הנאתו של הדיוט מרכוש של הקדש.
אסור להנות מקדשי ה', בין מקדשי מזבח(1) ובין מקדשי בדק הבית, וכל הנהנה שווה פרוטה מקדשי ה' – מעל(2).
המועל בזדון, עונשו מלקות ומשלם מה שפגם. המועל בשגגה, חייב להביא קרבן אשם, איל ששוויו שתי סלעים, הנקרא "אשם מעילות" (ע"ע), וכן הוא חייב לשלם להקדש את ערך ההנאה בתוספת חומש מלבר, שהוא רבע הקרן מלגו(3).
----------
(1) בקדשי מזבח אין דין מעילה אלא בדברים הנקראים "קדשי ה'", ומתחלקים הם לשלשה סוגים:
א. קרבנות הקרבים כליל על המזבח, כגון: עולה, מנחת כהנים, מנחת חביתין, פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים, יש בהם דין מעילה משעה שהוקדשו עד שנעשתה בהם מצוותן.
ב. קדשי קדשים שבשרם נאכל לכהנים, כגון חטאת ואשם, יש בהם מעילה משעה שהוקדשו עד שנזרק דמם, אבל משנזרק דמם אין דין מעילה בבשרם, שהואיל ובשרם נאכל לכהנים, אינו בכלל "קדשי ה'". ברם, יש מעילה באימוריהם הקרבים על המזבח.
ג. קדשים קלים, הנאכלים לבעלים, אין בהם דין מעילה כלל, אלא שלאחר שנזרק דמם יש מעילה באימוריהם הקרבים על המזבח.
(2) אם ההקדש הוא דבר שדרכו להיפגם כשמשתמשים בו, כגון: מאכל או בגד, המשתמש בו לא מעל עד שיפגום בו שווה פרוטה ויהנה ממנו שווה פרוטה; ואם הוא דבר שאינו נפגם כשמשתמשים בו, כגון: השותה בכוס של הקדש או העונד תכשיט של הקדש, כיון שנהנה ממנו שווה פרוטה - מעל.
(3) כגון: הנהנה מן ההקדש בשווי עשרים פרוטות - חייב לשלם עשרים וחמש פרוטות.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)