היכל: אגף פנימי במקדש סמוך לקדש הקדשים בו עמדו כלי הזהב לעבודת התמיד.

בספר מלכים מתואר 'הבית הראשון' שנבנה על ידי שלמה בלשון זו: "וארבעים באמה היה הבית - הוא ההיכל לפני"^[1], בכך מתואר ה'היכל' כמבנה מרכזי במקדש. בהיכל נעשית העבודה בשלשה מכלי המקדש המיוחדים למקום זה, והם: המנורה, מזבח הקטורת, ושלחן לחם הפנים. להיכל דרגת קדושה מיוחדת וכלשון חז"ל במשנה: "בין האולם ולמזבח מקודש... ההיכל מקודש ממנו"^[2]. ההיכל מקומו בין האולם במזרח, בחזית המקדש, ובין קדש הקדשים במערב, שהוא מקום הארון והכרובים. שמו האחר של ההיכל נקרא בכתוב 'קודש', שנאמר: "והבדילה הפרכת לכם בין הקודש - כלומר ההיכל - ובין קודש הקדשים"^[3]. ה'היכל' הוא גם שם כללי לבית כולו, כגון, מה שנאמר בעזרא – "ויסדו הבונים את היכל ה'"^[4]. עוד מצינו בלשון חכמים: "ההיכל מאה על מאה"^[5], כלומר, הבית כולו אלו הן מידותיו. וכתבו ראשונים, שהבית כולו יש בו שלשה אגפים, "ועושים בו 'קודש', ו'קודש הקדשים', ויהיה לפני ה'קודש' מקום אחד והוא הנקרא 'אולם', ושלשתם [יחד] נקראים 'היכל'"^[6].

מידות ההיכל

מידות אורך ורוחב ההיכל

אורך ההיכל ממזרח למערב ארבעים אמה, מידה זו אמורה בין במקדש ראשון ובין במקדש שני. באשר למקדש ראשון, המידה המדויקת מהווה נושא לדיון בדברי חז"ל, שכך נאמר: "והבית אשר בנה המלך שלמה לה', ששים אמה ארכו ועשרים רחבו". מידה זו נחלקת לשנים, וכפי שנאמר שם: "וארבעים באמה היה הבית, הוא ההיכל לפני", הווה אומר, ההיכל מידתו ארבעים אמה בלבד, ואילו בענין קדש הקדשים נאמר: "ויעש את בית קדש הקדשים עשרים אמה אורך ועשרים רוחב"^[7] – וביחד ששים. מאחר שהיה בין שני חלקי הבית כותל 'אמה טרקסין'^[8] ברוחב אמה, נמצא, שהבית אורכו ששים ואחת? כיצד אפוא מודדים שישים אמה? - אחת האפשרויות המובאת בגמרא ובפרשנים היא, שהפרוכת בכותל ה'אמה טרקסין', היא שחצצה בין שני חלקי הבית ולא עובי הכותל.

מעתה רצפת קדש הקדשים המתמשכת מן הכותל במערב עד לפרוכת שהיתה בקצה המזרחי של כותל האמה טרקסין^[9], רוחב הרצפה עשרים אמה ונותרו ארבעים אמה להיכל. מאידך יש לומר ההיפך, שרצפת ההיכל היא אמנם ארבעים אמה, אבל היא מתמשכת מן הפתח במזרח עד הפרוכת התלויה בכותל ה'אמה טרקסין' ממערבו של הכותל. בחישוב זה נכלל רוחב הכותל בכלל ארבעים אמה של תחום ההיכל, ואילו קדש הקדשים חללו עשרים אמה^[10]. אף בבית שני התעורר ספק אצל בוני הבית באשר למידת ההיכל ומקום הפרוכת, ולפתרון הבעיה של האמה ברצפת ההיכל, עשו שתי פרוכות במקום כותל אמה טרקסין, וביניהן הניחו את האמה המוטלת בספק^[11]. באשר לבנין הבית השלישי, מובא במשנה, שמידות ההיכל יש לעשותן במתכונת ימי הבית השני - כדלהלן: "כותל ההיכל שש [אמות] ותוכו - ארבעים אמה. אמה - טרקסין, ועשרים אמה - בית קדש הקדשים"^[12]. באשר לרוחב רצפת ההיכל מצפון לדרום, לא נפל ספק, וההיכל בכל דור מידתו עשרים אמה^[13].

גובה ההיכל

באשר לגובה חלל ההיכל מקרקעית הבית עד התקרה, יש מקום לשינוי במידת הגובה מבית לבית. בימי בית ראשון היה גובה חלל ההיכל שלשים אמה, שנאמר: ושלשים אמה קומתו^[14], מאידך, בימי בית שני היה גובה חלל ההיכל ארבעים אמה^[15]. חכמינו ז"ל למדו זאת מן הפסוק: "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"^[16], ופירשו, שהמלה 'גדול' עניינה גובה הבנין^[17], לפיכך הגביהו את חלל ההיכל בעשר אמות והעמידו אותו על ארבעים אמה^[18]. כך גם באשר לגובהו החיצוני של ההיכל בכללותו, הגביהו אותו למאה אמה^[19], כדלהלן: היסוד – ה'אוטם' - שש אמות, וחלל ההיכל, והתקרה, וכן העליה שעל גביו, ותקרתה והמעקה וכלה עורב – הכל ביחד מאה אמה^[20].. חכמינו ז"ל למדו את האפשרות להגביה לפי הצורך, מן הפסוק "לרומם את בית אלהינו ולהעמיד את חורבותיו, ולתת לנו גדר ביהודה ובירושלים"^[21]. באשר לבית שלישי כתבו הראשונים, שניתן להגביהו יותר משני הבתים הראשונים, כמובא בהלכה: "מצוה מן המובחר, לחזק את הבנין ולהגביהו כפי כח הציבור, שנאמר: 'ולרומם את בית אלהינו'"^[22], כי כגובה הבנין תפארתו וחוזקו - כן ישמור ה' על ישראל, ויהיה להם "גדר [וחוזק] ביהודה ובירושלים"^[23].

השערים בחזית ההיכל

להיכל היו שלשה פתחים מצד מזרח, השער האמצעי הגדול מתוך השלשה ונקרא 'שער הגדול'^[24], או 'שער היכל הגדול'^[25], ומצידו שני פתחים אחרים, קטנים ממנו, הנקראים 'פשפשים'. כך היא לשון המשנה: "פתחו של היכל - גובהו עשרים אמה ורוחבו עשר אמות. וארבע דלתות היו לו - שתים בפנים [בחלל הפתח] ושתים בחוץ [נפתחות לחלל ההיכל]. החיצונות נפתחות לתוך הפתח לכסות עוביו של כותל, והפנימיות [שבהיכל] נפתחות לתוך הבית לכסות [את הכותל] אחר הדלתות. שכל הבית טוח בזהב חוץ מאחר הדלתות [וכיון שהדלתות מצופות זהב מתכסה הכותל בזהב הדלתות]"^[26]. מצינו מחלוקת בין התנאים במשנה אודות צורת הדלתות, יש מי שאומר, שכל דלת מהן שהיתה בת חמש אמות היתה מחולקת לשנים, כלומר, שתים וחצי אמות לכל דלת, והחלק הפנימי מתקפל על צירו כלפי פנים. נמצא, שמספר סך כל הדלתות לשיטה זו מגיע לשמונה דלתות המתקפלות על צירן^[27]. ומקור המחלוקת בהבנת נבואת יחזקאל^[28]. להלכה נפסק כדעה ראשונה^[29]. מצידי השער הגדול היו שני פשפשים, וכך מתוארים שערים אלה במשנה: "שני פשפשין היו לו לשער הגדול אחד בצפון ואחד בדרום: שבדרום - לא נכנס בו אדם מעולם [ונקרא 'השער הסגור'^[30]]". באשר לשער הצפוני, ממנו היו נכנסים הכהנים להיכל עם שחר להתחיל בעבודת התמיד, וכלשון המשנה: "נטל [הכהן] את המפתח ופתח את הפשפש [שבצפון]. נכנס לתא... עד שהוא מגיע לשער הגדול [מתוך ההיכל]. הגיע לשער הגדול - העביר את הנגר [הבריח] ואת הפותחות [המפתחות] ופתחו. לא היה שוחט השוחט [את התמיד בעזרה] עד ששומע קול שער הגדול שנפתח"^[31].

בנוסף לדלתות נפרסה פרוכת על פני השער הגדול, ומתוך שלש עשרה הפרוכות שהיו בשערי המקדש, נתלתה פרוכת אחת על פתח שער זה מבחוץ, אורכה עשרים אמה ורחבה עשר אמות. הפרוכת נארגת מחוטי תכלת, ארגמן תולעת שני ושש משזר מעשה רוקם^[32]. פרוכת זו אינה חוצצת בשעת שחיטת קרבנות השלמים בעזרה, והשער מוגדר כפתוח למרות הפרוכת, ככתוב: "פתח אהל מועד"^[33].

יש מן האחרונים האומרים, כי הפרוכת היתה מוגבהת וקשורה בקשרים ומיתרים בצד הפתח, כדי לאפשר לכהנים להכנס להיכל ולצאת בלא הגבלה במהלך העבודות הנעשות בהיכל, ובלא להתעכב^[34]. מתואר במשנה, שעל פתחו של היכל היתה תלויה גפן של זהב ועליה נתלו גרגירים ועלי זהב שניתנו כתרומה למקדש^[35].

כך גם נקבעה נברשת של זהב, שעשתה הילני המלכה על פתחו של היכל^[36], ובשעה שהחמה זורחת ניצוצות יוצאים ממנה, והכל יודעים שהגיע זמן קריאת שמע^[37].

כלי הזהב שבהיכל

שלשה כלי מקדש עמדו בהיכל לעבודת התמיד, והם: השלחן, המנורה ומזבח-הזהב[38][./היכל#cite_note-הערה38-38 [38]]. מקום הכלים באהל מועד, הוא גם מקומם בהיכל^[39], שנאמר: "ושמת את השלחן מחוץ לפרכת [קדש הקדשים] ואת המנורה נוכח השלחן על צלע המשכן [ההיכל] תימנה, והשלחן תתן על צלע צפון"^[40], מכאן ששלחן בצפון ומנורה בדרום^[41].

באשר למזבח הזהב נאמר: "ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת"^[42], ומכיון שכתוב "המנורה נוכח השלחן", למדו חכמים שצריך שהכלים יראו זה את זה, ולא יהא מזבח הזהב מפסיק ביניהם, אלא יהיה משוך קצת כלפי חוץ, כשהמזבח "ממוצע ועומד באמצע"^[43]. השלחן משוך ומרוחק מן הכותל הצפוני שתי אמות ומחצה, כדי שתהיה דרך ומירווח לשני כהנים ההולכים זה אצל זה ונכנסים לערוך עליו את לחם הפנים. וכן המנורה משוכה מן הכותל הדרומי שתי אמות ומחצה, כמידת השלחן, שיהיו זה נוכח זה^[44]. שלשת הכלים – השלחן, המנורה והמזבח - היו נתונים מחצי הבית ולפנים, וכן היו באהל מועד שבמשכן^[45]. ומזבח הזהב היה חולק את ההיכל ועומד באמצעו^[46], כנגד שני בדי ארון^[47].

עשרת השלחנות ועשר המנורות שעשה שלמה וסידורם בהיכל, ראה ערך 'בית ראשון'[48][./היכל#cite_note-הערה48-48 [48]].

כיוון כלי הזהב שבהיכל

באשר לכיוון הכלים בתוך ההיכל, קיימת מחלוקת בין התנאים בענין עמידת המנורה: דעת רבי היא, שהמנורה עומדת בין מזרח למערב, כלשון הברייתא: "מזרח ומערב היו [הנרות] מונחים". מאידך, דעת רבי אלעזר ברבי שמעון היא, שהמנורה עומדת סמוך לפרוכת קדש הקדשים בין צפון לדרום^[49]. מצינו במשניות כדעת רבי: "מצא שתי נרות מזרחיים דולקים", הווה אומר שהמנורה עמדה בין מזרח למערב^[50]. כן מצינו משנה מפורשת הקובעת: "כל הכלים במקדש - אורכן לארכו של בית"^[51], והרי הבית אורכו בין מזרח למערב. ה'כלים' הנזכרים במשנה הם הכלים שבהיכל, כגון, השולחן, שאורכו לאורך הבית, וכן המנורה, לא כן הארון העומד לרוחבו של הבית^[52]. ממילא, השלחן והמנורה שבהיכל, שעמדו זה נוכח זה אורכם מקביל לאורך כתלי ההיכל. כך גם כתבו הפרשנים, שכל הכלים - כגון שולחנות - אורכן לאורכו של בית ממזרח למערב^[53]. עוד מובא בדברי חז"ל, בענין הכלים שבמשכן:"מעמיד השלחן אורכו לאורך האוהל... מעמיד את המנורה נוכח השולחן. אורך שורת הנרות לאורך הבית... נמצא, שאורך שורת הנרות כולה כנגד אורך השולחן"^[54]. להלכה נקבע, ש"נרות המנורה היו כנגד רוחב הבית בין צפון לדרום"^[55], כלומר המנורה צריכה לעמוד במקביל לפרוכת במערב, כששורת הנרות פונה אל קדש הקדשים^[56].

שני כני זהב היו בהיכל, שביום הכפורים מניח עליהם הכהן הגדול את מזרקי דם הפר ודם השעיר בצאתו מקדש הקדשים, לאחר שהזה מן הדם לפני ולפנים^[57].

טבלא של זהב קבועה בכותלו של היכל ועליה כתובה פרשת סוטה, שממנה מעתיק הכהן את פרשת סוטה למגילה המיועדת למחיקה, והטבלא נראית מבאולם^[58].

העבודות וההיכל

עבודת התמיד בהיכל

שלש עבודות עיקריות מעבודת התמיד מתקיימות בהיכל בשלשת כלי הזהב: מנורת הזהב, מזבח הזהב, ושלחן הזהב.

האחת: הטבת הנרות והדלקתם במנורה.

השניה: הקטרת הקטורת על מזבח הזהב.

השלישית: עריכת לחם הפנים מדי שבת על גבי שלחן הזהב, וכן הנחת בזיכי לבונה. כמו כן הוצאת לחם הפנים שהיה על השלחן וחלוקתו בשבת למשמרות הכהונה, זו הנכנסת וזו היוצאת.

עבודות שבהיכל במהלך השנה

נאמר בתורה בענין הזאת הדם של 'פר העלם דבר של ציבור', שמצותו, להזות מן הדם על הפרוכת שבהיכל, ככתוב: "וטבל הכהן אצבעו מן הדם, והזה שבע פעמים לפני ה' אל פני הכפורת"^[59], 'פני הכפורת' פירושו – בהיכל מול הפרוכת וכנגד הכפורת שעל הארון בפנים. כך גם מצינו בענין הזאת הדם של החטאות הפנימיות על גבי מזבח הזהב^[60].

עבודה אחרת המתקיימת בהיכל, היא השתחוואה שהיא עבודה^[61], לאור האמור, נכנס כהן גדול להיכל אחר הקטרת הקטורת* ומשתחווה ארצה, כך גם שאר הכהנים - "נכנסו אחיו הכהנים השתחוו ויצאו"^[62] . כן מובא במשנה, שכשהגיעו הכהנים בין האולם ולמזבח - "נטל אחד את המגרפה [כלי נגינה ידוע בימיהם] וזורקה בין האולם ולמזבח... כהן ששומע את קולה יודע שאחיו הכהנים נכנסים להשתחוות והוא רץ ובא^[63]". כהן גדול ביום הכפורים כשהיה יוצא מבית קדש הקדשים, היה מתפלל בהיכל תפילה קצרה מול הפרוכת^[64].

עבודות בעזרה - הכשרות בהיכל

קדשים קלים ששחטם בקרקע ההיכל כשרים^[65], שנאמר: ושחטו פתח אהל מועד^[66]. וכתבו הראשונים, שהדבר מותר, אך לכתחילה אין דרך ארץ לשחוט בהיכל^[67]. אף מנחה שהביאה המקריב להיכל וקמץ ממנה שם - כשרה^[68]. עוד למדו חכמים, שניתן בשעת הדחק לאכול קדשי קדשים בתוך ההיכל, כשאלת חז"ל: "מנין, שאם הקיפו עובדי כוכבים את כל העזרה, שהכהנים נכנסין לשם ואוכלין שם קדשי קדשים?" ותשובת הגמרא היא, שלא נאמרו הדברים אלא בשעת הדחק וסכנה כגון זו, כי לכתחילה - "אין אדם אוכל במקום רבו", שזלזול הוא כלפי המקום לאכול בהיכלו^[69].

עבודות בעזרה – ופתח ההיכל

הזאות פרה אדומה צריכות להיות מכוונות לפתחו של היכל^[70], ככתוב: "והזה אל נוכח פני אהל מועד"^[71]. כך גם שלמים, ששחיטתם בעזרה, הלכה היא שאין השחיטה כשרה אלא אם כן דלתות ההיכל פתוחות. נשחטו השלמים בטרם נפתחו דלתות ההיכל הקרבנות פסולים, שנאמר: "'ושחטו פתח אהל מועד' - בזמן שהוא פתוח ולא בזמן שהוא נעול"^[72]. וכתבו ראשונים, שאפילו היו דלתות ההיכל מוגפות, כלומר, סגורות ללא מנעול ובריח - הרי זה כנעול. מאידך גיסא, אם היתה פרוכת בלבד פרוסה על הפתח – אין הפרוכת פוסלת שאינה כדלת סגורה^[73]. בענין זה חקרו הראשונים בשאלה: כשאמרה תורה - "ושחטו פתח אהל מועד" – האם כוונת הפסוק לומר, שיש להיכל דלתות והן פתוחות, ובכך מתקיימת מצות השחיטה כהלכה מול פתח פתוח, או שמא אין צורך בדלתות, ודי בכך שהשחיטה נעשית מול חלל פתח ההיכל הפתוח? ומסקנת הדברים היא, שכאשר הבנין בנוי בודאי שצריך שיהיו לו דלתות והדלתות פתוחות. שונה הדבר כשהבית חרב ואין לו כתלים ודלתות, כמובא בהלכה ש"מקריבין אף על פי שאין בית"^[74], מעתה, כשבאים להקריב קרבן על פי ההלכה ש"קדושה ראשונה קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא"^[75], וקדושת הבית במקומה גם כשהוא חרב, כיון שנותר חלל אוירי עם החורבן, ממילא, פתיחת ההיכל אינה מעכבת בשחיטה, שהרי חלל הפתח קיים. וכשאין ההיכל קיים שוחטים בלי היכל והשחיטה כשרה^[76].

קדושת ההיכל

חכמים מנו עשר קדושות בארץ ישראל ובמקדש - זו למעלה מזו: "עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות... בין האולם ולמזבח מקודש... שאין בעלי מומין ופרועי ראש [וקרועי בגדים ומחוסרי בגדים] נכנסים לשם... ההיכל מקודש ממנו, שאין נכנס לשם שלא רחוץ ידיים ורגלים"^[77], שנאמר: "בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו"^[78]. הקדושה העליונה מעל קדושת ההיכל היא קדושת קדש הקדשים, "שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכפורים"^[79].

אחד הדברים המאפיינים את קדושת ההיכל, זו החובה להתרחק ממנו בעת עשיית עבודות מיוחדות שיש בהן כפרה, כמובא בהלכה: "בעת שמקטירין [את] הקטורת בהיכל בכל יום - פורשין כל העם מן ההיכל ומ'בין האולם ולמזבח'. לא יהיה שם אדם עד שיצא זה [הכהן] שהקטיר הקטורת. וכן בשעה שיכנס [הכהן] בדם חטאות הנעשות בפנים - פורשים הכל מ'בין האולם ולמזבח' עד שיצא^[80]. שנאמר: 'וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו'"^[81]. מכאן למדו לימוד כללי, להתרחק מן ההיכל בכל עבודה הנעשית בפנים שיש בה כפרה על כלל ישראל^[82].

מהלכות הקדושה וכבוד המקדש, שאין נכנסים להיכל ב'ביאה ריקנית', ראה ערך 'ביאה ריקנית'.

כן חל איסור כניסה להיכל לבעלי מום ושתויי יין ופרועי ראש וקרועי בגדים ומחוסרי בגדים, עיין ערך 'ביאת מקדש'. נכנסים להיכל לצורך תיקון או להוצאת טומאה שנמצאת בהיכל, עיין ערך 'ביאת מקדש'.

מהלכות ההיכל

הלכות שונות נאמרו בענין צורת ההיכל והכבוד שיש לנהוג בו: "אבני היכל... שנפגמו או שנגממו [נשחקו בחריצים הרבה] פסולין ואין להן פדיון אלא נגנזים"^[83]. מלבנים ומסיידים את ההיכל פעם בשנה, מפסח לפסח^[84]. "אסור לאדם שיעשה בית תבנית 'היכל'"^[85], כלומר, לא יבנה אדם את ביתו כצורת בית המקדש, זאת משום 'מורא מקדש'.

מעולם האגדה

תרומת זהב להיכל

"בראשונה היו מניחין עורות קדשים בלשכת בית הפרוה... עמדו בעלים והקדישום לשמים. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שחיפו את ההיכל כולו בטבלאות של זהב, שהן אמה על אמה כעובי דינר זהב. ולרגל היו מקפלין אותן ומניחין אותן על גב מעלה בהר הבית, כדי שיהו עולי רגלים רואין שמלאכתם נאה ואין בה דלם [דופי]". בבלי פסחים נז, א.

דלתות שערי ההיכל בפתיחתן

"מיריחו היו שומעין קול שער הגדול שנפתח"^[86]. "מירושלים ליריחו עשרה פרסאות, וציר דלתות ההיכל נשמע בשמונה תחומי שבת"^[87]. "ארבעים שנה קודם חורבן הבית... היו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב"^[88].

שערי היכל ושערי שמים

חכמינו ז"ל מצאו דמיון בין שערי ההיכל לשערי שמים, ואמרו ששעת נעילת שערי תפילה בסיום תפילות יום הכיפורים תואמת את שעת נעילת שערי ההיכל. יש מן החכמים האומר, שתפילת נעילה מסתיימת עם נעילת שערי שמים^[89], שכן תפילות כל ישראל מכוונות למקדש ומשם עולות השמימה.

מן המחקר

בכתבי האחרונים הועלתה שאלה בהלכה, בדבר חידוש עבודת הקרבנות במציאות ימינו, כשעל מקום אבן השתיה בנוי מבנה כיפת הסלע. והיה: אם ירצו לחדש את עבודת הקרבנות באופן מיידי וללא שהיות, וכדברי חז"ל: "מהרה יבנה בית המקדש" (ראש השנה ל, א) וירצו להקריב קרבן תמיד בחצרות המקדש במתכונת הנוכחית של המבנים בהר הבית - האם הדבר אפשרי מבחינת ההלכה? תשובה: הדבר תלוי בכותל המזרחי של כיפת הסלע. מאחר שבנין כיפת הסלע עומד על יסודות ההיכל (ראה תשובת הרדב"ז ב, תרל"ט) שהיה מאה אמה על מאה אמה, ומקום המזבח הוא במזרח כיפת הסלע, מעתה, אם יבנו מזבח כהלכה במקומו, מזרחית לכיפה במרחק עשרים ושתים אמה (ראה מידות ה, א) נמצא, שהוא מכוון כנגד הכותל המזרחי של כיפת הסלע. מעתה, אם הכותל חוסם את אויר פתח ההיכל, ממילא אין אפשרות לקיים את הפסוק "ושחטו פתח אהל מועד". אולם מאחר שיש כיום פתח פתוח בכותל המזרחי של כיפת הסלע, מעתה, אם יישחט הקרבן במזרח, מתקיים הפסוק כעניינו: "ושחטו פתח אהל מועד", שהרי יש כאן חלל פתוח. לאור האמור, ניתן להתחיל בהקרבת הקרבנות בהר הבית גם בטרם ייהרס הבנין הנוכחי, ובטרם ייבנה ההיכל ויוצבו דלתותיו. השחיטה כשירה והקרבן כשר, וניתן להתחיל מיד בעבודה ללא שהיות יתירות (על פי ליקוטי הלכות, למרן החפץ חיים, זבחים נה, ב. ראה 'זבח תודה' שם, וכן הסכימו כמה מן האחרונים).

מעולם המחשבה

השער הסגור

המשנה במידות ד, ב; אומרת, שבחזית ההיכל היו שלשה שערים. באשר לשער שבדרום – "לא נכנס בו אדם מעולם, ועליו הוא מפורש על ידי יחזקאל (מד): 'ויאמר אלי ה': השער הזה סגור יהיה לא יפתח, ואיש לא יבוא בו, כי ה' אלהי ישראל בא בו והיה סגור'". בעניינו של שער זה נאמרו פירושים אחדים בדברי ראשונים, וכגון מה שכתב רש"י ביחזקאל, שכבוד ה' יבוא בו לעתיד, לפיכך, בבית שני עשו פתח מיוחד על שם העתיד. הראב"ד בפירושו לתמיד ג, ז; כותב, "שהקב"ה מתוועד שם עם העליונים... להתעסק בצרכי העולם. אבל שכינה נכנסת שם לבין שני הכרובים דרך הפתח" – ומפני הכבוד נשאר השער סגור. ועדיין הדברים צריכים תלמוד. יש מן האחרונים שהסבירו את עניינו של השער הסגור, על פי המובא בשמות רבה (פרשה ח) שם מתואר כיצד הובא ארון הברית למקדש: "בשעה שהכניס [שלמה] הארון לבית קדשי הקדשים עשה ארון של עשר אמות... כיון שבא להכניסו לא היה יכול, עמד שלמה והיה מתבייש ולא היה יודע מה לעשות, התחיל להתפלל לפני הקב"ה". כניסת הארון לקדש הקדשים היא גם כניסת השכינה למקומה, כי הארון מהווה, כביכול, מרכבה לשכינה, ככתוב ביהושע (ג, יג): "והיה כנוח כפות רגלי הכהנים נושאי ארון ה' אדון כל הארץ". כעין זה נאמר בשמואל א' ד, ד: "וישלח העם שילה, וישאו משם את ארון ברית ה' צבאות ישב הכרבים", הווה אומר, הארון והשכינה דבר אחד הם. לאור העובדה, שנפתחו שערי המקדש להכנסת הארון והשכינה לקודש הקדשים, נשמר השער הדרומי סגור בפני רגל אדם, משום כבוד השכינה שנכנסה משם לקדש הקדשים. זה מה שאמר יחזקאל: "השער הזה סגור יהיה לא יפתח, ואיש לא יבוא בו, כי ה' אלהי ישראל בא בו".

הערות שוליים

(מתוך: ויקימקדש מבית מכון המקדש)