שבועה שמשביע אדם את שותפו או את מי שמתעסק בנכסיו, מבלי שיש לו טענה ודאית עליו, אלא מספק שמא גזל מרכושו או שמא לא דיקדק בחשבון שביניהם.
מן התורה אין הנתבע חייב שבועה, אלא אם כן התובע בא עליו בטענת ודאי, אבל אם הוא בא בטענת ספק, הנתבע פטור משבועה. ברם, חכמים תיקנו שבועה אף בטענת ספק, שאם אדם חושד בשותפו או במי שמתעסק בנכסיו, שמא גזל מרכושו או שמא לא דיקדק בחשבון שביניהם, יכול הוא להשביעו על כך.
מדוע תיקנו חכמים "שבועה בטענת ספק"? מפני שהשותף או האנשים שמתעסקים בנכסיו של בעל הבית מורים היתר לעצמם שכל מה שהם לוקחים ראוי הוא להם לפי שטורחים הם בנכסים, משום כך תיקנו חכמים שבועה זו כדי שיעשו את מעשיהם באמונה ובצדק.
בין הנשבעים בטענת ספק הם: א. השותפים; ב. האריסים; ג. האפוטרופוסים; ד. אשה שבעלה מינה אותה כחנוונית או כאפוטרופוסית לפקח על נכסיו, רשאי בעלה להשביעה שנשאה ונתנה באמונה ולא לקחה כלום משלו. ברם, אין הבעל רשאי להשביע את אשתו בטענת ספק על מעשיה במשק הבית, כגון שתשבע שלא נטלה מן הצמר שסרגה בו או מן העיסה שאפתה, שכן יחס קפדני כזה של בעל לאשתו מפר את שלום הבית, ו"אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת"*; ה. אחד מן האחים שנושא ונותן בנכסי הירושה, רשאים שאר האחים להשביעו שלא נטל כלום לעצמו מנכסי הירושה אלא נשא ונתן בהם בצדק ובאמונה.
----------
* ברם, אם הושיבה חנוונית או שמינה אותה אפוטרופסית, בשעה שהוא משביעה על משאה ומתנה בעסקים שניהלה יכול הוא לגלגל עליה שבועה אף על פילכה ועל עיסתה.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)