טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין, ולפני יוני הרדיסיות – תרנגול הבית
"משנה. אין אובסין את הגמל ולא דורסין אבל מלעיטין. ואין מאמירין את העגלים אבל מלעיטין. ומהלקטין לתרנגולין ונותנין מים למורסן אבל לא גובלין, ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, אבל נותנין לפני אווזין ותרנגולין, ולפני יוני הרדיסיות" (שבת, קנה ע"ב).
פירוש: משנה. אין אובסין (מאכילים הרבה ובעל כרחו) בשבת את הגמל, ואף לא דורסין (תוחבים לו בעל כורחו) מאכל. אבל מלעיטין אותו. ואין מאמירין את העגלים, אבל מלעיטין. ומהלקטין לתרנגולין, ונותנין מים למורסן (מוץ ושיירי טחינה המשמשים למאכל בהמה), אבל לא גובלין (לשים) את המורסן והמים. ואין נותנין מים לפני דבורים ולפני יונים שבשובך, לפי שהן מתפרנסות בעצמן, אבל נותנין מים לפני אווזין ותרנגולין, ולפני יוני הרדיסיות (יוני בית) (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
שם עברי: תרנגול הבית שם באנגלית: Chicken שם מדעי: Gallus gallus domesticus
שם נרדף במקורות: שכוי, גבר, זגתא
נושא מרכזי: ההסטוריה של ביות תרנגול הבית
תרנגול הבית - לרשימת נושאים נוספים וקישוריות לחץ כאן.
מסקירת ספרות חז"ל אנו לומדים שתרנגול הבית וביציו תפסו מקום חשוב בסל המזון של תושבי ארץ ישראל וסביבותיה. סוגיות רבות דנות בהלכות הקשורות לאכילת ביצים אך גם באכילת התרנגולת עצמה. למשל: "גמרא. במאי עסקינן? אילימא בתרנגולת העומדת לאכילה מאי טעמייהו דבית הלל? אוכלא דאפרת הוא! אלא בתרנגולת העומדת לגדל ביצים מאי טעמייהו דבית שמאי? מוקצה היא?" (ביצה, ב ע"א). ייתכן ובדברי רב נחמן (שבת, יט ע"ב) חבוי רמז לכך שעיקר השימוש בתרנגולות היה למאכל: "אמר רב נחמן: עז לחלבה, ורחל לגיזתה ותרנגולת לביצתה, ותורי דרידיא, ותמרי דעיסקא רב אסר, ושמואל אמר: מותר. וקמיפלגי בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון"(1) (שבת, יט ע"ב). משתמע מדבריו שאם בעל התרנגולת לא היה מייעד אותה לביצים הרי שבסתמא היתה מיועדת למאכל ולא הייתה מוקצה.
את התרנגולים גידלו בחצר בדומה למקובל במשקי הבית המסורתיים. התרנגולים היו תלויים בבעליהם לצורך אספקת מים ומזון אך הסתובבו באופן חופשי פחות או יותר. נראה שלמרות שלא היו כלואים בכלובים, בדרך כלל, התרנגולים לא התרחקו מהחצר ואירועי בריחה היו יוצאי דופן. אירוע מסוג זה "זכה" לכינוי "תרנגולת שביבנה" בסוגיה העוסקת במחשבת אוכלין (נדה, נ ע"ב): "א"ל אביי: תרנגולת שביבנה מאי איכא למימר? א"ל: תרנגול ברא הוה. אחיכו עליה: תרנגול ברא עוף טמא הוא: ועוף טמא מי קמטמא? אמר להו אביי: גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה, בתרנגולת שמרדה, ומאי ברא דאיבראי ממרה"(2). מפרש רש"י: "תרנגולת שביבנה - דאמרינן לקמן כותים היו שם וחשבו עליה והא תרנגולת עוף מזומן הוה והויא קמן מחיים ואפילו הכי בעי מחשבה לטומאת מגע". חלפו להן כ – 1800 שנה ויבנה התפרסמה פעם נוספת בזכות "בתה של תרנגולת". בסיון תשפ"א דווח בעתונות על חשיפת ביצת תרנגולת שלמה בת כ – 1000 שנה שנמצאה בחפירה ארכיאולוגית ביבנה. כותרת הידיעה בכל אמצעי התקשורת היתה "ממצא עולמי נדיר". לדברי החופרים מדובר בממצא נדיר משום שבעולם מוכרות ביצי תרנגולות שלמות עתיקות ספורות בלבד. הביצה השתמרה בזכות נפילתה לתוך בור ספיגה שתכולתו רכה (ראו למשל בכתבה כאן).
התרנגולים הסתובבו באופן חופשי בחצר וגרמו מדי פעם לנזקים (ראו במאמר "התרנגולין מועדין להלך כדרכן ולשבר" (בבא קמא, יז ע"א)). הנוכחות הקבועה של התרנגול במשק האדם הפכה אותו לשעון מעורר: "תניא כוותיה דרבי שילא: היוצא לדרך קודם קריאת הגבר דמו בראשו. רבי יאשיה אומר: עד שישנה, ויש אומרים: עד שישלש. ובאיזה תרנגול אמרו בתרנגול בינוני".
האיזכורים הרבים והמפורטים של תרנגול הבית בספרות חז"ל עומדים בסתירה למתואר במקרא. התרנגול במקרא אינו מוזכר בשמו אך רוב הפרשנים והחוקרים מזהים את ה"שכוי" המוזכר בספר איוב בפסוק (לח ל"ו) "מי שת בטחות חכמה או מי נתן לשּכוי בינה" כתרנגול. במסכת ראש השנה (כו ע"א) אנו מוצאים: "אמר רבי שמעון בן לקיש: כשהלכתי לתחום קן נשרייא היו קורין לכלה נינפי, ולתרנגול שכוי. לכלה נינפי מאי קרא? יפה נוף משוש כל הארץ. ולתרנגול שכוי, אמר רב יהודה אמר רב ואיבעית אימא רבי יהושע בן לוי: מאי קרא? מי שת בטחות חכמה או מי נתן לשכוי בינה. מי שת בטחות חכמה אלו כליות, או מי נתן לשכוי בינה זה תרנגול". יש השערות נוספות לאזכור התרנגול במקרא אך הן נדירות ומסופקות (ראו במאמר של א. ביליק). השם העברי תרנגול שניתן לשכוי הגיע מהשפה השומרית דרך האכדית בצורה תר־לוגל, ופירושו הוא "עוף המלך". כאשר עברה המילה לעברית התחלפה "ל" ב- "נ" והמילה הפכה לתרנגול.
הניגוד החריף בין מספר אזכורי התרנגול במקרא ובספרות חז"ל עורר תהייה בקרב חוקרים והיו שסברו שבתקופת המקרא עדיין לא הגיע לארצנו. א. ביליק מציין שני מימצאים הסותרים את דעה זו. האחד הוא חותם שנמצא בתל-א-נצבה ובה חקוקה דמות תרנגול בעל כרבולת (חותם "ליאזניהו עבד המלך". תמונה 1) והשני ציור של תרנגול על כד שנמצא בבריכת גבעון. שני ממצאים אלו מתוארכים לשנים 700-600 לפנה"ס. בספר מלכים (ב' יז כ"ט – ל') מתואר מגוון עבודות זרות שנעשו תחת כיבוש אשור: "ויהיו עשים גוי גוי אלהיו ויניחו בבית הבמות אשר עשו השמרנים גוי גוי בעריהם אשר הם ישבים שם. ואנשי בבל עשו את־סכות בנות ואנשי־כות עשו את־נרגל ואנשי חמת עשו את־אשימא". במסכת סנהדרין (סג ע"ב) אנו מוצאים זיהוי לאותם אלילים: "אמר רב יהודה אמר רב: ואנשי בבל עשו את סכות בנות, ומאי ניהו? תרנגולת, ואנשי כות עשו את נרגל, ומאי ניהו? תרנגול, ואנשי חמת עשו את אשימא, ומאי ניהו? ברחא קרחא וכו'". בשורות הבאות אנסה ליישב בין הטענות הסותרות בעזרת תיאוריה מדעית חדשה שהתפרסמה כחודש לפני כתיבת מאמר זה (קיץ, תשפ"ב).
לפני שאפנה לגופם של דברים ברצוני להזכיר את דבריו של הרב קוק באגרת צ"א בהתייחסו לתיאוריות מדעיות:
"... אבל עכ"פ אין שום סתירה לשום דבר מן התורה מכל דעה מחקרית שבעולם כלל, אלא שאין אנחנו צריכים לקבל השערות לודאיות, אפילו יהיו מוסכמות הרבה כי הן כציץ נובל, שעוד מעט יתפתחו יותר כלי הדרישה, ותהיינה כל ההשערות החדשות ללעג ולקלס, וכל החכמות הנעלות שבימינו לקטנות המוח ודבר אלקינו יקום לעולם. "כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה, וחסדי מאיתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט אמר מרחמך ד'".
דבריו משמעותיים לא רק כאשר תיאוריות מדעיות סותרות דברים המשתמעים מתוך התורה וספרות חז"ל אלא גם כאשר הן מאשרות אותם כדוגמת הדברים להלן.
הסתירה לכאורה בין האזכור המועט של התרנגול במקרא ובספרות חז"ל נבעה מתוך הנחה שהייתה מקובלת במדע שביותו התרחש מוקדם לשתי תקופות אלו. המחקרים החדשים מראים שמדובר בטעות, ושהכוח המניע מאחורי ביות התרנגולות היה הגעת גידולי האורז היבש והדוחן לדרום-מזרח אסיה, שם חי אב המוצא הפראי שלו, תרנגול בנקיבה (תרנגול בר אדום). גידולי אורז יבש ודוחן פעלו כמגנט שמשך את תרנגול הבר האדום, ובכך קירב בין בני האדם לבין התרנגול שהפך לימים לתרנגול הבית המוכר לנו. מחקרים אלו תארכו את הביות כ – 3,500 שנה לפני זמננו. מבחינה זאת ביות התרנגול מאוחר לרבים מהמינים שנכנסו למשק האדם. התפשטות המין המבוית מערבה הייתה תהליך ממושך ורק בתקופה הרומית התרנגול תפס מקום חשוב בכלכלה. מסלול ההתפשטות המשוער הוא מדרום מזרח אסיה לרחבי אסיה. משם עברו התרנגולות לקרן אפריקה ולאחר מכן התפשטו ברחבי הים התיכון בדרכים ששימשו את הסוחרים הימיים היוונים, האטרוסקים והפיניקים (תרנגולות הגיעו לאיטליה בערך בשנת 700 לפנה"ס ואל מרכז אירופה בין 400 לפנה"ס ל-500 לפנה"ס).
התיארוך החדש מצביע על כך שמועד הביות מקביל פחות או יותר לתקופת המקרא. הממצאים הארכאולוגיים המעטים שעליהם הצביע ביליק מתיישבים עם עדויות רבות שבתחילת דרכו במשק האדם היו לתרנגולות מעמד אלילי. דבר זה משתקף לא רק בפסוק בספר מלכים אלא גם בממצאים ארכיאולוגיים רבים. בתקופת הברזל באירופה, תרנגולות זכו להערצה ולרוב לא נחשבו כמזון. המחקרים הראו שכמה מהתרנגולות היו קבורות לבדן וללא סימני שחיטה אך רבות אחרות נמצאו קבורות עם בני האדם, בקבורה שסווגה על פי מין (זכרים עם זכרים ונקבות עם נקבות), דבר המצביע כנראה על החשיבות הדתית שהוענקה לתרנגולות. הד למעמד המקודש של התרנגול אנו מוצאים בגמרא בעבודה זרה (יג ע"ב): "מתניתין. אלו דברים אסורים למכור לעובד כוכבים: אצטרובלין, ובנות שוח, ופטוטרות, ולבונה, ותרנגול הלבן; רבי יהודה אומר: מותר למכור לו תרנגול לבן בין התרנגולין; ובזמן שהוא בפני עצמו קוטע את אצבעו ומוכרו לו, לפי שאין מקריבים חסר לעבודת כוכבים". רק מאוחר יותר עם עליית האימפריה הרומית הפכו התרנגולות וביציהן למזון מקובל כפי שהדבר משתקף בספרות חז"ל.
הערה: נוכחות כרבולת מצביעה על כך שהדמות בפסיפס מייצגת תרנגול. העובדה שיש לה רק שתי אצבעות איננה מתאימה לרגל תרנגול אך משום מה האומן שרטט גם בשאר העופות רק שתי אצבעות במקום שלוש.
(1) פירוש: וכן אמר רב נחמן: עז שמגדלים אותה לחלבה, ורחל (כבשה) שמגדלים אותה לגיזתה, ותרנגולת שמגדלים אותה לביצתה, ותורי דרידיא [ושוורים של חרישה], שכל אלה לא הוכנו לצורך אכילה, וכן תמרי דעיסקא [תמרים שהוכנו לעסק מסחר] בכל אלה, רב אסר להשתמש בהם לאכילה, או לשוחטם אף ביום טוב מטעם מוקצה, כיון שאין דעתו מבעוד יום לאכול מהם, שהרי הכינם לצורך אחר. ושמואל אמר: מותר, שלדעתו אין דין מוקצה. ומעירים כי קמיפלגי בפלוגתא [חלוקים הם במחלוקת] התנאים ר' יהודה ור' שמעון בענין מוקצה.
(2) אמר ליה [לו] אביי לר' זירא: תרנגולת שביבנה (עליה ידובר להלן), שטימאוה חכמים בהסתמך על מחשבה משהתנבלה, והיתה לפניהם בהיותה בחיים, מאי איכא למימר [מה יש לומר?] הרי שמחשבת חיים אינה נחשבת מחשבה! אמר ליה [לו] ר' זירא לאביי בתשובה: תרנגול ברא הוה [בר היה] זה, שלא היה לפנינו בהיותו בחיים, ולכן לא חשבו עליו לאכילה בחיים. אחיכו עליה [גיחכו עליו, על הסבר זה של ר' זירא]: והרי תרנגול ברא [בר] עוף טמא הוא, ועוף טמא מי קמטמא [האם מטמא]? אמר להו [להם] אביי: גברא רבה [אדם גדול] כר' זירא אמר מילתא [דבר], לא תחיכו עליה[אל תגחכו עליו], שכן כוונתו היתה שמדובר בתרנגולת שמרדה (שברחה) מבעליה אל המדבר, ובו גדלה את אפרוחיה. והרי אלו כשרים לאכילה, וחזר אחד מהם אל מקומו, ובאופן שלא היה לפנינו בחיים, ולכן לא חשבו עליו לאכילה בהיותו בחיים, ומאי [ומה פירוש] הלשון שאמר ר' זירא "ברא" דאיבראי [שנברא] ממרה (ממורדת).
מקורות עיקריים:
א. ביליק, "התרנגול במקרא", בית מקרא (נב), תשרי-כסלו תשל"ג.
י. ישראלי, 'מעוף נערץ למזון זמין: התרנגולות ב-3,500 השנים האחרונות', YNET 12.06.22
א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
