|
פיגול פיגול הוא קרבן, מן החי או מן הצומח, שנפסל, מחמת מחשבת פסול של 'חוץ לזמנו' , על ידי הכהן המקריב, הפוסלת את הקרבן מהקרבה ומאכילה. נאמר בתורה בפרשת קרבן השלמים:
ומבואר בדברי חז"ל, שכוונת הפסוק לכל קרבן, שנעשה על ידי כהן, (או בשחיטת הזבח - אפילו על ידי זר), במחשבה הפוסלת מבחינת ההלכה, שהאוכל מקרבן זה חייב כרת[1]. איסור אכילת פיגולאסור לאכול פיגול, ככל שאר פסולי המוקדשין[2]. האוכל מן הפיגול כזית במזיד – אפילו בתוך זמנו[3] – חייב כרת, שנאמר: "והנפש האוכלת ממנו – עוונה תשא". נשיאת העוון האמורה כאן היא כרת[4], לעומת זאת, אם אכל ממנו בשוגג – חייב חטאת[5]. מה שאין כן בשאר מחשבות פוסלות, שאינן עושות את הקרבן פיגול, שהאוכל מן הקרבן שנפסל על ידן אינו חייב כרת או חטאת[6]. איסור פיגול בדבר שהיה כבר אסורפעמים שאיסור פיגול חל אף על דבר שנאסר באכילה מסיבה אחרת, על אף הכלל ההלכתי 'אין איסור חל על איסור'. זאת משום שלעיתים איסור פיגול מהווה 'איסור מוסיף', שכן הוא אוסר את הקרבן אף למזבח. לפיכך, האוכל חלב של פיגול, או בשר עולה של פיגול, חייב הן משום איסור חלב או איסור אכילת בשר עולה, והן משום איסור אכילת פיגול, ולוקה משום כל אחד מהאיסורים אף שאכל כזית בלבד, בתנאי שהתרו בו משום כל אחד מהאיסורים[7]. הצטרפות עם נותרפיגול ונותר מצטרפים זה עם זה לעניין אכילה. לפיכך, אם אכל כחצי זית פיגול וכחצי זית נותר: בשוגג - חייב חטאת, ובמזיד חייב כרת, ואם התרו בו - לוקה[8]. עירוב מחשבות – פוסל ואינו מפגלאם עירב בקרבן אחד 'מחשבת חוץ לזמנו' ומחשבה פוסלת אחרת – הקרבן פסול ואינו פיגול. ממילא האוכל מבשר קרבן זה אינו חייב כרת. הפסול האמור חל, כאשר עירב שתי המחשבות בשתי עבודות, וכגון, שהשחיטה נעשית ב'מחשבת חוץ לזמנו', וקבלת הדם נעשית ב'מחשבת חוץ למקומו', וכך גם ב'מחשבת שינוי השם'[9]. כך גם אם עירב שתי מחשבות בעבודה אחת, וכגון, ששחט, וחשב בעת השחיטה לאכול כזית מבשר הזבח 'חוץ לזמנו', וכזית אחר – 'חוץ למקומו'[10], בכל המקרים הללו אין הזבח בגדר 'פיגול' אלא בגדר 'פסול'. חיוב כרת – באכילת חלק הקרבן שיש לו מתירים
אין חייבים כרת על אכילת פיגול אלא באכילת דברים שיש להם מתירים, היינו, בחלקים בקרבן, שדבר אחר מתיר אותם לאכילת האדם, או להקטרה על המזבח. כגון, אם אכל את בשר הזבחים, שזריקת הדם מתירה אותם לאכילה חייב כרת. כמו כן אם אכל איברי עולה המוקטרת כולה באש המזבח, שזריקת הדם מתירה אותם להקטרה – חייב כרת. כך גם אם אכל שיירי קרבן מנחה שהקומץ מתיר אותם לאכילה – אף כאן חייב כרת. לעומת זאת, אדם האוכל דברים שאין להם מתירים, כגון, האוכל את קומץ המנחה והלבונה שלה העולים באש המזבח – אינו חייב כרת, אלא עובר על איסור לאו של אכילת פסולי המוקדשים[11]. כמו כן, האוכל דמו של זבח שנתפגל, אינו עובר על איסור אכילת פיגול, אלא על איסור אכילת דם בלבד. כהן המקריב במחשבת פיגול – עובר בלאוכתבו הראשונים: "מענין המצוה מה שאמרו [חכמים] גם כן, שהמקריב המחשב מחשבת פיגול [כהן זה] עובר בלאו. שנאמר: 'לא יחשב לו' [כלומר, אסור לו לכהן להעלות מחשבת פסול בעת ההקרבה] ומפי השמועה למדנו, שבכלל זה אזהרה [לכהן] המקריב שלא יחשוב מחשבת פיגול... [ועובר על] מה שכתוב... 'כל מום לא יהיה בו', ודרשו זכרונם לברכה... לאו למטיל מום בקדשים... וזה הענין גם כן של [כהן] מחשב פסול - כעין המטיל מום הוא נחשב... ומכל מקום אינו לוקה על זה, לפי שאין בו מעשה אלא מחשבה בלבד[12]. דינים נוספיםכהן שפיגל את הזבח במזיד – חייב לשלם לבעל הזבח על הנזק שגרם לו, ואם פיגל בשוגג – פטור מלשלם[13]. גזרו חכמים שהפיגול מטמא את הידיים של הנוגע בו[14], כדי להרתיע את הכהנים מלפגל את הזבחים[15]. פיגול ונותר אין מצטרפין לשיעור כביצה לטמא את הידיים[16]. מצוה לשרוף את הפיגול, כשאר פסולי המוקדשין[17]. הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
