|
טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
אבל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, דלאו קדשי מזבח – תרנגול הבית
"אמר לך רב: דוקא קפטרי משילוח כגון פירות שובכו דקדשי מזבח נינהו, דכיון דקדשי קדושת הגוף לא פקעה קדושתייהו מינייהו, אבל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, דלאו קדשי מזבח, דקדושת דמים בעלמא הוא, כיון דמרדה פקעה קדושתייהו, וחייבת בשילוח; ושמואל אמר: כל היכא דאיתיה בבי גזא דרחמנא איתא, דכתיב לה' הארץ ומלואה" (חולין, קלט ע"א).פירוש: ומשיבים: אמר [יכול לומר] לך רב דוקא קפטרי [פטרתי] משילוח כגון פירות שובכו שקדשי מזבח נינהו [הם], וטעם הדבר: שכיון דקדשי [שקדושים] הם בקדושת הגוף לא פקעה קדושתייהו מינייהו [אין פוקעת קדושתם מהם] אפילו כשהם בורחים. אבל במקדיש תרנגולתו לבדק הבית, דלאו [שאין] זו קדשי מזבח, שקדושת דמים בעלמא [בלבד] הוא שיש בדבר כיון שמרדה פקעה קדושתייהו [קדושתם], וחייבת בשילוח. ושמואל אמר: אף על פי שברחה התרנגולת שהוקדשה לבדק הבית, הריהי עומדת בקדושתה, כי כל היכא דאיתיה [מקום שהיא נמצאת] בו בבי גזא דרחמנא איתא [בבית אוצרו של הקדוש ברוך הוא היא נמצאת], דכתיב [שכן נאמר] "לה' הארץ ומלואה" (תהלים כד, א) (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: תרנגול הבית שם באנגלית: Chicken שם מדעי: Gallus gallus domesticus
שם נרדף במקורות: שכוי, גבר, זגתא
נושא מרכזי: מדוע ציוותה התורה על קרבנות תורים ובני יונה ולא תרנגולות?
תרנגול הבית - לרשימת נושאים נוספים וקישוריות לחצ/י כאן.
התורה מציינת במפורש שני מיני עופות הראויים לקרבן: תורים ובני יונה (יונים צעירות), ולא הזכירה תרנגולים למרות שהיו זמינים וקלים לגידול. אם נשתמש בקרבן בהמה כמדד להשוואה הרי תרנגולים שגודלו במשק האדם דומים לבהמות (בקר וצאן) יותר מאשר תורים שהיו עופות בר והיה צורך ללוכדם בחורשים. יתר על כן, נאמר במסכת בבא מציעא (פו ע"ב) ש"מובחר שבעופות תרנגולת". התאמת הקרבן למאכל היא שיקול רלונטי גם לקרבנות כפי שאנו מוצאים לגבי אכילת מתנות כהונה: "אמר רב חסדא: מתנות כהונה אין נאכלות אלא צלי, ואין נאכלות אלא בחרדל, מאי טעמא? אמר קרא למשחה לגדולה, כדרך שהמלכים אוכלים" (חולין, קלב ע"ב). לשאלה מדוע דווקא הם ולא תרנגולים ניתנו כמה הסברים שניתן לחלקם לשלושה רבדים: א. תפוצה וזמינות. ב. רובד כלכלי-חברתי. ג. רובד מוסרי וסמלי.
א. מעדויות ארכיאולוגיות והיסטוריות ניתן ללמוד שהתרנגול (שמוצאו מדרום-מזרח אסיה) הגיע לאזור ארץ ישראל וסביבתה בשלב מאוחר יחסית. בזמן מתן תורה ובניית המשכן, התרנגול לא היה נפוץ באזור כחיית משק כפי שהוא היום (על ההיסטוריה של ביות התרנגול ראו במאמר "אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין, ולפני יוני הרדיסיות" (שבת, קנה ע"ב)). לעומת זאת, יונים ותורים היו חלק בלתי נפרד מהנוף המקומי ומהתרבות עוד מימי קדם. הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ג מ"ו) הסביר את הציווי להקריב תורים ובני יונה בכך שהם העופות המצויים ביותר בארץ ישראל ובלשונו: "... והיותר טוב וקל להשיגו הם התורים ובני היונה". בחירת התורים והיונים לקרבן נובעת כשאר בעלי החיים הכשרים שהותרו לקרבן נבעה מכך שבתקופה זאת הם כבר היו מבויתים או שהיו נפוצים מאד בסביבת האדם.
ב. בשתי חותמות שנמצאו מתקופת המקרא נראים תרנגולים בעמדות קרב דבר המעיד על קיום מלחמות תרנגולים כבר בתקופה זו. גם אם נניח שהתרנגול היה מוכר התורה העדיפה קרבנות תורים ובני יונה משום שרצתה לאפשר גם לעניים להקריב קורבן ("קורבן עולה ויורד"). מחיר התורים ובני היונה היה נמוך יותר מאשר התרנגול שהיה חיית משק מבויתת ודרש גידול אקטיבי. לגידול היונים (כנראה מלבד יוני הרדיסאות. ראו במאמר "אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין ולפני יוני הרדיסיות" (שבת, קנה ע"ב)) נדרשה השקעה מועטה משום שאת מזונן הן השיגו בסביבת השובך או הקולומבריום בכוחות עצמן. התורים היו זמינים מאוד בתקופת האביב והקיץ משום שהגיעו לארץ בלהקות גדולות וניתן היה לצוד אותם בקלות ללא עלות גבוהה.
ג. ניתן להוסיף הסבר מחשבתי להעדפת התורים והיונים בדרכו של הרמב"ן שכתב על הפסוק "ואת אלה תשקּצו מן העוף לא יאכלו שקץ הם את הנשר ואת הפרס ואת העזניּה" (ויקרא, יא י"ג):
ניתן להסיק מדבריו שהעדפת התורים והיונים נבעה מתכונותיהם החיוביות שהתורה רצתה להשריש בנפש מביאי הקרבן ובנפש הכהנים האוכלים אותם (קרבן העוף) ולהימנע מההשפעות השליליות של התרנגול. במסכת בבא קמא (צ"ג ע"א) נאמרה במפורש הסיבה לבחירת התורים והיונים לקרבן: "אמר רבי אבהו: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח". על היונה אמר רבי יוחנן: "אילמלא לא ניתנה תורה היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה, ועריות מיונה" (עירובין, ק ע"ב). מפרש רש"י: "ועריות מיונה - שאינו נזקק אלא לבת זוגו". היונים סימלו תכונות שנחשבו חיוביות והולמות את עם ישראל. כבר בסיום המבול המקרא מציג את היונה באופן חיובי בניגוד לעורב. במסכת סנהדרין (קח ע"ב) נאמר: "וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים, אמר רבי ירמיה: מכאן שדירתן של עופות טהורים עם הצדיקים. והנה עלה זית טרף בפיה, אמר רבי אלעזר: אמרה יונה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! יהיו מזונותי מרורים כזית ומסורים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ומסורים ביד בשר ודם".
במדרש שיר השירים רבה (וילנא, פרשה א ב') אנו מוצאים סדרה של תיאורים המשבחים את היונה:
מאידך גיסא לתרנגול יוחסה התנהגות הפוכה והוא נחשב כשטוף בזימה וסמל להתנהגות שיש להתרחק ממנה: "... שלא יהו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים" (ברכות, כב ע"א). התרנגול נתפס לעיתים כחיה "גאוותנית" כפי שמוזכר בגמרא על עזותם של התרנגולים: "והיינו דאמר רבי שמעון בן לקיש: שלשה עזין הן: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות" (ביצה, כה ע"ב). בקרבות תרנגולים המקובלים במקומות מסויימים גם היום נלחמים התרנגולים ביניהם עד מוות. במשנה במסכת עדויות (פ"ו מ"א) העיד רבי יהודה בן בבא על סקילת תרנגול בירושלים שהרג את הנפש. התרנגול העלול לגרום אף למוות אינו מתאים לרוח השלום שסימלו המזבח והמקדש. ניתן לשער, אם כן, שהתורה נמנעה במכוון מהשימוש בתרנגול לקרבן לא רק בגלל שכיחותו המעטה אלא גם בגלל תכונותיו השליליות. ניתן לשער שאם התורה הייתה דורשת כקרבן עוף דווקא תרנגול ניתן היה לגדלם בצורה נרחבת. התורים והיונים שונים מהתרנגול בסוג המזון. היונאים ניזונים בעיקר מזרעים בתוספת מזון צמחי כמו נבטים, עלים וכד'. התרנגול, לעומת זאת, מחטט באדמה ומנקר באשפה ושולף שרצים קטנים העלולים לטמא קדשים. מסיבה זאת נקבע ש"אין מגדלין תרנגולין בירושלים מפני הקדשים" (בבא קמא, עט ע"ב). מעלה נוספת יש ליוניים בניגוד לשאר העופות שאינם פוסלים מי חטאת בשתייתם משום שהם מוצצים: "כל העופות פוסלין במי חטאת חוץ מן היונה, מפני שמוצצת" (גיטין, פו ע"ב) (ראו במאמר "כל העופות פוסלין במי חטאת, חוץ מן היונה" (גיטין, פו ע"ב)).
כאמור, בניגוד ליונה התרנגול נחשב לעז שבעופות. הוא נחשב למזיק הגורם לנזקים רבים ו"זכה" למעמד של מועד להזיק: "התרנגולים מועדין להלך כדרכן ולשבר היה דליל קשור ברגליו או שהיה מהדס ומשבר את הכלים משלם חצי נזק" (בבא קמא, פ"ב מ"א). בתוספתא בבבא קמא (ליברמן, פ"ב הל' א) אנו לומדים:
נזקים נוספים של התרנגול: "... ולא יגדל בו תרנגלין מפני שמחטחטין את הכותלים" (תוספתא, בבא מציעא, פ"ח הל' ל'). "תרנגול שהושיט ראשו לאויר כלי זכוכית ותקע בו ושברו משלם נזק שלם" (קידושין, כד ע"ב). "עיסה בתוך הבית ותרנגולים ומשקים טמאים שם, ונמצאו נקורים נקורים בעיסה תולין, לא אוכלין ולא שורפין" (קידושין, פ ע"א).
מקורות עיקריים:
ז. עמר, "קרבן העוף - ביאור ריאלי בשולי גופי ההלכות", מעלין בקודש ד, תשס"ב, עמ' 147-117. אנציקלופדיה הלכתית חקלאית - התרנגול
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected] |
.jpg)