|
עצמות עצמות: עצמות הקרבנות. עצמות קרבנות הקדשים אין דינן כבשר הקדשים, עם זאת בזמן שהן מחוברות לבשר הרי הן קרבות עמו על אש המערכה. בחלק מהעצמות יש 'מוח', ושומן זה נאכל כבשר הקדשים. הקרבת עצמות הקדשים: כאמור, עצמות הקדשים, בזמן שהן מחוברות לבשר הקרבן הרי הן קרבות עמו, שנאמר: "והקטיר הכהן את הכל המזבחה"[1] – ובכלל זה העצמות. מאידך אם פירשו העצמות מן הבשר – אין מקריבין אותן בנפרד, שנאמר: "ועשית עולותיך הבשר והדם"[2] – ולא העצמות[3]. כך גם באשר לעצמות שפרשו מעל המזבח ונפלו לרצפת העזרה – אין מחזירים אותן למזבח[4]. עצמות שפירשו מן הבשר והעלן על גבי המזבח, יש אומרים שיורידם מהמזבח[5], ויש אומרים שאם עלו לא ירדו[6]. מעילה בעצמות והנאה מהן: עצמות קדשי קדשים, כגון, חטאת ואשם, שפירשו מן הקרבן לפני זריקת הדם – יש בהם איסור מעילה, ואם פירשו לאחר זריקת הדם – אין בהם מעילה, שהזריקה התירה אותן. עצמות עולה שפירשו מן העולה לפני זריקת הדם – אין בהן מעילה לאחר הזריקה, שהזריקה מתירה אותן, ואם פירש לאחר הזריקה – יש בהן מעילה[7]. הלכה היא, שעצמות קדשים שנשארו לאחר אכילת הבשר – מותרים בהנאה, ואפשר אף לעשות מהם כלים לצורך חולין[8]. המוח שבעצמות: המוח שבעצמות, כלומר, לשד העצמות והשומן האגור בין כתלי העצם, מוח זה נאכל כבשר הקדשים. עם זאת, נחלקו המפרשים בשאלה, אם חייבים לשבור את עצמות הקדשים ולהוציא את המוח שבפנים ולאוכלו[9]. להלכה נקבע, שאם עבר זמן אכילתו, ה'מוח' הוא בגדר 'נותר'* וחייבים לשורפו, ואם הוא עדיין בתוך העצם – שורפים את העצם[10]. וכן עצם שהיה בה מוח שנותר לאחר זמנו, ועתה אינו בעצם, עם זאת העצם טעונה שריפה[11]. עצמות קדשים שיש בהן מוח שהוא נותר, הלכה היא, שהן מטמאות את הידיים כמו הנותר שבהן[12]. העצם והמוח בציור נראה חתך העצם כשהיא חלולה, ויש בה מוח העצם. עצם הקרבן ניתן להשתמש בה לצורך חולין, אולם כשיש מוח בפנים, יש לאוכלו. מאידך, אם נותר לאחר זמן אכילת הקרבן, יש לשרוף את העצם ואת המוח שבפנים. הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
