מעיינות הזב: נוזלים היוצאים מגוף הזב שדינם כאב הטומאה.

המושג 'מעיין' בדברי חז"ל, עניינו, מקור נוזלים בגוף האדם^[1]. בהתאם לכך מסבירים חז"ל את המעיינות השונים המטמאים, כפי שהדבר נלמד מן הפסוק שבתורה, ככתוב: "וכי ירוק הזב בטהור - וכיבס בגדיו, ורחץ במים וטמא עד הערב"^[2], ואמרו חז"ל, שרוקו של הזב, ושכבת זרעו, ומי רגליו - כל אחד מהם הוא אב הטומאה מן התורה, ומטמא במגע ובמשא^[3].

הטמאים שמעיינותיהם מטמאים

לא רק מעיינות הזב מטמאים, אלא אף מעיינותיהם של הזבה, הנידה והיולדת מטמאים^[4]; והוא הדין למעיינות המצורע והמצורעת^[5]. הדבר נלמד מריבוי הפסוק "לזכר ולנקבה"^[6], – ודרשו חז"ל - לרבות את מעיינותיהם. יש מי שנראה מדבריו, כי מעיינות המצורעים אינם נחשבים לאב הטומאה, אלא דינם כראשון לטומאה, כמשקים שנגעו במצורעים^[7].

המשקים המטמאים

כאמור, שלושת המשקים המטמאים טומאה חמורה, הם: רוקו, שכבת זרעו ומימי רגליו. כך גם כיחו וניעו ומי האף - גם כן מטמאים, שכן, הם בכלל 'רוקו'^[8]. באשר ל'מעיינות' אחרים, כגון, דמעת עינו, 'דם מגפתו', דהיינו, דם שיצא מן האדם לאחר שנפצע, וכן חלב אשה, אלו אינם מטמאים כמו מעיינות הזב, אלא דינם כאדם שנגע בזב, והם ראשון לטומאה. באשר לזיעה, לחה סרוחה ורעי – אלו טהורים לגמרי^[9].

הטומאה

שיעור כמות הטומאה האמורה, המטמאת במעיינות אלו - הוא בכל שהוא^[10]. כל הנוגע או נושא אחד ממעיינותיו של הזב, נטמא, ומטמא את בגדיו וכליו שעליו^[11]. דברים הנישאים או מוסטים על ידי מעיינות אלו - ללא מגע, אינם נטמאים^[12].

משקים יבשים

הטומאה האמורה במעיינות הזב, היא דווקא כאשר המשקים לחים, אך לא כשהם יבשים^[13]. יש אומרים, כי כל זמן שהמשקה לא התייבש עד כדי כך, שכאשר ישרו אותו במים פושרים במשך עשרים וארבע שעות הוא יחזור לכמו שהיה, הוא מטמא^[14]. ויש אומרים, כי שיעור זה לא נאמר בעניין זה, אלא רק לגבי שרץ ונבילה[15][./מעיינות_הזב#cite_note-הערה15-15 [15]].

הערות שוליים

(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש)