חז"ל, ביודעם את חשיבותה וערכה הרב של השבת, ואת חומרת אזהרות התורה הקשורות בשמירתה – אסרו דברים המותרים בעשייה מהתורה והוסיפו גזירות כדי שהשבת תשמר כיום מנוחה שלימה.
חז"ל הבינו, שהתורה באומרה: "וביום השביעי תשבת" (שמות כ"ג ,י"ב), התכוונה לצוות על שביתה גם מדברים שאינם מלאכה ממש. התורה ציוותה על החכמים להחליט מה לכלול בשביתה זו. לדוגמא: חכמים גזרו שאסור לעלות על עץ בשבת שמא יתלוש פירות או ענפים.
(כתב: הרב שמואל כ"ץ)