על אדם ליגע עצמו בתורה ביום ובלילה כשור המתיגע בנשיאת עול המחרישה וכחמור המתיגע בנשיאת משאות.
השור נברא כדי לחרוש את האדמה על מנת שתוכל אחר כך להניב פירות שזורעים בה, כמו שנאמר: "ורב תבואות בכח שור". תפקיד החמור להוביל את התבואה לאחר שצמחה. כך הוא בענין לימוד התורה. מתחילה צריך אדם ליגע עצמו להבין את דברי התורה. אחר כך, לאחר שנתבררו לו הדברים, מצוה לשאת אותם, כמו שנאמר: "והיו הדברים האלה על לבבך", "ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך", וזאת על ידי שחוזר עליהם כמה פעמים שלא יישכחו ממנו.
ברמב"ם (הלכות תלמוד תורה פ"ג הי"ב) מובא: "אין דברי תורה מתקיימין... באלו שלומדים מתוך עידון ומתוך אכילה ושתיה, אלא במי שממית עצמו עליהן ומצער גופו תמיד ולא יתן שינה לעיניו ולעפעפיו תנומה. אמרו חכמים דרך רמז: 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' - אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו באהלי החכמים. וכן אמר שלמה בחכמתו: 'התרפית ביום צרה צר כחכה'. ועוד אמר: 'אף חכמתי עמדה לי' - חכמה שלמדתי באף היא עמדה לי. אמרו חכמים: ברית כרותה שכל היגע בתורתו בבית המדרש, לא במהרה הוא משכח, וכל היגע בתלמודו בצנעה - מחכים, שנאמר: ואת צנועים חכמה".
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)