|
ניסים במקדש התרחשותם של ניסים במקדש מתוארת בדברי חז"ל. חז"ל מתארים במשנה עשרה ניסים שונים שהיו מתרחשים לאבותינו בבית המקדש באופן קבוע[1]. כן נזכרים ניסים נוספים בהקשרים שונים בדברי חז"ל, כפי שיפורט להלן. בעניין השאלה, האם רק בבית ראשון או גם בבית שני - ישנן דעות שונות: יש אומרים, כי עשרת הניסים המתוארים במשנה, היו מתרחשים גם בבית ראשון וגם בבית שני, ויש אומרים כי ניסים אלו היו מתרחשים בבית ראשון ולא בבית שני[2]. 'אין סומכים על הנס' - גם במקדשהכלל 'אין סומכין על הנס'[3], נאמר גם במקדש, משום שנאמר: "לא תנסו את ה' אלהיכם"[4]. מסיבה זו, גם כאשר היו יודעים שהנס עתיד להתרחש, היו עושים את ההשתדלות הטבעית הנדרשת לעשיית העבודה בדרך הטבע מתוך הנחה שלא יארע נס[5]. מסיבה זו היו יקירי ירושלים לומדים עם הכהן הגדול כל ליל יום הכיפורים, כדי למנוע מצב שיבוא לכלל קרי, ולא סמכו על הנס האמור במשנה שלא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים[6]. המשנה אומרת, שהיו ב'אולם' שני שולחנות, אחד של שיש ואחד של זהב, וכאשר הכניסו את לחם הפנים להיכל כשהוא חם, הניחו אותו על שולחן של שיש, וכשהוציאו אותו בשבת הניחו אותו על שולחן של זהב. לעומת זאת מובאת בירושלמי ברייתא האומרת, שהיה באולם שולחן של כסף, כי 'אין עניות במקום עשירות'. אולם הגמרא דוחה אפשרות זו, למרות שנעשו ניסים בלחם הפנים במקדש, ונשאר חם משבת לשבת, עם זאת לאור הכלל – "אין מזכירין מעשה ניסים" גם לא במקדש, ואין סומכין על הנס, לכן למסקנה עשו באולם שולחן של שיש ולא של כסף[7]. עוד פירשו הראשונים בעניין ה'מנקיות', כלומר, חצאי הקנים שהיו בשולחן הזהב להחזיק את הלחמים באויר השלחן, ונעשו באופן זה, כדי שתהא הרוח מנשבת בין לחם ללחם - השולחן נעשה כך, כדי שלא יתעפשו הלחמים במהלך השבוע, והכל כיון שאין סומכין על הנס[8]. הניסים במקדש – דעת ראשונים ואחרוניםהרמב"ם באיגרותיו מדבר כנגד הנטייה כללית הקיימת אצל אדם מישראל, לפרש כל דבר בדרך ניסית, ובכלל זה פרשנים מבין הראשונים. רבים הם יראי ה' אשר רואים מעשי ניסים בכל דבר בתורה, והדבר עדיף בעיניהם על הסברת דברים בדרך הטבע. כנגד זה כותב הרמב"ם "השתדלותנו... [היא] היפך השתדלות ההמון: שהמון אנשי התורה, הנאהב שבדברים להם, והערב לסכלותם [הוא] שישימו התורה והשכל שני קצוות סותר [כלומר שהתורה מנוגדת להיגיון]... ויברחו מהיות דבר על מנהג הטבע... ואנחנו, נשתדל לקבץ [ולחבר] בין התורה והמושכל... על סדר טבעי אפשרי [כלומר בסדר הגיוני]... וכבר נודע, שאנו נברח מאד משינוי סדרי בראשית"[9]. לדעת הרמב"ם הדבר מושרש בציבור עד כדי כך, שהסברת דבר בתורה על דרך הפשט ובדרך הטבע נראית כחוסר אמונה. לדעת הרמב"ם, ההגיון של התורה מחייב ללכת עם הטבע, שכן "עולם כמנהגו נוהג". כך היא גם דעת הרמב"ן האומר - "שהתורה לא תסמוך דבריה על ניסים"[10], וכל המצוות צריכות להתקיים בדרך הטבע. לאור דבריו אלה הגיעו האחרונים למסקנה בעניין מצות עשיית הארון, שיש מקום לעשיית הארון מחדש בזמן הזה לצורך העבודה במקדש, "כי ידוע, שתורתנו הקדושה לא תסמוך המצוות והדינים על ניסים... אם כן בוודאי מצווה זו [של הארון, נאמרה] לדורות [כיצד לעשותו]"[11]. עשרת הניסים שבמשנהכאמור, במשנה באבות נזכרים עשרה ניסים שנעשו לישראל במקדש. יש מן המפרשים הרואים בניסים אלה מופתים וניסים גלויים, מאידך, יש מן הפרשנים הרואים בהם ניסים בדרך הטבע, ומה שהזכירו חז"ל ניסים אלה, זאת, כדי לציין שהדברים התמידו במקדש מאות בשנים ללא פגע, וזה כשלעצמו נס. וראה מה שכתבו הראשונים: "שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו, עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו, שכולם נסים - אין בהם טבע ומנהגו של עולם[12]" וכך גם במקדש. א. "לא הפילה אשה מריח בשר הקודש". יש שפירשו, שלמרות שריח צליית הקרבנות היה מגיע למרחקים, ואשה הרה היתה עלולה להתאוות לבשר זה בגלל ריחו, ולהפיל את וולדה, חלילה, עם זאת לא אירע כדבר הזה[13]. ב. "לא הסריח בשר הקודש מעולם". למרות שבשר קדשים קלים נאכל לשני ימים, ופעמים רבות במשך זמן זה עלול הבשר להתקלקל, בפרט בימים חמים[14], עם זאת לא התקלקל[15]. ויש מבארים, שהכוונה לאיברים הנמצאים על גבי המזבח במשך כמה ימים עד לרגע הקטרתם[16]. עוד יש מי שפירש, שהבשר לא הסריח את ידיהם של המתעסקים בו[17]. לעומת פרשנים אלה יש שפירשו את הנס בדרך הטבע, שמשום כך ציוותה התורה להקטיר קטורת, כדי למנוע ריח רע – "שכאשר היו שוחטים במקום המקודש בהמות רבות... ושורפין ורוחצין בו הקרב והכרעיים... והיה ריחו כריח מקומות הבשר. מפני זה ציוה [בתורה] להקטיר בו הקטורת שתי פעמים בכל יום... להיטיב ריחו... כבר ידעת אומרם: 'מיריחו היו מריחים ריח הקטרת'... כי הנפש תתרחב מאד לריח הטוב, ותטה אליו, ותתרחק מן הריח הרע ותברח ממנו"[18], ממילא מובן למה לא הורגש ריח בשר הקודש. ג. "לא נראה זבוב בבית המטבחיים". מבואר בראשונים, שבדרך הטבע היו צריכים להיות זבובים בבית המטבחיים, מקום שחיטת הקרבנות, שכן, ניתחו שם את הקרבנות, והדיחו את האימורים, ודרך הזבובים להצטבר במקומות שיש בהם דם ובשר. על כך אומרת המשנה, שלא נראה זבוב במקום[19]. ד. "לא אירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים". נס זה התרחש מאחר שיש בדבר גנאי גדול[20], וכאמור לעיל העסיקו החכמים את הכהן הגדול בלימוד, למנוע מציאות של טומאת קרי. למרות האמור היו ממנים כהן אחר תחתיו, למקרה שיארע בו פסול אחר[21], או משום שאין סומכים על הנס[22]. ה. "לא כיבו הגשמים את האש של עצי המערכה". למרות שהמזבח עמד גלוי תחת השמים[23]. ו. "לא ניצחה הרוח את עמוד העשן". יש אומרים, שבזמן הקרבת הקרבנות הרוח היתה נחה וכך העשן היה מיתמר ועולה בקו ישר[24]. עוד מצינו דעה בדברי חז"ל, שהכוונה היא לענן הקטורת שבהיכל, שעליו נאמר שלא היה מתפזר[25]. ז. "לא נמצא פסול בעומר, ובשתי הלחם ובלחם הפנים". ומסבירים הראשונים, שהפסול היה שלא נטמאו[26], או שלא נפסלו ביוצא* או בלינה[27]. ח. "עומדים צפופים ומשתחוים רווחים". יש מי שביאר, שמחמת הדוחק בעזרה אנשים היו צפים ומתרוממים מעל הקרקע, אבל כאשר היו משתחוים, היה נעשה לפניהם מקום פנוי בריחוק ארבע אמות[28]. מאידך יש מן הראשונים שפירש, ש"לרוב מורא המקום", לא היו דוחקים אחד את השני בבואם להשתחוות - "מעוצם רגשי כבוד המקום ההוא"[29], כלומר לא הרצפה התרחבה, אלא השינוי חל באנשים, שכן, מחמת יראה המקדש, השתדלו הכל שלא להתרווח ולאפשר לחבריהם להשתחוות. עוד מצינו בדברי חז"ל, שהיה הקהל משתחווה בשלבים, קבוצה אחת אחרי השניה, ובכך נתרווח המקום למשתחווים, וכלשון חז"ל: "נס גדול מכולם - אפילו מאה בני אדם נכפפים בבת אחת [ארצה, וזאת מתוך סדר ומשמעת עצמית] ואין חזן הכנסת מכריז ואומר: 'פנו מקום לאחיכם'"[30]. ט. "לא הזיק נחש ועקרב בירושלים". מסבירים הראשונים, שלמרות שהיו נחשים בירושלים לא היו מזיקים[31]. אף כאן יש שהסבירו את התופעה בדרך הטבע, שזה עניינו של הפסוק: "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה'": "כי כשירבה הישוב [בחריש, זריעה ונטיעה] ותשמן הארץ, ימעט נזק בעלי חיים בהתקרב קצתם [לישוב]. כבר זכר זה אריסטו בספר 'בעלי חיים', כשנתן טעם סיבת מיעוט היזק בעלי חיים קצתם לקצתם בארץ מצרים"[32]. אף בירושלים אשר היתה אחת מן הערים הגדולות בעולם העתיק, ובהיותה עיר המרכזת בתוכה אנשים לאלפים ולרבבות, וכן בהמות לרוב בעת הרגלים, עצם הנוכחות הגדולה של בני אדם בעיר וסביבותיה - היא כשלעצמה מבריחה מזיקים ונחשים מן הישוב. י. "לא אמר אדם לחבירו: צר לי המקום שאלין בו בירושלים". יש מפרשים, שכל הדרים בירושלים באופן קבוע, היו מתפרנסים ברווח ולא היו צריכים ללכת למקום אחר[33]. ויש מפרשים, שהכוונה היא לזמן העלייה לרגל, שהיה המקום נוח לכל ההמונים המתכנסים בעיר[34]. שכן, חלק מעולי הרגל היו פורסים מחנות ואהלים ללינה מחוץ לעיר, ואילו לקיום המצוות המתקיימות בתוך חומתה המקודשת של ירושלים, כגון, קיום חבורות לקרבן פסח, אכילת שלמים בחג וכד', לשם כך התכנסו בתוך החומות, אך באשר ללינה היו חוזרים למאהל הסמוך לחומה, וכך עברו את לינת הלילה בהרחבה. ניסים שעניינם דבר אגדה ומוסרניסים נוספים נזכרים בגמרא[35], ולא הוזכרו במשנה בין עשרת הניסים שנעשו במקדש, למרות שמדובר בניסים גדולים, ונראה שלא הוזכרו אלא לצורך לקח מוסרי ודבר אגדה, וכגון: א. "דבר זה מסורת בידינו מאבותינו: מקום ארון אינו מן המידה"[36]. יש שפירשו משפט זה כפשוטו, שהארון לא היה תופס מקום כלל[37]. מאידך מובא במשנה: "משניטל ארון, אבן היתה שם מימות נביאים ראשונים ו'שתייה' היתה נקראת, גבוהה מן הארץ שלש אצבעות"[38], הווה אומר, היתה אבן מיוחדת לצורך הארון. כך גם מובא להלכה, "אבן היתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח"[39], ולכאורה, למה הניחו הנביאים אבן מתחת לארון הברית אם אינו תופס מקום כלל? נראה אפוא, שאין מקרא יוצא מידי פשוטו, וה"מסורת מאבותינו" הנזכרת בגמרא עניינה דבר אגדה, הבא לעורר לרעיון ומוסר, וללמד, שכשם שהשכינה אינה תופסת מקום - כך גם התורה שבארון, היא מציאות רוחנית ניצחית, שאינה זקוקה למקום, והיא עומדת מעל הזמן, גם מול רדיפות ושמדות, ובנס היא עומדת. ב. "שברי כלי חרס נבלעים במקומם". כלומר, הכלים בהם מבשלים את קדשי הקדשים אסורים בהנאה משום שבלוע בהם הנותר של הקרבנות, ויש לשוברם במקום קדוש. וכתבו הפרשנים, שאם כלים אלו לא היו נבלעים באדמה, היו ערימות של אשפה בעזרה[40]. למעשה אין מקור האוסר להוציא את שברי כלי החרס אל מחוץ לעזרה. כן מתברר, שנס גדול זה לא נזכר במשנה באבות בין עשרת הניסים שנעשו במקדש. יש מן הראשונים שחלק על עצם הקביעה, שאסור להוציא כלים שנשברו בעזרה[41]. ואכן להלכה נאמר: "כלי חרש שנתבשלה בו החטאת הנאכלת טעון שבירה בעזרה"[42], ומשתמע מן הדברים, שלאחר שבירת הכלי מוציאים את השברים מחוץ לעזרה, ואילו עניין "נבלעים במקומם" אינו נזכר כלל. לשיטה זו יש לומר, שאף כאן מדובר במאמר אגדי, הבא ללמד, שקדושת הקרבן נשארת כולה בתחומי מחנה שכינה, והיה ראוי שעצם הכלי ייבלע במקומו. בכגון זה אמרו חז"ל: "דיברו חכמים לשון הבאי"[43]. ניסים שונים במקדשבתלמוד נזכרים ניסים נוספים במקדש על אלו שנזכרו במשנה באבות, להלן כמה מהם בקצרה: א. מוראה ונוצה ודישון מזבח הפנימי ודישון המנורה היו נבלעים במקומם. המוראה והנוצה של עולת העוף היו מושלכים למזרחו של כבש, ושם היו נותנים בכל בוקר גם את דישון המזבח הפנימי והמנורה[44]. ב. לחם הפנים – סילוקו כסידורו. ומתואר בגמרא שגם כאשר היו מסירים אותו מעל השולחן*, שבוע לאחר שהונח שם, עדיין היה חם וטרי [45]. ויש מי שכותב, שהיה יוצא ממנו הבל למרחוק[46]. ג. שלמה המלך נטע במקדש מיני מגדים של זהב אשר היו מוציאים פירות ונושרים בבוא הרוח. להראות של הפירות שבעולם יונקים ממקום המקדש[47]. מפירות אלו היתה פרנסה לכהנים[48]. ד. אש מיוחדת היתה יורדת מן השמים, ונאמרו בה חמישה דברים: רבוצה כארי. ברה כחמה. יש בה ממש. אוכלת עצים לחים כיבשים. אינה מעלה עשן. ניסים בזמן כהונתו של שמעון הצדיקחז"ל מונים כמה ניסים שאירעו בזמן כהונתו של שמעון הצדיק, ששימש בכהונה גדולה ארבעים שנה: א. בגורל הנעשה על שני השעירים ביום הכיפורים, תמיד היה הגורל לה' עולה בימינו. לאחר מכן, פעמים שהגורל עלה בימינו ופעמים בשמאלו. ב. לשון של זהורית היתה קשורה על פתחו של ההיכל, וכשהיה השעיר מגיע למדבר היתה הלשון מלבינה[49]. בימיו של שמעון הצדיק הלשון תמיד הלבינה, לעומת זאת בארבעים שנה שלפני חורבן הבית, הלשון לא היתה מלבינה כלל[50]. ג. בימי שמעון הצדיק אש המערכה תמיד היתה מתגברת, ולא היה צורך להביא עצים למערכה להגדלת האש, והיו מביאים רק שני גזירים בכל יום, לשם קיום מצות העצים. לאחר פטירת שמעון הצדיק, היה צורך בעצים רבים בשביל אש המערכה[51]. ד. בימי שמעון הצדיק היתה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, ואף על פי שהכהנים היו מקבלים רק כזית מלחם הפנים, היו שבעים ממנו ויש שהיו מותירים ממנו[52]. ה. נר מערבי היה דולק באופן קבוע, למרות שהיו נותנים בה שמן כמידת חברותיה, וממנה היו מדליקים את שאר הנרות[53]. מעולם המחשבהמדברי הזוהר נראה שיש לייחס לניסים דלעיל הופעה בדרך הטבע. ומבואר בזוהר, שגם היצירות הקשות שבמקדש, כגון עשיית מנורה 'מקשה', או הסעת אבנים גדולות בימי שלמה המלך, הכל נעשה בדרך הטבע, אלא שנעזרו האומנים בסייעתא דשמיא. זה לשון הזוהר בעניין המנורה שעשה משה[54]: "'ועשית מנורת זהב טהור - מקשה תיעשה': אמר ר' שמעון... אם היא 'מקשה' מהו 'תיעשה'?... כיון שהתחילו האומנים לעשות, היתה המלאכה מלמדת לאומנים איך להתחיל לעשות בה, דבר שלא היו יודעים לעשות לפני כן. ומהי הסיבה?- בגלל שברכת ה' שרתה במעשה ידיהם! הדבר דומה למה שנאמר בבניין שלמה 'והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה'[55], 'והרי היו שם שלמה וכל האומנים והם בנוהו? - מהו 'בהבנותו'? אלא שהצורך לבנות בית מפואר לה', זה עצמו לימד חכמה לאומנים איך להתחיל ולגמור את המלאכה[56]. זה, אפוא, הנס, שהאומנים נגשו למלאכה, למרות שידעו שאין להם פתרונות לכל בעיה. עצם התעוזה והנכונות שלהם לגשת לעבודה, היא שפתחה להם שערי בינה, להבין כיצד לעשות מנורה מושלמת למרות הקשיים שבעשייתה. על כך אומרת התורה 'תיעשה' - וכאילו נעשתה מאליה. מתברר, שדווקא על פי חכמת הנסתר שבתורה יש להשתדל להסביר כל דבר בדרך הטבע, ואין בהכרח להיתפש למעשה ניסים. מעולם ההלכהאש המזבח בבית שלישי – האם בדרך נסשאלה: האם חידוש הקרבנות בבית שלישי מותנה באש היורדת משמים בדרך נס, שהרי היתה אש משמים במשכן. ראה רש"י במדבר ד, יג; הכותב, שאש זו ליוותה את ישראל במסעות וכפו עליה פסכתר. כך גם בימי בית ראשון – שם היתה האש רבוצה כארי, וכך גם בבית שני, אלא שהיתה רבוצה ככלב. שאלה היא, אפוא, האם אפשר לחדש את העבודה בבית השלישי בלא אש משמים? תשובה: בענין האש שבמשכן ובבית ראשון מובא בספרא שמיני פרשה א: ש"כיון שראו [ישראל] אש חדשה שירדה מן השמים וליחכה על המזבח... נפלו על פניהם ושיבחו לשמים. וכן בימי שלמה", ונראה משם לכאורה שאש משמים הכרחית לעבודה. כך גם נראה מדברי רש"י יומא כא, ב; שם תיאר את האש: "'רבוצה כארי': גחלת שנפלה משמים בימי שלמה, והיתה על המזבח עד שבא מנשה וסילקה'" ומקור דבריו בזבחים סא, ב; עיין שם. נראה, לכאורה מדבריו, שכך צריך להיות גם בבית שלישי. יתירה מזו! נראה מלשון ספר החינוך (מצוה קלב) שבבית שני היתה האש יורדת יום יום בנס, והמצוה היא בכל יום ויום להוסיף אש כנגדה מן ההדיוט. אולם לא כן נראה מדברי הרמב"ם (תמידין ומוספין ב, א) הכותב, שהאש לא ירדה כל יום אלא ירדה בעבר פעם אחת, אלא שאש זו לא פסקה לעולם, והתמידה במהלך מאות שנים עד החורבן. זו לשונו: "אף על פי שהאש ירדה [בעבר] מן השמים, מצוה להביא אש מן ההדיוט". מסתימת דבריו נראה שאין זה תנאי המעכב בעבודה, ואם אין האש יורדת, מתקיימת העבודה כסידרה בלא אש משמים[57]. על כל פנים לא מצינו מקור האומר, שתחילת העבודה במקדש מותנית בירידת אש משמים, ושהדבר מעכב. גם בתקופת החשמונאים, חנכו את המזבח בלא להמתין לאש משמים. ראה בעניין זה חשמונאים-ב י, א; שם נאמר: "הלהיבו אבנים והוציאו מהן אש". כמובא לעיל שיטת חז"ל והראשונים היא, ש"התורה לא תסמוך דבריה על הנס", ומכאן מסקנה, שתחילת העבודה בבית שלישי אינה מותנית בירידת אש משמים. הערות שוליים
(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש) |
