שבועתם של מי שנקראו על ידי התובע להעיד לטובתו עדות ממון בבית הדין, והם טוענים שאינם יודעים לו כל עדות בעניין הנידון.
עדים שידעו עדות ממון, שאחד חייב כסף לחברו, וכשדרש מהם התובע שיבואו ויעידו לטובתו בבית הדין, נשבעו לו שאינם יודעים לו עדות, הרי הם חייבים קרבן "עולה ויורד", שנאמר (ויקרא ה): "ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד או ראה או ידע, אם לא יגיד ונשא עוונו... והיה כי יאשם... והתוודה אשר חטא עליה. והביא את אשמו לה' על חטאתו אשר חטא: נקבה מן הצאן כשבה או שעירת עזים לחטאת... ואם לא תגיע ידו די שה והביא את אשמו אשר חטא: שתי תורים או שני בני יונה... ואם לא תשיג ידו לשתי תורים או לשני בני יונה והביא את קרבנו אשר חטא: עשירית האיפה סלת לחטאת".
אדם שהשביע עדים שיעידו על מספר תביעות שהוא תובע מחברו, אם העדים לא פירטו בשבועתם את התביעות, אלא אמרו: "שבועה שאין אנו יודעים לך עדות" - אינם חייבים אלא משום שבועה אחת, אך אם הם פירטו בשבועתם את התביעות - חייבים הם על כל אחת ואחת בפני עצמה.
אין העדים חייבים משום שבועת העדות אלא אם כן נתבעו להעיד על דבר שיש בו תביעת ממון, ונשבעו לשקר שאינם יודעים עדות זו, אבל אם נתבעו להעיד על דבר שאין בו תביעת ממון, ונשבעו לשקר שאינם יודעים עדות זו - אינם חייבים משום שבועת העדות.
אין שבועת העדות נוהגת אלא בעדים הראויים להעיד, אבל אם העדים שכפרו ונשבעו אינם ראויים להעיד, כגון שהם שמעו את העדות מפי עדים אחרים, או שאחד מן העדים היה קרוב לאחד מבעלי הדין, או שהיה פסול לעדות מכל סיבה שהיא (ראה: "עדים; עדות") - הרי הם פטורים.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)