משקה הינו כל דבר הראוי לשתיית אדם, ואינו מחובר בקרקע. לרמב"ם רק שבעה משקים מקבלים טומאה, ולא שאר מי פירות. משקה בשיעור כל שהוא, מקבל טומאה ומטמא אחרים. המשקין לא נעשין אב הטומאה, מלבד מעיינות הזב וחבריו הקרויים משקה הזב. ומשקה ראשון לטומאה מטמא אוכל ומשקה.
שתי גזירות גזרו חכמים במשקין:
א. גזרו שכל דבר טמא הפוסל תרומה (כגון ידים), עושה את המשקה שנוגע בו להיות תחילה (ראשון לטומאה), והמשקה חוזר ומטמא אוכלים (ורק טבול יום אינו מטמא משקים להיות תחילה). הטעם: גזירה משום משקים שנטמאו בשרץ שהינם ראשון לטומאה, וכדי שיזהרו מאוד מנגיעה במשקין לפי שאינם צריכים הכשר לטומאה. משקה שנגע בשלישי או ברביעי לטומאה, לא גזרו בו ואינו נטמא. משקה שנטמא ונעשה תחילה וחזר ונגע במשקה אחר אפילו עד אלף, כולן נעשין ראשון לטומאה.
ב. גזרו שמשקה שנטמא בטומאה המשתלשלת מאב הטומאה ונעשה ראשון, יטמא כלים (אך לא אדם), ועושה אותם שני לטומאה; גזירה משום מעיינות הזב והזבה, שהינם אב הטומאה ומטמאים כלים (לדעת הרמב"ם גזירה זו היא רק במשקים שמקור טומאתם באב הטומאה ולא בידים, ואילו לדעת הראב"ד "אפילו במשקין הבאין מחמת ידים גזרו שיטמאו את הכלים").
(כתב: הרב אוריאל לוי)