בכל מצב ובכל שעה חייב אדם ללמוד תורה, הן בעיתות מצוקה ואף כאשר הוא עומד ברגעיו האחרונים.
"לעולם אל ימנע אדם את עצמו מבית המדרש ומדברי תורה ואפילו בשעת מיתה, שנאמר (במדבר יט): 'זאת התורה אדם כי ימות באהל' - אפילו בשעת מיתה תהא עוסק בתורה".
על שעותיו האחרונות של ה"חתם סופר" מסופר (בספר חוט המשולש עמוד נה): "... והחולי התגבר תמיד, ושינו את שמו ועשו גם כן פדיון נפש על שם החדש, והמהומה גדלה בכל שעה והרבו העם לרוץ אל בית החיים להתפלל על קברי הצדיקים, וכל בתי כנסיות היו מלאים יום ולילה. ובני ה"חברא קדישא" אשר היו אצלו האמינו שכבר קרב העת, כי תמיד שכב ולא התנענע והכובע שלו היה משוך על פניו שלא יסתכל אדם בו, והתחילו לומר תפילות, והרע לו הדבר, ואמר לדודי הגאון המהרש"ס זצ"ל: 'איני יודע מה האנשים האלו רוצים ממני, לכו לבתיכם, כי יש עוד הרבה זמן ולמחר עוד נתפלל בצבור'. ואמר לדודי זצ"ל: 'האנשים מבטלים אותי, כי עתה הגיע העת שאחזור על למודי לשנות ולשלש כל מה שלמדתי עם חיותי, והמה מבלבלים אותי'. ואמר לבניו: 'למה אתם בוכים, אשרי מי שבלה שנותיו כמוני, ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו', וגם אמר להם, כי ששים שנים רצופות לא ביטל יום אחד ללמוד תורה ברבים חוץ מט' באב, וגם בליל יום הכיפורים למד עניני עבודת יום הכיפורים. ובקש שעל השולחן סמוך למטתו ילמדו לומדי תורה, כדי שתעלה נשמתו מעלמא הדין לעלמא דאתי מתוך פלפול של תורה".
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)