שבועה שהטילו חכמים על הנתבע הכופר בכל התביעה, שישבע שאינו חייב כלום ויפטר. מן התורה חייב להישבע רק מי שמודה במקצת התביעה (ראה: "שבועת מודה במקצת"), ואילו הכופר בכל התביעה - פטור מלשלם אף ללא שבועה, אך בהנחה ש"אין אדם תובע אלא אם כן יש לו עליו" (חזקה על אדם שלא יתבע ממון מחברו, אם חברו אינו חייב לו), תוקן בזמן האמוראים, שגם כאשר הנתבע כופר בכל התביעה - ישבע "היסת"* להכחיש את טענת התובע.
להבדיל מ"שבועת התורה" ומ"שבועת המשנה", שבהן נשבעים בנקיטת חפץ, כלומר שהנשבע מניח את ידו על ספר תורה, או שאוחז תפילין בידו, בשעת השבועה, הרי שבשבועת "היסת", אין צורך בנקיטת חפץ.
----------
* הלשון "היסת" נתפרשה בכמה דרכים: יש שפירשוה מלשון שימה, ששמו חכמים שבועה על הכופר בכל, כמו שכתוב (שמואל א כו, יט): "אם ה' הסיתך בי"; ויש שפירשוה מלשון הסתה, מתוך שמטרת השבועה להסיט את הכופר בכל להודות, או שחכמים הסיתו את הכופר בכל להישבע, כדי להפיס את דעתו של התובע; ויש שפירשו: שבועה שנשבע הנתבע שליבו לא הסיתו להכחיש ולכפור במה שהוא חייב.
(מתוך: אנציקלופדיה תורנית מרוכזת, מכון יסודות 03-5707894)