ספק טומאה ברשות הרבים הינו מושג הלכתי. דבר שנפל בו ספק אם נטמא או לא, אם היה הדבר ברשות הרבים – ספקו טהור. הלכה היא, ש'ספק טומאה ברשות הרבים – טהור'^[1], לפיכך, אם דבר טמא מונח ברשות הרבים, וספק אם אדם טהור נגע בו – דין הוא, שהאדם טהור מספק^[2]. לפיכך אם נגע האיש בטהרות – הרי הן טהורות כמו שהיו. מכל מקום, אם בא האדם לשאול מה דינו – אומרים לו מוטב שיטבול, שאין בכך הפסד. ואם טבל – הרי זה משובח^[3].

יש מן הראשונים הסוברים, שספק טומאה ברשות הרבים אינו טהור, אלא כשיש חזקה המסייעת לומר שהוא טהור^[4], ויש סוברים, שספק טומאה ברשות הרבים טהור, גם כשאין חזקה המסייעת לומר שהוא טהור^[5].

מקור הדין

דין ספק טומאה ברשות הרבים נלמד מסוטה, שקינא לה בעלה והזהיר אותה, שלא תתייחד עם איש אחר ולמרות זאת נסתרה עמו. אשה זו אסורה מספק עד שתשתה. ומשם למדים שגם ספק טומאה – טמא. וכיון שאין שייך ייחוד בין איש לאשה אלא ברשות היחיד, שכן, רשות הרבים אינו מקום ייחוד, ממילא, דין הוא, שגם ספק טומאה מדיני הטומאות, אינו טמא אלא ברשות היחיד, אבל ברשות הרבים ספקו טהור^[6].

הגדרת רשות הרבים

המושג 'רשות הרבים' לעניין טומאה אינו תלוי במחיצות, אלא כל מקום שהרבים מצויים בו, אף על פי שלא היו שם כשהתעורר הספק – הוא רשות הרבים, ואפילו הוא מוקף במחיצות^[7]. לפיכך העזרה בבית המקדש, שאף היא מקום שהרבים מצויים בו, נחשבת רשות הרבים לעניין טומאה^[8]. עוד אמרו חכמים, שמקום שהיו בו שלושה אנשים בזמן שהתעורר הספק, אפילו היה זה רשות היחיד גמורה – הרי דינו כדין רשות הרבים, וספק טומאה בו טהור^[9].

הערות שוליים

(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש)