בעל דין טוען את טענותיו בבית דין, וחוזר אחרי כן לטעון דברים אחרים, הבאים לתרץ ולתקן את דבריו הראשונים וגם להכחישם בחלקם, אך לא לעוקרם לגמרי.
לדוגמא: שניים שטענו לגבי שדה, ואמר כל אחד מהם: "השדה של אבותי היא", והביא אחד מהם עדים שהשדה הייתה של אבותיו, והשני הביא עדים שהחזיק בשדה שלוש שנים, הדין הוא שהשדה חוזרת למי שהביא עדים שהשדה הייתה של אבותיו, מפני שחזקתו של השני היא "חזקה שאין עמה טענה" (ע"ע). ברם, אם חזר השני וטען: "השדה הייתה של אבותיך ואתה מכרת אותה לי, וזה שטענתי קודם שהשדה של אבותי, כוונתי הייתה שהשדה שלי כאילו הייתה של אבותי", או שטען: "השדה היא של אבותי שקנו אותה מאבותיך" - הרי זה נאמן. אמנם, אם הוא עוקר לגמרי את דבריו הראשונים בטענתו החדשה - אינו נאמן.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)