אל לו לאדם להתיר במקום רבו אפילו הלכה פשוטה, ידועה ומפורסמת (ראה ערך: "ביעתא בכותחא").
בגמרא (כתובות ס, ב) מובא, שאריסו של אביי שאל אותו אם לאשה מינקת מותר להתארס חמישה עשר חודש לאחר שילדה תינוק (מחשש שמא תתעבר ותצטרך לגמול את בנה), והתיר לו אביי על סמך ארבעה טעמים: א. במחלוקת רבי מאיר ורבי יהודה הלכה כרבי יהודה שמתיר להנשא לאחר חמישה עשר חודשים; ב. בית שמאי ובית הלל הלכה כבית הלל, שגם כן פסקו כך; ג. עולא אמר בפירוש שהלכה כרבי יהודה; ד. מר עוקבא אמר שרבי חנינא התיר לו להנשא לאחר חמישה עשר חודשים, וכל שכן האריס של אביי שאירס ועדיין לא נשא.
לאחר מכן שאל אביי את רב יוסף רבו, והשיב לו שרב ושמואל פסקו שיש צורך להמתין עשרים וארבעה חודשים. מיד רץ אביי אחרי האריס מרחק של שלוש פרסאות, ויש אומרים שרץ בחול מרחק של פרסה אחת ולא השיגו. והסיק מכך אביי שצדקו חכמים שאמרו שאפילו "ביעתא בכותחא" אל לו לאדם להתיר במקום רבו (רב יוסף היה רבו של אביי). הטעם לכך הוא: "לא משום דמחזי כאפקירותא אלא משום דלא מסתייעא מילתא". כלומר: לא משום שהדבר נראה כחוצפה, אלא מפני שבאופן כזה אין לפוסק סייעתא דשמיא, שכן דברי רב ושמואל היו ידועים מכבר לאביי ובכל זאת לא הייתה לו סייעתא דשמיא לזכור אותם בעת שפסק לאריסו.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)