו עליה כוס של צונן. הלכו והטילו עליה כוס של צונן, וריחשה. וטיהר רבן גמליאל כל הסעודה כולה. נמצא מלך תלוי במלכה, ונמצאת מלכה תלויה ברבן גמליאל, נמצאת כל הסעודה תלויה ברבן גמליאל (מסכת פסחים פח, ב). סוג לטאה המצוי בארץ ישראל – בעיקר באיזור החרמון בתמונה נראית לטאה מאיזור החרמון. קיימים סוגים שונים של לטאות, עם זאת קיימת הסכמה בין המפרשים, שהלטאה המוכרת כיום זהה ללטאה האמורה בתורה ומטמאת במותה. הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
