טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

אין לותתין שעורין בפסח, ואם לתת, נתבקעו אסורות – שמר האפייה

 

"תנו רבנן: אין לותתין שעורין בפסח, ואם לתת, נתבקעו אסורות, לא נתבקעו מותרות, רבי יוסי אומר: שורן בחומץ וחומץ צומתן. אמר שמואל: אין הלכה כרבי יוסי. אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: לא נתבקעו ממש, אלא כל שאילו מניחן על פי חבית והן נתבקעות מאיליהן. ושמואל אמר: נתבקעו ממש. עבד שמואל עובדא בדורא דבי בר חשו נתבקעו ממש. אמר רבה: בעל נפש לא ילתות. מאי איריא בעל נפש? אפילו כולי עלמא נמי, דהא תניא: אין לותתין שעורין בפסח! הכי קאמר: בעל נפש אפילו חיטין דשרירי לא ילתות וכו'" (פסחים, מ ע"א).

פירוש: תָּנוּ רַבָּנַן [שנו חכמים]: אֵין לוֹתְתִין שְׂעוֹרִין בַּפֶּסַח (כלומר, אין שורין את התבואה במים להקל על קילוף המוץ או הטחינה). וְאִם לָתַת, אם נִתְבַּקְעוּ השעורים מחמת התחלת החימוץ אֲסוּרוֹת, לֹא נִתְבַּקְעוּ מוּתָּרוֹת. ר' יוֹסֵי אוֹמֵר: אם רואה שהן מתנפחות שׁוֹרָן בַּחוֹמֶץ, וְחוֹמֶץ צוֹמְתָן [מחזיקן, מצמצמן] ואינו נותן להן להחמיץ. אָמַר שְׁמוּאֵל: אֵין הֲלָכָה כְּר' יוֹסֵי. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר מָר עוּקְבָא: מה שאמרו נתבקעו לֹא נִתְבַּקְעוּ מַמָּשׁ שרואים שיש בהן סדק, אֶלָּא כָּל שֶׁאִילּוּ מַנִּיחָן עַל פִּי חָבִית יין וְהֵן נִתְבַּקְעוֹת מֵאֲלֵיהֶן מחמת ריח היין הרי הן קרויות מבוקעות, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: נִתְבַּקְעוּ מַמָּשׁ. מסופר: עֲבַד [עשה] שְׁמוּאֵל עוּבְדָא בְּדוֹרָא דְּבֵי [מעשה בכפר של בית] בַּר חָשׁוּ ואסר חיטים ש נִּתְבַּקְעוּ מַמָּשׁ, ולא אסר באלה העומדות להיבקע. אֲמַר רַבָּה: בַּעַל נֶפֶשׁ כלומר, חסיד החושש ומחמיר על עצמו, לֹא יִלְתּוֹת חיטים בפסח. ותוהים: מַאי אִירְיָא [מה שייך, מדוע דוקא] בַּעַל נֶפֶשׁ? אֲפִילּוּ כּוּלֵּי עָלְמָא נַמִי [כולם גם כן] דְּהָא תַּנְיָא [שהרי שנינו בברייתא]: אֵין לוֹתְתִין שְׂעוֹרִין בַּפֶּסַח! ומשיבים: הָכִי קָאָמַר [כך אמר] בַּעַל נֶפֶשׁ אֲפִילּוּ חִיטִּין דִּשְׁרִירִי [שהן קשות משעורים] לֹא יִלְתּוֹת, שמא יבואו לידי חימוץ (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).

שם עברי: שמרי אפייה         שם באנגלית: Yeast           שם מדעי: Saccharomyces cerevisiae


נושא מרכזי: במה שונה מגע גרגירי דגן במים מחימוץ עיסה?

 

לריכוז המאמרים שנכתבו על שמר האפייה הקש/י כאן.

סוגייתנו עוסקת בשאלת חימוצם של גרגירי חיטה ושעורה כתוצאה משרייתם ("לתיתה") במים. שרייה זו נועדה לנקות את הגרגירים מאבק, לרכך אותם ולהקל על הפרדת הסובין (1). כפי שמשתמע ממהלך הסוגייה הרי שהלתיתה תורמת לאיכות הקמח המתקבל. "אמר ליה רב נחמן: מאן דציית ליה לאבא אכיל נהמא דעיפושא". מפרש רש"י: "מאן דצאית ליה לאבא יאכל לחם עיפושא - כלומר: לא תהא סולתן נקיה". בהמשך הסוגיה: "אמר רבא: מותר ללתות, דתניא: יוצאין בפת נקיה והדראה, ואי אפשר נקיה בלא לתיתה". רש"י: "והדראה – קיבר". לעיל (לו ע"א) פירש: "לתיתה - לשורן במים מעט, ולכותשן במכתשת להסיר מורסנן, כדי שתהא סולתן נקיה". בפסקי הרי"ד אנו מוצאים הסבר מפורט יותר: "אמר רב נחמן מאן דציית ליה אכיל נהמא בעיפושא. פי' אם לא ישרה אותם קודם טחינתן נטחנת קליפתן עם הקמח ונעשת סובין, וכששורין אותן נושרת הקליפה שלימה ואינה נטחנת ויוצא הקמח נקי". בניגוד לשעורה האסורה בלתיתה הרי שמעיקר הדין מותר ללתות חיטה כדברי רבא (פסחים, מ ע"א): "הדר אמר רבא: מותר ללתות, דתניא: יוצאין בפת נקיה והדראה, ואי אפשר נקיה בלא לתיתה". מהמשך דבריו עולה שהלתיתה היא אף מצוה. מקור נוסף להיתר לתיתת חיטה שאין עליו חולקים מובא בגמרא בסנהדרין (ה ע"ב). מספרת הגמרא: "תנחום בריה דרבי אמי איקלע לחתר, דרש להו: מותר ללתות חיטין בפסח". כשדרשתו נודעה לאמוראים נזפו בו על שהורה הוראה לפני רבו אך לא על תוכנה. החל מתקופת הגאונים נוהגים שלא ללתות חטים הנטחנים לפסח משום שאין אנו בקיאים בלתיתה. מובא ב"מאירי" (סנהדרין, ה ע"ב): "לתיתת החטים בפסח והוא שרייתן במים וכתישתם במכתשת להסיר סובנן ולטחנן מותר ומ"מ אין אנו בקיאין בענינים אלו ומתוך כך הסכימו הגאונים לאסרה בזמן הזה ופורץ גדר ישכנו נחש". בשו"ע (או"ח, הלכות פסח, סי' תנ"ג ה') נפסק: "האידנא אסור ללתות בין חטים בין שעורים". בימינו כרוכה הכנת החיטה לטחינה בהרטבתה נושא שנדון גם על ידי הפוסקים בני זמננו (2).

מסוגייתנו עולות כמה קביעות הלכתיות המשיקות לעולם הריאליה ובשורות הבאות ננסה להסביר אותן לאור עולם זה. נתייחס לכמה שאלות: א. מדוע בדיעבד אם לתת גרגירי שעורה ולא הספיקו להתבקע אין הם אסורים? או בניסוח אחר: במה שונים גרגירי דגן מעיסה רגילה האסורה בעקבות מגע עם מים. ב. מהו ההבדל בין גרגירים שהתבקעו לגרגירים שעדיין לא התבקעו האוסר אותם כחמץ? ג. כיצד משפיעה חשיפה ליין על ההתבקעות. ד. כיצד שריית הגרגירים בחומץ מונעת חימוץ? במה שונה לתיתת שעורה מחיטה? מדוע שעורה אסורה לכל הדעות ואילו בחיטה נפסק להלכה שהיא מותרת בלתיתה? ברצוני להדגיש שאין כוונתי לקבוע מהם טעמיהן של ההלכות השונות אלא לחפש בסיס ריאלי הנמצא בזיקה איתן. בהחלט ייתכן שההלכות נובעות לא רק מהמציאות הריאלית אלא גם מחששות וגזירות. על הקשר בין ההלכות הנוגעות לחימוץ עיסה ובין תהליכים ביולוגיים עמדתי מאמר "בצק החרש, אם יש כיוצא בו שהחמיץ הרי זה אסור" ומאמרים נוספים ב"פורטל הדף היומי"(3) ומתוך אותה גישה נפנה גם לרקע הביולוגי של חימוץ (או אי חימוץ) גרגירי חיטה ושעורה.
 

במה שונה יכולת ההחמצה של גרגירי חיטה ושעורה לעומת עיסה?

במאמרים הנ"ל תיארנו את החימוץ כתוצאה של פעילות שתי אוכלוסיות מיקרואורגניזמים המנצלות את הסוכר הנמצא בעיסה לצורך הפקת אנרגייה. האחת היא שמר האפייה המנצל את הסוכר ומפריש פחמן דו-חמצני וכוהל. הכוהל מתנדף במהלך האפייה ואילו הפחמן הדו-חמצני מצטבר כבועות המתפיחות את העיסה. הצטברות הפחמן הדו-חמצני והתפיחה אפשריים רק כאשר העיסה מכילה את החלבון גלוטן היוצר בעיסה רשת סיבים הלוכדת את בועות הגז. אוכלוסיית המיקרואורגניזמים השנייה היא חיידקי לקטובצילוס המפרישים בעיקר חומצה לקטית ותרכובות נוספות. התפיחה תורמת למרקם האווירירי של הלחם ואילו תוצרי פעילות חיידקי הלקטובצילוס מעניקים ללחם את טעמו החמצמץ ומאריכים את משך "חיי המדף" שלו. תנאי לקיום התהליכים שתיארתי הוא נוכחות סוכר בעיסה והיא תלויה בפירוק העמילן הנמצא בקמח על ידי האנזים בטא-עמילאז והפיכתו לסוכר. נוכחות האנזים בטא-עמילאז והחלבון בדגן מהווים תנאי הכרחי להכנת מאפה המוגדר מנקודת ראות הלכתית ואולי גם קולינרית כלחם ראוי לשמו. אכן, קבוצת הדגניים היוקרתית הנכללת ב"חמשת מיני דגן" מאופיינת הן בנוכחות גלוטן והן בנוכחות האנזים בטא-עמילאז.

לא הצלחנו לקבוע באופן ברור האם הגדרת "חמץ" מחייבת את קיומם של שני התהליכים וייתכן שדי באחד מהם כדי להעניק לעיסה מעמד של "חמץ גמור". לענ"ד סוגיית "בצק החרש" מעידה שגם עיסה שלא תפחה אסורה משום חימוץ וזאת אולי(4) משום שהיא הוחמצה על ידי חיידקי לקטובצילוס.

אם נקבל את הטענה שמהות החימוץ נובעת משני התהליכים שתוארו לעיל הרי שלפחות בשלבים הראשונים של השריית גרגירי חיטה ושעורה במים אין חשש החמצה שהרי אין בתוכם תאי שמרים וחיידקים. גם לאחר הלתיתה אם הגרגירים יעברו ייבוש לא תתכן החמצה משום שהמיקרואורגניזמים המבצעים אותה אינם פעילים בתנאי יובש. מפרש רש"י: "מותר ללתות - לשרות מעט במים ולכותשן במכתשת, ולא חיישינן לחימוץ הואיל וכותשן מיד". מאידך גיסא כתב רבינו יהונתן על הרי"ף: "אין לותתין וכו', שכן דרך כל השנה לרחוץ החטים במים היטב, מפני העפר והאבק שעליהן, ואחר כך מנגבין אותן בשמש, ואחר כך טוחנין אותן בריחים". איסור לתיתת שעורה הוא רק משום גזירה שמא בסופו של דבר תתקיים החמצה אך אין מדובר באסור הקשור להחמצה בפועל. כתב הריטב"א: "תנו רבנן אין לותתין את השעורין בפסח. פי' לתיתה הוא שמזלפין עליהם מים כדי לכתשן ולהסיר קליפתן וישאר הקמח סולת נקייה, ואסרוהו בפסח שמא לא יזהרו בדבר כל הצורך ויבא לידי חימוץ, ואם לתת נתבקעו אסורות לא נתבקעו מותרות".
 

הקשר בין התבקעות הגרגיר והחמצה

בשאלת הקשר בין התבקעות הגרגיר והחימוץ אנו מוצאים מחלוקת ראשונים. רש"י מפרש: "נתבקעו - מחמת הניפוח שמחמת המים, אסורות, דודאי ממהרות להחמיץ". פירוש קרוב לרש"י אנו מוצאים ברא"ש (סי' כה): "נתבקע לאו חמץ גמור הוא אלא קרוב להחמיץ". לעומתם רבינו דוד (ד"ה ר' יוסי) פירש: "רבי יוסי אומר שורן בחומץ וחומץ זה צומתן. אי אפשר לפרש לאחר שנתבקעו, שהבקוע הוא סימן חמוץ בהן ואחר שנתחמצו אין צמות החומץ מועיל בהם כלום, ואם קדם שנתבקעו היכי קאמר שמואל שאין הלכה כר' יוסי וכו'". לדעת רש"י והרא"ש ההתבקעות אינה סימן לחימוץ, אלא רק עדות לחימוץ המתקרב(5) ואילו לדעת רבינו דוד הגדרת חימוץ בדגנים הוא התבקעות הגרעין בפועל. מרש"י משמע שלתיתה יכולה להחמיץ אף ללא התבקעות השעורה אלא שהיא מזרזת את התהליך. מאחר וההתבקעות היא רק עדות לחימוץ המתקרב בדיעבד אין לחשוש לו כל זמן שהשעורה לא התבקעה. לאחר ההתבקעות השעורה ממהרת להחמיץ, ולכן אף בדיעבד חוששים לחימוץ. ייתכן ומחלוקת זו נובעת מהבנה שונה בתהליך החימוץ בגרגירי דגן. לרש"י והרא"ש ההתבקעות גורמת להחמצה או אולי רק מזרזות אותה. ייתכן וקליפת הגרעין מעכבת חדירת מים לתוכו ולכן לאחר התבקעותו יכול להתקיים תהליך חימוץ מהיר. לעומת זאת רבינו דוד סובר שחימוץ אינו תלוי בהתבקעות, אלא להיפך היא מהווה סימן לכך שהשעורה החמיצה כשם ש"קרני חגבים" הם סימן חימוץ בעיסה. על פי גישה זו חימוץ גרגירי דגן אינו קשור לפעילות מיקרואורגניזמים שהרי הם אינם יכולים לחדור לגרגירים שלמים.

אין בכוונתי להכניס ראשי בין הרים גבוהים אלא אציג את המשתמע מהמחקר הביולוגי העוסק בפיסיולוגיה של הנביטה: מאגר חומרי התשמורת של זרעי הדגניים נמצא באנדוספרם המכיל בעיקר עמילן. פחמימה זו אינה ניתנת לניצול על ידי הנבט ולכן יש לפרקה בעזרת אנזימים. האנזימים החשובים למטרה זו הם מקבוצת העמילאז הנמצאת בזרעיהם הנובטים של מינים רבים. אנזים זה מעורב בהפיכת מאגר העמילן בזרע לסוכרים המשמשים את העובר הגדל. הוא מפרק קשרי1-4 אלפא בפחמימות מורכבות כעמילן לסוכרים הפשוטים מלטוז וגלוקוז. המלטוז הוא שרשרת של שתי מולקולות גלוקוז ומפורק לאחר מכן לגלוקוז על ידי האנזים גלוקוזידאז. הגלוקוז נכנס למסלול הגליקוליזה ומשמש לסינתיזה של ATP, הנחוץ לגידול העובר, ומולקולות פחמן עבור הביוסינתיזה. באנדוספרם גרגיר יבש של הדגניים יש באופן כללי פעילות נמוכה של האנזים בטא-עמילאז ופעילות מעטה מאד של אלפא-עמילאז. כאשר הזרע סופג מים והנביטה מתחילה העובר מפריש את ההורמון ג'ברלין  המגיע בדיפוזיה לשכבת האלאורון(6) (תמונות 3-4) ומגרה את תאיה לסנתז אלפא-עמילאז ואנזימים נוספים ולהפריש אותם לאנדוספרם העמילני(7). פעילות העמליאז מושפעת מגורמים שונים כטמפרטורה, רמת חומציות, ריכוז האנזים, ריכוז המצע ונוכחות זרזים נוספים או מעכבים.

רש"י זיהה את העובדה שהגרגירים סופגים מים גם לפני ההתבקעות שהרי כתב שההתבקעות מתרחשת בעקבות ההתנפחות הנגרמת על ידי המים(8). ההתנפחות היא תוצאה של כניסת מים מהסביבה הלחה על ידי דיפוזיה ובהמשך כתוצאה מ"שאיבה אוסמוטית" הנובעת מעליית ריכוז החד-סוכרים על חשבון העמילן המתפרק באנדוספרם. עליית הלחץ האוסמוטי הפנימי בגרגיר בגלל כניסת מים והתפתחות העובר עצמו גורמים להתבקעותו. במצב זה נחשפים הגרגירים המבוקעים על תכולתם הסוכרית לנבגי שמרים וחיידקי לקטובצילוס המרחפים באוויר ועלולים להחמיץ. לפני הצעה זו עומד קושי זהה לקושי העומד בפני ההצעה להגדיר חימוץ עיסה כתופעה ביולוגית הקשורה לפעילות שמרים וחיידקי לקטובצילוס. הגדרת החימוץ על פי פרק הזמן של "כדי הליכת מיל" גם בעיסה שלא הוספו לה שמרים תמוה שהרי משך הזמן הדרוש להתפתחות "יש מאין" של מיקרואורגניזמים בעיסה כזאת ארוך מ - 18 דקות. לענ"ד עלינו להציע שמדובר כאן בגזירה שבאה למנוע מצבים של חימוץ בפועל או של תהליכים הגורמים לחימוץ או אולי קיימים מאפיינים נוספים לחימוץ המתבטאים מהר יותר (למשל בהצעתו של ע. צוקרמן – הערת שוליים 4). 
 

כיצד משפיעה חשיפה ליין על ההתבקעות?

כותרת סעיף זה מאמצת את פירושו של רש"י לדברי מר עוקבא: "אמר רב חסדא אמר מר עוקבא: לא נתבקעו ממש, אלא כל שאילו מניחן על פי חבית והן נתבקעות מאיליהן. ושמואל אמר: נתבקעו ממש". מפרש רש"י: "והן מתבקעות מאיליהן - שאינן יכולות לעמוד מפני ריח היין". מר עוקבא מחמיר וסובר שאין צורך בהתבקעות בפועל על מנת לקבוע שהגרגירים הוחמצו או קרובים להחמיץ אלא די בכך שהם קרובים להתבקע. ההשפעה של "ריח היין" על החשת ההתבקעות נובעת מכך שלחץ הנוזלים בתוך הגרגיר גדל בעקבות ספיגת אדי היין. הדבר מזכיר לנו סוגיה אחרת במסכתנו (עו ע"ב): "אמר רב מרי: כתנאי, הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית יין של תרומה רבי מאיר אוסר ורבי יהודה מתיר, ורבי יוסי מתיר בשל חיטין ואוסר בשל שעורים, מפני שהשעורים שואבות. מאי לאו תנאי היא, דמר סבר: ריחא לאו מילתא היא, ומר סבר: ריחא מילתא היא"(9). לרבי מאיר הסובר ש"ריחא מילתא היא" הריח איננו מבטא רק תחושה אלא מבטא מעבר של חומר ממשי ואולי חומר זה (אדי היין) הוא החודר לגרגירים וגורם להתבקעותם. על פי שתי הסוגיות השעורה סופגת נוזלים (מים או יין) בכמות גדולה יותר.

בתוספות אנו מוצאים גרסה המתארת את אופן הבדיקה בדרך אחרת:

"ה"ג ר"ח כל שאילו מניחן על פי אבוב של קלאים והם מתבקעות - פירוש כלי שבעלי קליות עושין בו קליות והוא מנוקב כדאמרינן בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סו.) מניחין בתוך אבוב של קלאים כדי שתגמור האור בכולו והם מתבקעות מכח האור וכן מצא ר"י בספר ישן בשם רבינו תם".

פירושים נוספים מובאים בריטב"א:

"אמר מר עוקבא לא נתבקעו ממש אלא כל שמניחן על פי החבית ומתבקעות מאיליהן. פי' מפני חוזק ההבל, כך גורס הרב בעל העיטור ז"ל, ובספרים נמצא על פי הביב, ויש מפרשין מלשון בוכיא שאופין בו (לעיל ל' ב'), ויש מפרשין [מלשון] ביבי ששופכין לתוכו שופכין ומתבקעות מחוזק ההבל, והרא"ה גם בתוספות גורסין על פי אבוב והוא כלי שעושין בו הקליות והוא מנוקב והם מתבקעות מכח האור, וכתב הרי"ט ז"ל וכולהו (אסחו) [נוסחי] וכולהו פירושי לחדא מילתא [איכוונו] וכולהו איתנהו".
 

כיצד שריית הגרגירים בחומץ מונעת חימוץ?

שריית הגרגירים בחומץ גורמת לשינויים במבנה האנזימים הפעילים במיקרואורגניזמים האחראיים לתהליך ההחמצה ובכך נמנע החימוץ. בנושא זה הרחבתי במאמר "שורן בחומץ, וחומץ צומתן".
 

במה שונה שעורה מחיטה

ממהלך הסוגיה משתמע שקיימים הבדלי מבנה בין שעורה לחיטה המשפיעים על קצב כניסת המים לתוכם. בנוסף לכך אנו לומדים שהשעורה קרובה יותר להחמיץ מאשר החיטה ולכן היא אסורה לכל הדעות בניגוד לחיטה. לאור כך שחימוץ הגרגירים מותנה בכניסת מים יהיה עלינו לבדוק האם אכן מים חודרים לשעורה בקצב מהיר יותר מאשר בחיטה. במהלך הסוגיה מתוארים שני מאפייני מבנה של החיטה בעלי השפעה מנוגדת על קצב כניסת מים. מחד גיסא מתוארת החיטה כעמידה יותר לחדירת מים: "... הכי קאמר: בעל נפש אפילו חיטין דשרירי לא ילתות"(10). מפרש רש"י: "הכי קאמר אפילו חיטי - שהן קשין משעורין, ואין ממהרין להחמיץ, בעל נפש לא ילתות, אבל דלאו בעל נפש, דלא מחמיר על נפשיה כולי האי. דשרירן – קשים". מאידך גיסא אנו מוצאים נימוק לכך שהחיטים חדירות יותר למים: "... אלא הא דתניא אין לותתין שעורין בפסח שעורין הוא דלא, הא חיטי שרי! לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא חיטין, כיון דאית ביה ציריא עיילי בהו מיא, אבל שערי דשיעי אימא שפיר דמי, קא משמע לן וכו'"(11). מפרש רש"י: "דשיען - שחלקין הן". אם נתייחס למסקנת הסוגיה נמצא שבסופו של דבר נפסק שמותר ללתות חיטה ומכאן שהיא נחשבת לעמידה יותר לחדירת מים.

בהשפעת שני מאפיינים אלו עסקתי בהקשרים אחרים. הגמרא בפסחים (עו ע"ב) דנה לגבי "שאיבת" אדי יין על ידי פת חיטים לעומת פת שעורים: "אמר רב מרי: כתנאי, הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית יין של תרומה רבי מאיר אוסר ורבי יהודה מתיר, ורבי יוסי מתיר בשל חיטין ואוסר בשל שעורים, מפני שהשעורים שואבות. מאי לאו תנאי היא, דמר סבר: ריחא לאו מילתא היא, ומר סבר: ריחא מילתא היא"(12) (ראו במאמר "מפני שהשעורים שואבות"). בדומה לסוגייתנו גם בסוגיית "שאיבת" היין השעורה נחשבת לחדירה יותר אך חשוב להדגיש שאין קשר הכרחי בין שתי התופעות. סוגייתנו עוסקת בחדירת מים לגרגירים שלמים המוגנים על ידי שכבת הסובין ואילו שם מדובר בעיסה ובקמח. על פי סוגייתנו החיטה "קשה" יותר ולכן פחות מחמיצה ומעניין לבדוק את הרקע הריאלי של קביעה זו.

עיון בספרות המדעית מגלה שנושא זה נחקר באופן נרחב משום שיש לו השלכות מעשיות בתחומים שונים. כמחצית מיבול גרגירי הדגניים העולמי מועברת לאחר הקציר לאיסום שם עלולה להתרחש ירידה משמעותית באיכות. בשנים האחרונות פותחו סימולציות מחשב על מנת לשפר את מדיניות האיסום ולהפחית את נזקיה. אחד מהנתונים החיוניים לחישובים אלו הוא כושר ספיגת הלחות על ידי הגרגירים. היבט נוסף של שאלה זו קשור להשפעת לחות הגרגירים על נוחיות הטחינה והתאמת הקמח לסוגי מאפה שונים. תחומים נוספים שנחקרו בהקשר זה הם התאמת השעורה והחיטה לתעשיית הבירה ושימוש בפסולת דגניים על מנת לספוג שאריות צבע בתעשיית הצבעים (13). מעניין לציין שבחלק מהמחקרים נערכה השוואה זהה להשוואה המופיעה בסוגיתנו כלומר בין שעורה לחיטה.

מחקרים מצביעים על כך שמעטה הסובין של השעורה חדיר יותר למים דבר העולה בקנה אחד עם מסקנת הסוגייה ש"שעורים ממהרות להחמיץ". Casada (14) למשל מצא שאמנם הסובין של גרגירי חיטה שלמים מונעים כניסת לחות יותר מאשר הסובין והקליפה של גרגירי שעורה אך לעומת זאת בחלקי הגרגיר הפנימיים מתהפכת התמונה ודווקא החדירה דרך גרגירי השעורה קשה יותר. בניסוי שבדק את כושר ספיגת המים על ידי גרגירי שעורה וחיטה נמצא שיכולת הספיגה של השעורה טוב יותר (15). התוצאה המרשימה ביותר התקבלה בהשוואה של יכולת ספיגת הצבע מתילן כחול על ידי פסולת (קש וסובין) של שעורה וחיטה. נמצא שיכולת הספיגה של השעורה גדול ביותר מפי 3 מאשר חיטה.

המאפיין השני שהגמרא מציינת הוא הסדק שנמצא בגרגיר החיטה המאפשר, לכאורה, למים לחדור בקלות. גם כאן קיימת סוגיה נוספת העוסקת בחדירת יין ולא מים: "משנה: יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחן והן מותרות, ואם היו מבוקעות אסורות ... מבוקעות אין שאין מבוקעות לא? אמר רב פפא שאני חיטי הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין"(16) (עבודה זרה, סה ע"ב) (ראו עוד במאמר "שאני חיטי הואיל ואגב צירייהו כמבוקעות דמיין").

מחקר שנערך לאחרונה תוך שימוש בטכנולוגיה חדישה (MRMI) מלמד שה"קפל" (סדק) בחיטה איננו הפתח דרכו נכנסים המים לזרע. עלינו כמובן להניח שהיין והמים דומים זה לזה במנגנון הכניסה לזרע. על פי המחקר, חדירת המים מתבצעת דרך פתח מיוחד הנקרא פומה ((micropyle הנמצא בקצה הזרע ליד העובר. תוצאות המחקר, כמובן, אינן מתאימות לדברי רב פפא מהם משתמע, לכאורה, שהמים (או היין) נכנסים דרך הסדק. אם אנו מעוניינים ליישב את דברי רב פפא עם העובדות המדעיות נוכל להדחק ולומר שהלשון יוצאת הדופן "אגב צירייהו כמבוקעות דמיין" אין כוונתה לומר שהיין נכנס בדרך זו אלא שה"ציר" הוא אמצעי המסייע לכניסת היין אך במקום אחר ובגללו החיטה חדירה ליין כמו ענבים מבוקעות. בעזרת ה"קפל" היין הנופל על הזרע מתרכז באיזור הפומה ומשם חודר פנימה. תרומת ה"קפל" הוא בריכוז היין ובשמירתו על פני החיטה מבלי שניתן לסלקו על ידי הדחה (בלשון המאירי "נאחזים") אך לא בהיותו פתח כניסה ליין.

כך נוכל להבין הן את הביטוי "כמבוקעות דמיין" כלומר הן דומות למבוקעות אך אינן מבוקעות ממש שהרי ה"ציר" (הקפל - סדק) איננו בקע כמו זה הקיים בענבים מבוקעות. אולי גם השימוש במילה "אגב" יהיה ברור יותר שהרי אם אכן כניסת המים היא דרך ה"קפל" עצמו די היה לכתוב "משום צירייהו הן מבוקעות". התוספת של "אגב" רומזת על היות ה"קפל" אמצעי עזר צדדי כלשהו ולא הדבר עצמו. לדוגמה נזכר בקניין "אגב". בקנין זה המטלטלין נקנים אגב קניית הקרקע. הקנייה של הקרקע מהווה אמצעי עזר לקניית המטלטלים. כאמור, שילובם של תוצאות המחקר עם דברי רב פפא איננו הכרחי אך לא בלתי אפשרי. 
 

תמונה 1. גרגירי חיטה		תמונה 2. גרגירי שעורה

 

תמונה 3. חתך בגרגיר חיטה  - שכבת האלאורון (בצבע ירוק)		תמונה 4. חתך אורך בגרגיר חיטה

 

---

(2) 'קמח שנטחן לפני פסח דינו לאחר הפסח', חבל נחלתו, א' ל"ב.
(3) ראו עוד במ.רענן וי.עמיטל, 'היבטים ביולוגיים בהלכות חמץ ומצה, בתוך 'ובחג המצות' בהוצאת "תבונות".
(4) ייתכנו הצעות נוספות כמו למשל שעצם השהייה ושיפור הטעם מגדירים חמץ כהצעתו של הרב שבתאי רפפורט ("מהו חימוץ? הגדרת החימוץ"). הרב עקיבא צוקרמן הציע שהתפתחות הגלוטן מגדירה חימוץ (ראו בהרחבה כאן).
(5) בכוונת רש"י דן למשל ה"פני יהושע" במקום.
(6) השכבה הפנימית העוטפת את האנדוספרם ומהווה חלק מהסובין.

(8) בכך אני חלוק על הפרשנות בדברי רש"י המופיעה במאמר "לתיתת חיטים ושעורים בפסח".
(9) פירוש: אָמַר רַב מָרִי כְּתַנָּאֵי [כמחלוקת תנאים] שאף הם נחלקו באותו ענין עצמו. הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, ר' מֵאִיר אוֹסֵר פת זו באכילה לזר, שלדעתו סופגת הפת מריח יין התרומה, והריהי כתרומה, וְר' יְהוּדָה מַתִּיר. וְר' יוֹסֵי מַתִּיר בפת שֶׁל חִיטִּין שאינה סופגנית כל כך וְאוֹסֵר בְּשֶׁל שְׂעוֹרִין מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת וסופגות ריח. מַאי לָאו תַּנָּאֵי הִיא [האם לא מחלוקת תנאים היא] שהרי ברור שיש תנא החושש לספיגת ריח. דְּמָר סָבַר רֵיחָא לָאו מִילְּתָא הִיא, וּמָר סָבַר רֵיחָא מִילְּתָא הִיא [שחכם זה ר' יהודה, סבר: ריח אינו דבר. וחכם זה, ר' מאיר, סבר: ריח דבר הוא].
(10) פירוש:  הָכִי קָאָמַר [כך אמר] בַּעַל נֶפֶשׁ אֲפִילּוּ חִיטִּין דִּשְׁרִירִי [שהן קשות משעורים] לֹא יִלְתּוֹת, שמא יבואו לידי חימוץ.
(11) פירוש: אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא [זו ששנינו בברייתא] אֵין לוֹתְתִין שְׂעוֹרִין בַּפֶּסַח, הרי מכאן אפשר ללמוד: שְׂעוֹרִין הוּא שלֹא ילתות, הָא חִיטֵּי [הרי חיטים] שָׁרֵי [מותר]. ומסבירים: בלשון לֹא מִיבָּעֲיָא קָאָמַר [נצרכה אמר] לֹא מִיבָּעֲיָא [נצרכה לומר] בחִיטִּין, כֵּיוָן דְּאִית בֵּיהּ צִירְיָא [שיש בהן סדק] עָיְילִי בְּהוּ מַיָּא [נכנסים בהם המים] וממהרות להחמיץ מלתיתה, אֲבָל שַׂעֲרֵי דְּשִׁיעֵי, אֵימָא שַׁפִּיר דָּמֵי [שעורים שהן חלקות, אמור שיפה, שמותר הדבר], קָא מַשְׁמַע לָן [השמיע לנו] שאפילו שעורים אין לותתים.
(12) פירוש: אָמַר רַב מָרִי כְּתַנָּאֵי [כמחלוקת תנאים] שאף הם נחלקו באותו ענין עצמו. הָרוֹדֶה פַּת חַמָּה וּנְתָנָהּ עַל פִּי חָבִית יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, ר' מֵאִיר אוֹסֵר פת זו באכילה לזר, שלדעתו סופגת הפת מריח יין התרומה, והריהי כתרומה, וְר' יְהוּדָה מַתִּיר. וְר' יוֹסֵי מַתִּיר בפת שֶׁל חִיטִּין שאינה סופגנית כל כך וְאוֹסֵר בְּשֶׁל שְׂעוֹרִין מִפְּנֵי שֶׁהַשְּׂעוֹרִים שׁוֹאֲבוֹת וסופגות ריח. מַאי לָאו תַּנָּאֵי הִיא [האם לא מחלוקת תנאים היא] שהרי ברור שיש תנא החושש לספיגת ריח. דְּמָר סָבַר רֵיחָא לָאו מִילְּתָא הִיא, וּמָר סָבַר רֵיחָא מִילְּתָא הִיא [שחכם זה ר' יהודה, סבר: ריח אינו דבר. וחכם זה, ר' מאיר, סבר: ריח דבר הוא].

(16) פירוש: תְּנַן [שנינו במשנה]: יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל עַל גַּבֵּי עֲנָבִים יַדִּיחֵן וְהֵן מוּתָּרוֹת, וְאִם הָיוּ מְבוּקָּעוֹת אֲסוּרוֹת. ומדייקים: אם היו מְבוּקָּעוֹת אִין [כן], שֶׁאֵין מְבוּקָּעוֹת לֹא, ואם כן מפני מה היה לחשוש כאן שנפל על גבי החיטים? הרי די להן בהדחה! אָמַר רַב פַּפָּא: שָׁאנֵי חִיטֵּי [שונות חיטים], הוֹאִיל וְאַגַּב צִירַיְיהוּ [כיון שיש בהן מעצם ברייתן סדקים] כִּמְבוּקָּעוֹת דָּמְיָין [הן נחשבות], שהיין נכנס בסדקים ונבלע בהן.

 

  

 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
 

 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.   

תגובות

הוספת תגובה

שם:

כותרת:

תוכן התגובה:

דוא"ל: (לא יפורסם באתר)

ברצוני לקבל עדכונים על תגובות חדשות למאמר זה.

*כמה זה שתים ועוד שתים? (לצורך זיהוי אנושי)