שְׁכִיב מֵרַע הינו אדם שחולה את חוליו האחרון, לפני מיתתו.

מתנת שְׁכִיב מֵרַע: שכיב מרע שחילק את כל נכסיו כמתנה בחייו, עקב המחשבה שכעת אלו רגעיו האחרונים. אם נתרפא, אין מתנתו מתנה, וכל מה שנתן חוזר אליו, אם חילק הכל, ואם השאיר לעצמו מקצת דברים שלא חילק, ואפילו זה דבר מועט, זה מעיד, שלא חילק מחמת מותו, ולכן אם נרפא, לא יקבל כלום מהמתנות שחילק.

דברי שְׁכִיב מֵרַע, ככתובים וכמסורים: אדם במצב כזה לא נדרש להביא עו"ד וכדו' , לכתוב את צוואתו, אלא נתנו חכמים תוקף לדבריו, בכדי שיהיה לו ישוב הדעת בשעה טרופה זו, שכל מה שיאמר ויצווה, יתקבלו הדברים שלו "ככתובים וכמסורים" כמו שכתב, וכבר חילק את הירושה, ובכך החולה יהיה רגוע יותר שיקיימו את דבריו, שמצווה לקיים את דברי המת.

כמובן, שכל המתנות שמחלק הינן מחיים, שלאחר המוות הממון לא שלו, ולכן הצוואה, ודברי החולה, חלים בפועל, שניה לפני שהוא מת, כך שהמתנה היתה מחיים ולא לאחר מיתה, אולם אם ציווה המת לדוגמא לתת תרומה לאחר מותו, מצווה לקיים את דברי המת, למרות שהרכוש כבר לא שלו, מפני שאדם יודע שיקיימו את דבריו , יש לו רוגע לפני מיתתו, ולכן חשוב שידע שדבריו יקויימו גם לאחר מותו, בזמן שהוא לא יהיה בעל הנכסים.

גוסס: אדם שאלו רגעיו האחרונים, אסור להזיז אותו, וגם לא נגיעה קטנה, וכל שכן שאין להבהילו, אסור לעשות שום פעולה שעלולה לקרב את מותו, שזו רציחה ממש.

אנחנו מצווים על :קדושת החיים" וכל שניה בחייו של יהודי יש לה משמעות, לכן אין עַם ישראל מקיים המתת חסד, שכן זו רציחה.

מת:לפי ההלכה, נחשב מת מי שהלב שלו הפסיק לפעום, וגזע המח התיבש, כל עוד זה לא קרה בפועל, חלים עליו דיני גוסס, ומי שיקרב את מותו, ולמרות שבעוד רגע ימות ממילא, נקרא רוצח.

אונן: אדם שנפטר לו אחד מ"שבע הקרובים" נקרא "אונן" עד לקבורה, ופטור מחלק מהמצוות.

טהרה: לאחר שאדם נפטר, עושים לו טהרה, ע"י רחיצה וטבילה במקווה או שפיכת תשעה "קבין" מים עליו, יהודי שזכה למות על קידוש ה', נקבר כמות שהוא, עם בגדיו, ועם כל הדם שנשפך, ולא עושים לו טהרה, שכן הוא קדוש וטהור.

תכריכין: לאחר הטהרה, מלבישים את הנפטר בבגדים מיוחדים (ללא כיסים) יש המשתמשים בתכריכין של פשתן (חשובים יותר) , כהן נקבר בתכריכין שיש בהם 8 בגדים.

הספד: מתאספים כל קרוביו ואוהביו, ומדברים בשבח הנפטר, וזה עושה לנפטר נחת רוח, אולם אם מגזימים בשבחו, או משקרים על דברים שלא היו נכונים, גורמים צער לנפטר, ונענש על כך.

הלוויה: מצווה גדולה ללכת בהלוויה ולפחות 4 אמות (2 מטר).

מקוננות: היו נוהגים לשכור נשים שיבכו בשעת הלוויה, כדי לעורר את העם לתשובה, שזה סופו של כל אדם, והחי יתן אל ליבו, וישפר את דרכיו.

קבורה: שומר שבת נקבר ליד שומרי שבת, שיש לו צער גדול לשומר שבת להקבר ליד מחללי שבת.

מאבד עצמו לדעת, נקבר מחוץ לגדר, ועונשו גדול (עיין "מאבד עצמו לדעת").

מניחים את הנפטר בתוך האדמה "עפר אתה, ואל עפר תשוב" ומכסים עליו בעפר, וביום השביעי לאחר שהקימו את האבלים מניחים מיד מצבה על הקבר, וכך הנשמה יכולה להתקדם לעולם העליון, לתת דין וחשבון על מעשיה, ולקבל שכר.

שורות: היו נוהגים שלאחר הקבורה , עומדים כל המשתתפים, ב2 שורות, והאבלים עוברים באמצע, ומנחמים את האבלים.

סעודת הבראה: שהאבל חוזר לאחר ההלוויה, מצווה שיכינו לו סעודה (לא מכספו), הכוללת דברים עגולים, פחתה, ביצה קשה, עדשים, זיתים, להראות לו שהעולם עגול, ולנחמו.

דיין האמת, שהחיינו: האבל מברך, "דיין האמת", שהקרובים מצדיקים עליהם את דינו של הקב"ה, ויודעים שהכל היא הנהגה מושלמת, וכך ראוי להיות, גם אם אנחנו לא מבינים את הנהגת הבורא, אנחנו מבינים שחוסר הידיעה הוא אצלינו, ובורא עולם, הוא דיין האמת, וכל מה שה' עושה , הוא הנכון. ובמידה והנפטר השאיר ירושה, היורשים מברכים, גם ברכת "שהחיינו" , למרות שבתודעה שלנו מצטיירת התמונה, שברכת שהחיינו, מברכים ששמחים, הברכה היא , להודות לה' "שהחיינו" ואנחנו קיימים, ומודים לו, שגם ברגעי משבר, החיינו וקיימנו, ואנחנו מראים לבורא עולם, שאנו לא מפקפקים בהנהגותיו.

אבל: אדם שנפטר לו אחד מ"שבע הקרובים" (אבא, אמא, אח, אחות, בן, בת, בן זוג). לאחר הקבורה במשך שבעה ימים, נקרא "אבל" וחייב בכל המצוות, פרט לתלמוד תורה, שהתורה משמחת את לומדיה (ולומד הלכות אבלות , שזה דברים הנצרכים לו), יושבים על הרצפה, לא מסתפרים, לא מתקלחים, וכל אחד לפי מנהגו, ככתוב בספרים.

ביום השביעי בבוקר (מקצת היום ככולו) מקימים את האבלים, ועולים לקבר, ונגמרו שבעת ימי האבלות.

מועדים: אם ישבו לפני המועד , אפילו זמן קצר, נפסקה להם האבילות של השבעה, אם נפטר במועד ונקבר במועד, מתחילים לשבת שבעה , לאחר המועד.

אבלות עד יום השלושים: האבלות פוחתת מותר להתקלח, להסתפר אסור עד סוף השלושים, ועדיין אסור לחדש בגדים עד סוף השנה

אבילות אחד עשרה חודש: מפסיקים לומר קדיש כל אחד כמנהגו, שמשפט רשעים בגהינם 12 חודש, ואנחנו מחזיקים את הנפטר, לא כרשע גמור (כי אין צדיק אשר יעשה טוב ולא יחטא) ולכן מפסיקים לומר קדיש כל אחד כמנהגו, יש שמפסיקים כל החודש, ויש מפסיקים שבוע, איש איש כמנהגו (עשה לך רב, והסתלק מין הספק)
אבילות שנה: אומרים קדיש ממנחה של שבת לפני יום השנה, ועד לסיום יום השנה לפטירה, ובזה

עליה לקבר: נוהגים לעלות לקבר כל שנה ביום הפטירה לפי הלוח העברי, להדליק נר, ולומר תהילים ומשניות.

בָּרָא כַּרְעָא דְּאָבוּהָ: תרגום: בן רגל אביו, וההסבר: כל המעשים שהילדים עושים, נזקפים לזכות ו/או לחובת ההורים, שכך חינכו אותם, ולכן הילדים יעשו מעשים טובים להעלות את נשמת הוריהם, ידליקו נר עבורם, יתנו צדקות, יחזיקו בידי לומדי תורה, יתרמו ספרי לימוד לישיבות וכוללים, ובכך יעלו את הנשמה של הנפטר, במדרגות בעולם העליון (עיין ראש השנה, עיין שכר ועונש).

ירושה: דין תורה, בנים זכרים יורשים, בנות לא יורשות כלום, באו חכמים ותיקנו, שבנות שעוד לא התחתנו בזמן מיתת המוריש, יקבלו "עישור נכסים" 1/10 מהנכסים שיש , לדוגמא: הירושה בסך 1000 שח, הראשונה שמתחתנת תקבל 100 שח, השניה שמתחתנת תקבל 90 שח, 1/10 ממה שנשאר, השלישית שמתחתנת תקבל 81, וכ"ו, ומה שנשאר יתחלקו הבנים.

ירושה בבכור: התורה נתנה לבכור חלק כפול בירושה, שהותיר האב (ולא בירושה מהאם) אם יש ארבעה בנים, מחלקים את הירושה ל-5 חלקים, והבכור מקבל 2 חלקים.

בכור שהוא ראשון , ולא היה לפניו נפל, ולא נולדה לפניו בת.

בכור שהוא ראשון לאביו, אם יש לאב שתי נשים, הבן הראשון שנולד לאב, יקרא בכור לנחלה (לקבלת הירושה).

בכור שנולד בחיי אביו, אם נולדו תאומים לאחר מות האב, אין דין ירושה פי שנים לבכור.

צוואה: אדם המצווה מה יעשה עם נכסיו לאחר מותו, אין לזה תוקף הלכתי, ולכן צריך לעשות צוואה, בבירור מול גורם הלכתי מוסמך, אדם לא יכול להקנות לאחר מותו, מכיוון שהנכסים במיתתו לא ברשותו, אלא עברו כבר ליורשים, ואין לו שליטה על הנכסים, ולכן צריך לעשות קניין מחיים, ומקנה את הנכסים עפ"י ההוראות שנתן בצוואה, רגע אחד לפני מיתתו, ואנו מרוויחים מכך:
א. שרגע לפני מיתתו הנכסים עדיין שלו, וממילא, יש לו סמכויות קניין, להקנות אותם למי שיחפוץ.

ב. שהאדם, כל עוד שהוא חי, הנכסים לא יצאו מחזקתו, ואף אחד לא יכול לנשל אותו.

מת מצווה: יהודי שנפטר, במקום שאין מי שיטפל בקבורתו, נחשב למת מצווה, וחובה על כל אדם לקבור אותו, ואפילו כהן גדול, חייב לטפל בו, ולהביאו לקבורה, למרות שהכהן יטמא, ולא יתאפשר לו עד לטהרתו לעבוד בבית המקדש, ו"מת מצווה" קונה את מקומו, שנקבר באותו מקום שנמצא מת, וכיום שיש חברה קדישא, מי שמוצא יהודי הרוג, צריך לדאוג, שיבואו לטפל בו, ויקברו אותו בבית קברות.

מאבד עצמו לדעת:אדם שהחליט להפסיק את חייו באופן עצמאי, חטאו גדול, ויש אומרים שיש לו גם דין רוצח, למרות שזה הוא עצמו. הקב"ה נתן נשמה לאדם, ואין לאדם זכות ובעלות על נשמתו וגופו, ואדם שנוטל את נפשו, מאבד את חלקו בעולם הבא, ואין לו מנוחה. שלאדם יש יסורים, זה מזכך לו את הנפש, וממרק את העוונות שלו, ושיגיע יומו, הכל יבוא בחשבון, והסבל שהנשמה עברה בעולם הזה, מנקה ומקדש את הנשמה, להעלות אותה, למדרגות גבוהות יותר, ומתקן את חטאיו גם מגלגולים קודמים, ואין אנחנו יודעים מה חשבונות שמיים, ואנחנו לא רואים את התמונה הכוללת, ולמה הגיע סבל מסויים לאדם, ולכן בנדם צריך לדעת שאין נסיון יורד מהשמיים, אלא אם אדם יכול לעמוד בנסיון. פרט למקרים של עבירה על מצוות שבהן יהרג ולא יעבור, אסור לאדם לסכן את עצמו ו/או להביא את עצמו למצב של סכנת חיים, ורק במקרים של "עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים, שאם אדם נמצא במצב, שאו שיעבור אל אחת מהעבירות האלו, או שיהרגו אותו, רק במצב כזה יש את החובה על האדם לההרג, ולא לעבור על עבירות אלו, ופרט למקרים אלו, אסור להביא את עצמו למצב של סכנת חיים, ובודאי שלא ליטול את נפשו.

קדושת החיים: התורה מציבה בערך עליון את חיי האדם, ואחת ההוכחות לכך, שפיקוח נפש דוחה שבת, ודוחה את כל התורה, פרט לעבודה זרה , גילוי עריות ושפיכות דמים, שבהן מצווה למות ולא לעבור עליהן, וכל רגע שיהודי חי, יש לזה ערך מקודש, שבזמן הזה יכול לקיים מצוות, או להתנקות ע"י יסורים שיש לו (ואין אדם שאין לו יסורים).

ומה שפועל מצוות בעולם הזה ו/או מקבל יסורים, אין לנו הבנה בשכר שיש לזה בעולם הבא, ולכן אסור לקרב מיתות של אדם אפילו לא לשניה, ולכן אסורה "המתת חסד" שבחשבונות שמיים, אין לנו הבנה והשגה בהם, ו"תמים תהיה עם ה' אלוקיך", ולהבין שמה שה' עושה זה לטובה, וכל דקת חיים של יהודי, יש לה שיעור וערך.

הישארות הנפש: אדם נברא מגוף גשמי, ונשמה רוחנית, שלושה שותפים באדם, אביו ואימו, והקב"ה נופח בו נשמה, ולאחר שמגיע זמנו של האדם, הקב"ה לוקח את חלקו (הנשמה) והגוף נשאר בארץ, "עפר אתה ואל עפר תשוב" הנשמה רוחנית, ועולה לעולמות העליונים, לתת דין וחשבון על מעשיה, המוות הינו מעבר דירה, מהעולם הזה לעולם הבא, כפי שאומר ה"אור החיים", וכמו שרואים שיש גלגולי נשמה, אנשים שמתו וחזרו ומספרים מה שראו, הנפש לא מתה, הנשמה קיימת, רק עוברת דירה, מהגוף הגשמי, לעולם רוחני, ולכן אסור לשרוף את הגוף לאחר המוות.

(כתב: בנימין מאיר כהן)